בגידת אוסלו

25 שנה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, ורבים הם הניתוחים על מה השתבש בהסכם ההיסטורי שמטרתו הייתה לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש המאשימים את המנהיגות הפלסטינית, בעוד שאחרים מטילים את האשמה על ממשלת ישראל או טוענים כי ההסכם נדון מראש לכישלון בשל ההנחות השגויות שבבסיסו. המציאות שלא ניתן להתכחש לה, תהא נקודת המבט אשר תהא, היא שאוסלו הוא כישלון – אלא אם כן אובדן חיים קולוסלי של ישראלים ופלסטינים בצירוף ירושה של התקפות הולכות וגוברות על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל נחשבים להצלחה.

מחשבותיי על יום השנה לחתימה על הסכם אוסלו מושפעות מהתפקיד המינורי שמילאתי באחד האתגרים המרכזיים שניצבו בפני ממשלת רבין בעקבות פרסום ההסכם, והוא לשכנע את אלה שהיה להם הכי הרבה מה לסכן – הישראלים ואלה שכרכו את חייהם במדינת ישראל – שהתנעת “תהליך אוסלו” היא סיכון כדאי. 25 שנה לאחר מכן, אנו רואים שהמאמצים שנעשו כדי להתמודד עם אתגר זה שׁ‏‏‏‏חקו את עצם הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות.

בסתיו 1993 עבדתי בפדרציה היהודית CJA, ארגון הגג של הקהילה היהודית במונטריאול, שעמד לארח את הכנס השנתי של הקהילות מרחבי צפון אמריקה המכונה העצרת הכללית או ה-GA. כמה ימים לפני תחילת האירועים קיבלתי שיחת טלפון מחברה, עמיתה-לשעבר בקונסוליה הישראלית שבה עבדתי במשך ארבע שנים. הקונסוליה עסקה בהכנות לקראת ביקורו של ראש ממשלת ישראל, שנאומו נחשב באופן מסורתי לנקודת השיא של הכנס, “נאום מצב האומה” על מצבה של ישראל וקשריה עם יהדות העולם. ידידתי אמרה לי שנראה כי יצחק רבין יזדקק למישהו שיתרגם את נאומו לאנגלית. ושאלה אם במקרה כזה אהיה מוכנה לקחת על עצמי את המשימה.

לאמיתו של דבר, לא הייתי להוטה להסחות דעת מפעילותי ב-GA, אך חשבתי שאין זה סביר שלראש הממשלה לא יהיה מתרגם משלו, ולכן הסכמתי לעזור אם אכן יצטרך ושכחתי מהעניין. ואולם, ביום בואו של רבין הגיעה השיחה שהזעיקה אותי אליו.

הגעתי למלון “המלכה אליזבת”, שקומה שלמה בו הועמדה לרשות ראש הממשלה ופמלייתו. מצאתי את חבריי לשעבר מהקונסוליה ודיפלומטים מהשגרירות באוטווה מסתופפים בחדר במלון שהוסב למשרד זמני. גבר סתור-שיער נכנס אל החדר. הוא שוחח עם הבוס שלי לשעבר, הקונסול הכללי, שהצביע לעברי. ידידתי, ששהתה לידי, לחשה ביראת כבוד: “זהו איתן הבר, ראש לשכתו של רבין”. הבר בירך אותי לשלום וביקש שאבוא איתו למסדרון, שממנו הוביל אותנו מאבטח לחדר גדול מימדים.

הבר התיישב מיד ליד שולחן וסימן לי לשבת מולו. מתוך תיקו הוא הוציא שני בלוקים לכתיבה. הוא הושיט לי אחד מהם עם עט, נטל את הבלוק השני, השתהה לרגע והתחיל לכתוב. כשהגיע לתחתית הדף הוא תלש אותו, מסר לי אותו, והתחלתי לתרגם.

