מדיניות הושטת היד לאסלאם של אובמה תוך זניחת בנות ברית ותיקות
לנשיא אובמה היה חשוב ואפילו חיוני לצרף מדינות ערביות לקואליציה שבנה כדי להלחם בדאעש. השתתפותן אמורה לסמל כי אין מדובר במלחמה נוספת של ארה"ב נגד מדינות האסלאם אלא נגד גורם קיצוני המאיים עליהן. בתגובתו הראשונה לרצח העיתונאי האמריקני-ישראלי, סטיבן סוטלוף, אמר אובמה כי פושעים אלה אינם מייצגים שום דת וכי דאעש אינו מייצג את האסלאם בשום אופן. מאז שנבחר לנשיא מתאמץ אובמה להפגין את אהדתו לאסלאם במטרה המוצהרת לשנות את תדמיתה של ארה"ב אחרי שנים של עימותים פוליטיים וצבאיים, שבמהלכם התקבע בעיני המוסלמים כי ארה"ב הינה אנטי אסלאמית והיא מתנכלת להם ללא שום סיבה. הפיגוע של אלקאעידה במגדלי התאומים ב- 11 בספטמבר 2001 לא שינה מאומה בהקשר זה. דעת הקהל המוסלמית המשיכה לראות בארה"ב גורם מתנשא ועויין. בנאומיו באנקרה ובקהיר, חודשים ספורים לאחר השבעתו לנשיא, ניסה אובמה לשכנע את המוסלמים בכוונותיה הטובות של ארה"ב כלפיהם. הוא הבטיח לשחרר את כלואי גואנטנמו, הסיר את תמיכתו במובארק ימים ספורים לאחר פרוץ ההפגנות נגדו, סייע להפלתו של קדאפי, הוציא את חייליו מעיראק, התעלם מהמשבר הסורי (אף כי טיפל בנשק הכימי), קבע מועד ליציאת הצבא האמריקני מאפגניסטן ובעיקר התקרב לתנועת האחים המוסלמים ונטה להאמין כי הם מייצגים אסלאם מתון והם יקדמו את הדמוקרטיה והפיתוח במדינות ערב. הוא גם האמין כי אפשר להגיע להסכם סביר עם איראן לגבי עצירת תוכנית גרעין שלה.
אובמה ניהל איפוא מדיניות של התרחקות מן המזרח התיכון, תוך שהוא זונח ופוגע בבני ברית ותיקים כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ ומשאיר מדינה שבורה כעיראק ללא שום כוח מייצב. יתרה מכך, הוא הטיל אמברגו על שיגור נשק למצרים לאחר שהמוני המצרים, בסיוע הצבא המצרי, הדיחו את האחים המוסלמים מן השלטון ובכך פגע קשות במדינה שהיתה העוגן של ארה"ב במזרח התיכון. כל זאת תוך עצימת עינים לגבי התופעה החמורה של התפשטות אירגוני האסלאם הקיצוני, שערערו לחלוטין את היציבות השבירה של מדינות המזרח התיכון ואף קבעו לעצמם כמטרה עליונה להשליט את האסלאם על העולם כולו ולחדש את הח'ליפות.
אובמה מודה: לארה"ב אין אסטרטגיה
עם פריצתו של דאעש לתודעה הבינלאומית בצורה כה תוקפנית ואכזרית עומדת ארה"ב בפני שוקת שבורה. בתגובה לנפילתם של חלקים גדולים של עיראק בידי דאעש הודה אובמה בבושת פנים כי אין לו אסטרטגיה כיצד לטפל בעניין והדהים את העולם. הכל שואלים, האם יתכן כי ארה"ב באמת הופתעה מדאעש, אלקאעידה ודומיהם? נראה שכן. ההתנתקות מבנות בריתה של ארה"ב באזור ניתקה אותה גם מהתיאום האסטרטגי עמן ומן ההבנה לגבי המתרחש בעולם הערבי.
האם שירותי המודיעין של ארה"ב היו ערים להתפתחויות הבעייתיות במזרח התיכון, להתחזקותם של אירגוני הג'יהאד ולסכנה שהם מהווים, הן למדינות ערב והן כיצואני טרור למערב? אובמה עצמו נתן את התשובה השבוע בראיון ל-CBS. לדבריו, המודיעין האמריקני כשל להעריך את התפשטותו של דאעש במהלך המלחמה בסוריה בשנתים האחרונות. זו תשובה בעייתית, בהתחשב בעוצמה של שירותי המודיעין והתקציבים העומדים לרשותם. האם יהיה זה נכון לחשוב כי ראיית העולם של אובמה חלחלה מהבית הלבן למודיעין והובילה לדפוסי חשיבה בלתי מקצועים?
