ערב יציאתה לעצרת האו"ם ולשיחות בארה"ב מציגה שרת החוץ, ציפי ליבני (10 בספטמבר 2006) קווים כלליים של תוכנית מדינית לקידום הסדר עם הרשות הפלשתינית. ליבני ציינה, שממשלת ישראל מעוניינת להתניע מחדש את התהליך המדיני עם הפלשתינים על בסיס מפת הדרכים כדי להגיע להסדר בשלבים, אשר ישרת את האינטרסים של ישראל. "איננו רוצים להיוותר בקיבעון אלא ליזום מהלכים, להוביל אותם ולקבוע את הקצב", אמרה ליבני, שלא שללה את האפשרות שממשלת החמאס תשתלב במגעים אם תקבל את שלושת תנאי הקוורטט והקהילה הבינלאומית, דהיינו: הכרה במדינת ישראל, הימנעות מטרור והכרה בהסכמים קודמים עם ישראל.
הצהרת הכוונות של השרה ליבני יומרנית ומעלה תמיהות. על אלו הנחות יסוד התבססה הממשלה בגיבוש המדיני? האם ממשלת ישראל שינתה את הערכתה ביחס ליו"ר הרשות הפלשתינית וסבורה עתה שאיננו עוד "מנהיג חלש" כפי שחזרה והדגישה מזה זמן, אלא בעל יכולת לספק את הסחורה המדינית למרות שלטון החמאס? האם ממשלת ישראל מאמינה שניתן לקדם מו"מ עם הרשות הפלשתינית עליה השתלטו ארגוני הטרור על בסיס מפת הדרכים הדורשת את פרוק ארגוני הטרור כבר בשלב הראשון?
בתמונת המצב הנוכחית לא נותרו בידי ישראל נכסים רבים בהם ניתן להשתמש במו"מ עם הצד הפלשתיני ולדרוש ממנו ויתורים בסוגיות המהות. החזקת שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה הפכה מנכס אסטרטגי לנטל וההיפטרות מהם נתפסה כאינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. ההתנתקות מרצועת עזה בוצעה באופן חד צדדי ללא גביית כל תמורה מדינית או ביטחונית מהצד הפלשתיני והכוונה המוצהרת לבצע את תוכנית ההתכנסות הנרחבת באופן חד צדדי ביהודה ושומרון קבעה למעשה את קו הנסיגה הישראלי ההתחלתי. ניסיונות הממשלה לחזור בה עתה מתוכנית ההתכנסות לא יצליחו להחזיר את הגלגל לאחור. בהיעדר צידוק ישראלי אידיאולוגי או ביטחוני לשמירה על חלקים מרכזיים ביהודה ושומרון, הויתור כבר נעשה עם הכרזת תוכנית ההתכנסות, ואין להשיבו. בראיית הפלשתינים המשוואה פשוטה: אינתיפאדה עממית מלווה בטרור עשויה לשכפל את תקדים רצועת עזה גם ביהודה ושומרון.
סיכומו של דבר, "תפיסת אוסלו" כשלה לחלוטין כמו גם "אסטרטגיית ההתנתקות החד צדדית" אשר הייתה אמורה לפי מעצביה ליצור "חלון הזדמנויות חדש". הסדרי הביניים לא הצליחו לקרב בין הצדדים וליצור תנאים להסדר קבע. כשל גם הניסיון הישראלי מלכתחילה לגבות מחיר מדיני גבוה (ויתור על תביעת השיבה) בעבור הסכמה ישראלית לנסיגה מרוב השטחים ולמימוש ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני. יתר על כן, ממשלת ישראל עצמה חוזרת ומצהירה, כי הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי 67' (עם תיקוני גבול) היא אינטרס ישראלי מובהק.
לפלשתינים לא אצה הדרך, שכן הם סבורים, שגורם הזמן משחק לטובתם. מרגע שתוקם המדינה הפלשתינית, ואין זו אלא שאלה של זמן ולא ארוך במיוחד, תעלנה על השולחן שאלות אחרות שיצרו "היפוך היסטורי" ביחסי ישראל והפלשתינים, ובראשן: תביעת השיבה של מיליוני הפליטים לשטח ישראל ושאלת ההגדרה העצמית של הקיבוץ היהודי בארץ ישראל. לא תתקיים עוד "בעיה פלשתינית" אלא "בעיה יהודית" בפלשתין.
יוזמתה המדינית של שרת החוץ חסרת תכלית במהותה. חשיבותה מצויה אולי בחשיבות עצם התמרון המדיני כדי להרחיק לחצים בינלאומיים על ישראל, להרוויח זמן, להעביר את הכדור למגרש הפלשתיני ולשכנע את דעת הקהל ברצונה של ישראל לקדם התהליך המדיני. מעבר להיבטים הטקטיים קיימת חשיבות עליונה להכין את הציבור הישראלי לעימות על האמיתי והקיומי על הארץ אשר בו יבוא לאחר שתוקם המדינה הפלשתינית.