משהשלמתי כמה דפי תרגום בכתב יד, נכנס אל החדר אחד מאנשי הקונסוליה שהעבירם למשרד המאולתר לצורך הקלדת הנאום המתורגם. כך עבר הלילה. בכתיבת הנאום לקחו חלק שגריר ישראל בוושינגטון איתמר רבינוביץ’ והשגריר באוטווה יצחק שלף, שהשתרעו על המיטה בחדר המלון, וכן אחרים. כשסיימנו לכתוב טיוטה, עבר עליה הבר עם שותפיו הבכירים, תיקן, ובשתי הזדמנויות במהלך הערב, ושוב בבוקר, הביא אותה לסוויטה של ​​רבין לביקורת.

למן פסקאותיו הראשונות של הבר הבנתי את מטרתו העיקרית של הנאום. היה זה נובמבר 1993, כחודשיים בלבד מאז לחיצת היד המפורסמת ב- 13 בספטמבר על מדשאת הבית הלבן, שהשיקה את הסכם אוסלו בחתימתם של יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס, ויו”ר אש”ף יאסר ערפאת. רבין ראה בנאום זה בפני נציגי הקהילות היהודיות שהתכנסו ב-GA כהזדמנות הראשונה שלו לפנות ליהודים בכל רחבי העולם שצפו בטלוויזיה בעת שחתם על ההסכם עם הארגון שהעלה את הטרור המאורגן על במת העולם.

רבין הבין את האמביוולנטיות החריפה שבה הייתה נתונה הקהילה היהודית. באמצעות הבר, הביע הנאום אמפתיה לעמדת המוצא של  קהל שומעיו. “גבירותי ורבותי,” הודה בנאום, “אני יודע שכולכם, או רובכם, צפו ברגשות מעורבים בטקס על מדשאת הבית הלבן עם, בעוד שרבים מכם חרקו שיניים”.

ואכן, כפי שדיווחה סוכנות הידיעות היהודית (JTA) למחרת הנאום במבזקה היומי:

ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נגע בבטן הרכה כשפנה ליהדות צפון אמריקה אמש. בנאומו בפני 4,000 איש בעצרת הכללית של מועצת הפדרציות היהודיות, הדגיש רבין את היכרותו מקרוב את “צלקות המלחמה”, גם כשהוא מוביל את ישראל “לשלום עם המר והנתעב באויביה”

בנקודה מסויימת במהלך מלאכת התרגום, נטל הבר פסק זמן מהכתיבה והושיט לי מזכר פנימי לתרגם ולשלב בנאום. מחבר המזכר היה בכיר בארגון יהודי אמריקני החי בארץ, ופסקת המפתח הממה אותי. אותו בכיר אמנם הודה כי המהלך הישראלי של הכרה באש”ף בלבל את הרוב המכריע של יהודי צפון אמריקה וגרם להם קושי גדול. אלא שהמחבר ייחס את התנגדותם לתסמונת פוסט- שואה, שהביאה לכך שמהפך לשלום היווה דיסוננס קוגניטיבי לתפיסה היהודית שעל פיה הם מורגלים – להיות נרדפים. אם כך, על פי המזכר, היה זה מצבם הנפשי שמנע מהם את היכולת לקדם בברכה את פריצת הדרך של אוסלו.

הבר חש כנראה בשינוי בקצב העבודה שלי ושאל במה העניין. בניסיון להסתיר את כעסי הגבתי, “אולי כדאי שתחליטו: האם היהודים נמצאים במצב תמידי של אשליה המונית שאותה אין הם רוצים לערער. או האם משהו אמיתי השתנה בשטח, משהו שדיו להצדיק את השינוי המשמעותי הזה של ישראל?”. הבר נתן בי מבט בוחן, שלף את המזכר מהצד שלי של השולחן והשליך אותה לפח אחרי שקרע אותו לשניים. “אם אפילו אדם אחד בלבד באולם יחשוב כמוך”, אמר לי, “לא כדאי  לומר להם זאת”.