מדינות ערב אינן כשירות לעמוד לבדן מול איום דאעש
אובמה הזדרז לשגר את שר החוץ ג'ון קרי לאזור כדי להקים קואליציה במהירות וזה האחרון הצליח לקבל את הסכמתן של סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן וגם מצרים, אך זו רק בקצה לשונה. שאלה מרכזית כיום היא איזה מין קואליציה ערבית זו. האם היא מסוגלת לפעול בתיאום בין חבריה, להקציב את המשאבים הדרושים וגם להילחם על הקרקע?
בסופו של דבר, צריך לזכור כי מדינות ערב הן המאויימות והנפגעות הראשונות ועליהן מוטלת החובה לעצור את דאעש, או כפי שהיא נקראת כיום "המדינה האסלאמית" בראשותו של הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי. לא ראינו התארגנות ערבית ספונטנית נגד דאעש. מדינות ערב המתינו לראות כיצד תגיב ארה"ב והתגלעו שוב בחולשתן. נראה כי יש לכך סיבות אידיאולוגיות ופוליטיות-צבאיות כאחד. קודם כל, סעודיה ומדינות המפרץ הבינו היטב לאחרונה כי מערכת החינוך ומערכת הטפת הדת שלהן הן היסודות שעליהם הוקמו אלקאעידה, דאעש ודומיהם. האסלאם הווהאבי המחמיר, הנהוג במדינות אלה ואשר מבוסס ישירות על השריעה, למעשה מטפח את לוחמי דאעש משחר הנערות. בסקרים בלתי רשמיים שנעשו בסעודיה התברר כי 93% מהסעודים תומכים בדאעש. נראה שמדינות אלה יצטרכו לבצע רפורמה יסודית במערכות החינוך והדת שלהן.
מבחינה פוליטית–צבאית, הצבא העירקי החדש, שמנה כ-600-700 אלף איש, אומן וצויד על ידי ארה"ב, התפרק ונס מול כמה אלפי טרורויסטים. הסיבה לכך כנראה היא ניהולו הכושל של נורי אלמאלכי, ראש ממשלת עיראק הקודם והפרו איראני, שפגע קשות במרכיב הסוני של המדינה. באשר לסעודיה ומדינות המפרץ המודעות לחולשת שלטונן – הן חוששות לשגר את צבאותיהן הקטנים יחסית והבלתי מאומנים לעימות שבו הן עלולות להפסיד לא רק את הצבא המשמש כמגן לשלטונן אלא גם את השלטון. לירדן אמנם יש את אחד מן הצבאות החזקים והמאומנים ביותר באזור, אך הוא אינו גדול די הצורך לפעול במרחקים ונדרש להגן על הממלכה מול המתרחש בסוריה והאפשרות לחדירת דאעש מעיראק. נשארה מצרים, בעלת הצבא הגדול והחזק במדינות ערב, שהייתה אמורה להיות הציר המרכזי בקואליציה על רקע עוצמתה הצבאית, שליטתה על תעלת סואץ ועל מרחב אווירי גדול וקרוב לשדה המערכה בעיראק ובסוריה (בזמן מלחמת המפרץ השנייה עברו במצרים כ-40 אלף טיסות של בעלות הברית בדרכן לעיראק). אלא שיחסיה המתוחים עם ארה"ב הם מכשול חמור.
היחסים המתוחים בין מצרים לארה"ב: מכשול חמור ביצירת קואליציה
נשיא מצרים, עבד פתאח אלסיסי, אמר לשר החוץ קרי כי מצרים תשתתף בקואליציה, אך הדגיש כי לא תיקח חלק בלוחמה ולא תשגר כוחות מצריים מחוץ למדינה. סיסי חזר והדגיש כי הקואליציה צריכה להילחם בכל אירגוני הטרור באזור ולא להתמקד רק בדאעש. הוא הזכיר כי מצרים נאבקת בטרור מול ארגונים הדומים לדאעש כגון האחים המוסלמים ושותפיהם אנסאר בית אלמקדס ואחרים. בראייתו, יש לגבש אסטרטגיה במישור האזורי וזו הדרך היחידה להיאבק בטרור ולהכריעו.