למרות שהרעיון המטריד לא הוכנס לנאומו של רבין בליל המחרת, אפשר לראות, בדיעבד, את התפקיד שהוא מילא אצל צוות אוסלו. מה שהבר ואנשי השיווק של הסכמי אוסלו האחרים זיהו בבירור הוא כי האופוזיציה בקרב היהודים לשינוי החד במדיניות הישראלית, הן בארץ והן מחוץ, הוא מכשול חמור שעליו חייבים להתגבר. הפעלת מניפולציה על הקהילה בעזרת יצירה של דיסוננס קוגניטיבי כזה שיערער את התנגדותם ואת עקרונותיהם, כנראה נחשבה לטקטיקה תקפה לא פחות מאחרות.

עראפת, קלינטון ורבין | לע”מ

בחודשים ובשנים שחלפו מאז, אכן נראה היה כי בתוך השיח הפנימי, התנגדות לתהליך אוסלו היוותה עבירה גדולה יותר מהפרות ההסכם עצמו. חששות נוכח עדויות על תחבולות שנוקטים ערפאת והרשות הפלסטינית החדשה, נדחו כבלתי-רציונליים וסומנו כחותרים תחת מדיניות הממשלה, או חמור מכך: נוגדים את השלום.

בהתייחסו לדוגמאות מתועדות של הסתה לשנאה ולאלימות מצד גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית, נהג שמעון פרס להגיב: “מה שחשוב לי הוא לא מה שהם אומרים, אלא מה שהם עושים”. תגובתו של רבין לעלייה בפיגועי הטרור בעקבות הסכמי אוסלו הייתה כי יש להילחם בטרור כאילו אין משא ומתן, ולנהל משא ומתן כאילו אין פיגועים (כאזכור לקריאתו של דוד בן-גוריון שנועדה לחזק את היישוב היהודי בקריאה למאבק הן בהיטלר והן בספר הלבן השנוא של המנדט הבריטי, שהגביל את העלייה היהודית). למעשה, לא ניתן מקום לדיונים מהותיים ככל שהללו נגעו לתהליך אוסלו.

בעוד שתומכי אוסלו הבטיחו כי החתירה לשלום מצד ישראל תשפר את מעמדה הבינלאומי, התוצאה הייתה הפוכה, כפי שתיארה אוולין גורדון ב-2010:

אולי משום שישראלים תומכי אוסלו תפסו את זכויותיה של ישראל כמובנות מאליהן, כאלו שאינן זקוקות לאישור  מחודש …ציין אוסלו את הרגע שבו חדלה ישראל להגן על זכותה [על הארץ], ויותר ויותר תמכה בתביעה הפלסטינית … ללא נרטיב מתחרה המתמודד נגדה, ראיית ישראל כגזלנית … תפסה אחיזה חסרת תקדים … ואין אחד שהיה מוקיר גזלן על כך שהוא מחזיר חלק מהרכוש הגנוב במקום את כולו … אכן, נעשה קשה יותר ויותר להצדיק אפילו התניית נסיגה בסיום הטרור הפלסטיני

בקצרה:

מעמדה של ישראל התדרדר במידה כזו לא על אף אוסלו, אלא בגלל אוסלו … עצם רדיפת השלום של ישראל עוררה את אויביה לתקוף במלוא הכח”

נושא נוסף עלה מנאומו של רבין ל- GA. בהשתלשלות אירועים אירונית, ומבלי שיכול היה לשער את הכרסום העתידי במעמדה של ישראל, צפה רבין כי בהיות השלום בהישג יד, הגיע הזמן לתעל את האנרגיה של הקהילה היהודית לעבר יעד חדש:

כאשר ישראל עושה את המעבר ממלחמה לשלום, מתעוררת שאלה בנוגע ליחסיה עם העם היהודי בתפוצות. עבור רבים, גיוס התמיכה לעצם ההישרדות של המדינה היווה את המרכיב המרכזי במערכת היחסים עמה. יש מי ששואל אם כעת, כשהאיום על קיומנו מצטמצם במידה ניכרת, עלול להיווצר חלל במקום שבו הייתה תמיכה … אנחנו צריכים להיערך עכשיו ליום שבו נושאים חדשים יעסיקו את לבנו ואת מוחנו, כי התמיכה שלנו בישראל וההזדהות שלנו עִם ישראל מתבססת על יותר מאשר האיומים החיצוניים על ישראל. למען אותו יום הקרב ובא עלינו לחשוב על סדר יום חדש”