בשלב זה נמשך האמברגו האמריקני על שיגור נשק למצרים, למרות מספר הבטחות של קרי. סיסי אמר כי מצרים זקוקה למטוסי ה-16F ולמסוקי האפאצ'י, שהספקתם כבר סוכמה לפני שנים, כדי לחזק את צבאו ולהילחם בטרור בסיני וגם בטרור שזולג לאחרונה מן הגבול הלובי.
אובמה נאות לפגוש את סיסי בניו יורק בשולי העצרת הכללית וההנחה היתה כי היחסים יופשרו. עוד לפני הפגישה שהתקיימה ב-25 בספטמבר אמר אובמה כי יחסי ארה"ב – מצרים היו אבן הפינה של ארה"ב במזרח התיכון במשך זמן רב וזו הזדמנות לשוחח עם סיסי על כל הבעיות באזור. עם זאתף נראה כי בפגישה לא חלה תזוזה משמעותית ביחסי שתי המדינות.
בן רודס, עוזרו הקרוב של אובמה לביטחון הלאומי, מצא לנכון להדגיש אחרי הפגישה כי אובמה ביקש מסיסי לשחרר את עיתונאי אלג'זירה, שהואשמו בהסתה נגד מצרים, נשפטו ונידונו לשנות מאסר ארוכות וגם הביע את דאגתו נוכח מצב זכויות האדם במצרים. דובר משרד החוץ המצרי אמר כי שני הנשיאים הסכימו על חשיבות היחסים בין מצרים לארה"ב ועל חשיבותה של מצרים באזור וסיכמו להמשיך את הדיאלוג האסטרטגי באמצעות שרי החוץ שלהם. עוד לפני הפגישה רמזה התקשורת המצרית כי סיסי מתכוון להציג לאובמה את דעתו על מדיניותה של ארה"ב והסכנות האורבות למצרים ללא טיפול מתאים.
אם לשפוט לפי ההצהרות הנ"ל, הרי שלא הושגה פריצת דרך ובינתיים מסוקי האפאצ'י שמצרים כה זקוקה להם, לא הגיעו לקהיר. נראה אפוא כי מעשית מצרים תפעל בינתיים רק בשולי הקואליציה ותמשיך לנהל לבדה את מאבקה בטרור. אם בימים הבאים יתברר שזה אכן המצב, הרי פעולתה של הקואליציה האמריקנית תהיה לוקה בחסר ויגברו המרירות וחוסר האימון של סעודיה מול ארה"ב. זאת ועוד, בידודה של מצרים מול הטרור האסלאמי כמוהו כעידוד לדאעש ולשאר אירגוני הטרור האסלאמים והחלשת הפעולה של הקואליציה נגד אירגונים אלה.
מי ילחם על הקרקע?
אמנם כבר התחילו ההפצצות מן האוויר על מטרות דאעש וגם משתפים בהן מטוסים של מדינות המפרץ, אך ספק גדול אם פעולה זו יכולה להביא להתמוטטותו של דאעש, הנטמע באוכלוסייה המקומית ומקים מערכת אירגונית אזרחית לניהול השטחים שכבש. נראה כי ללא לוחמת קרקע לא ניתן יהיה לכבוש בחזרה את השטחים שבהם שולט דאעש ולחסלו. נראה שגם בארה"ב כבר ערים לבעיה והיו כבר התבטאויות בנושא, כמו אלה של שרי ההגנה לשעבר גייטס ופאנטה וגם ג'ון ביינר, מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים. השאלה היא מי ילחם על הקרקע? שוב האמריקנים עם כוחות ערבים סמליים? בכל מקרה, הגבלת המערכה לדאעש מבלי להכין אסטרטגיה מקיפה למלחמה בכל אירגוני הג'יהאד, כולל אלה הפועלים במצרים ובצפון אפריקה, ספק רב אם תביא לתוצאות החלטיות, במיוחד אם אובמה לא ישנה באופן מוחלט את ראיית עולמו ואם מצרים תשאר מעשית מחוץ לקואליציה ותמשיך לבדה את מאבקה בטרור הפוגע קשות ביציבותה ובצמיחת כלכלתה.