רבין הכשיר את הקרקע לפרויקט שלימים יוכר בשמו “תגלית”. לא במקרה, בסמוך לרבין על הבמה ישב אחד התורמים הגדולים הראשונים של תגלית, מנהיג הקהילה צ’רלס ברונפמן, שעדיין התגורר אז במונטריאול, רבין המשיך:

“החוויה הישראלית” צריכה להיות חלק מחינוכו של כל צעיר יהודי, סוג של טקס מעבר. אנו יכולים להביא עשרות אלפי בני נוער שלנו לישראל במאמצים משותפים של הקהילות היהודיות ושל ישראל. על ידי הבאת הנוער היהודי לישראל, אנו משיגים שתי מטרות מרכזיות: אנו מחזקים את הזהות היהודית והקשרים שלהם לישראל, ובמקביל מסייעים לנוער הישראלי להבין מה זה “עַם ישראל”

במבט לאחור אל אותם ימים ראשונים של הסכם אוסלו, התנגדותם העזה כל כך של היהודים תומכי ישראל למהלך היא מדהימה וקורעת לב. מי יכול היה לחזות שתמיכה כזו לא תהיה עוד מובנת מאליה, ושישראל תהפוך לסוגיית מחלוקת סוערת בקרב קהילות בתי כנסת ובארגונים קהילתיים. שלא לדבר על קמפוסים, שם סטודנטים ואנשי סגל יהודיים מוצאים עצמם יותר ויותר מותקפים בגין תמיכה בישראל או אפילו רק על הצהרה מצידם כי ישראל מהווה מרכיב בזהותם היהודית.

על מנת להחליש ולעקור את התמיכה הכמעט מוחלטת בישראל בקרב יהודי ארצות-הברית, והחלפתה בסוגיות שנועדו לגרום להם לערער על האינטרסים שלהם עצמם, פתחה מדיניות החוץ החדשה של ישראל דלת מלכודת והאיצה בתומכיה היהודים למצוא מטרה משותפת עם יריביהם. אפשר לראות בבירור כעת, כיצד המהלך היה לאחד הגורמים שתרמו להתדרדרות יחסי ישראל ויהדות התפוצות.

****

חשתי מעט משועשעת כאשר צפיתי ברבין מחלקו האחורי של מרכז הכנסים המלא, מקריא את המילים שתרגמתי. נפגשתי שוב עם איתן הבר למחרת בבוקר, לפני עזיבת המשלחת. כמחוות פרידה, הוא הושיט לי את הטיוטה הסופית של הנאום, עם העריכות האחרונות של רבין בכתב ידו, ממנו מצוטטים הקטעים המופיעים כאן.

אמנם שמרנו על קשר במשך השנים, גם לאחר רצח רבין, אך מעולם לא גיליתי להבר את השאלות שהטרידו אותי כה רבות: כיצד היה רבין מגיב על כך ששמו ועברו ההירואי הופקעו על ידי מחנה תומכי-אוסלו? בשלב מסוים, אילו היה חי, האם היה רבין מסיר את המשקפיים הוורודים מ”תעשיית השלום” ומאלה שהריעו לה, והיה מוביל את המדינה למשא ומתן על בסיס ציפיות מציאותיות? אם כן, האם די היה בכך כדי להציל את יחסי ישראל והתפוצות מהתדרדרות?

נאומו של רבין שיקף שינוי כיוון מונומנטלי, ובישר חלק גדול מהשבר שנפרש לעינינו.

ג’ניפר רוסקיס היא ראש לשכתו של דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. מאמר זה פורסם במגזין טאבלט