הסכם ז'נבה: צעד בריחה נוסף של ארה"ב מהמזה"ת
לפני שלוש שנים, על רקע שורת תקריות מתמשכות בין איראן לבין מדינות המפרץ,[1] פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של איראן, IRNA ("אלשרק אלאווסט") ב-2 במאי 2010 הודעת אזהרה למדינות האזור בזו הלשון הציורית:
"אין אריה באזור אלא זה הרובץ על החוף מול מדינת האמירויות. הוא השומר על מאורתו שהיא המפרץ הפרסי. אלה הסבורים כי נמצא אריה אחר בסביבה (הכוונה לארה"ב), הרי צפורניו וניביו כבר נשברו בעיראק, אפגאניסטאן, לבנון ופלסטין. שום טוב לא ניתן לצפות ממנו וגם לא מגיחות הציד שלו. כיום הוא סופר את הימים עד למציאת מוצא שיאפשר לו לברוח בעור שיניו. איראן, האמירויות ושאר המדינות באזור תשארנה, בתוקף הגיאוגרפיה, שכנים לתמיד".
ובכן דבריה של סוכנות הידיעות האיראנית הפכו למציאות.
סופה של תקופה: ארה"ב כגורם מרתיע מול איראן
ההסכם עם איראן בנושא הגרעין שנחתם בז'נבה ב-24.11 נראה יותר כצעד נוסף של בריחה של ארה"ב מהמזה"ת מאשר ניסיון רציני לעצור את המירוץ של איראן לפצצת האטום. הוא הותיר את סעודיה ומדינות המפרץ בתדהמה ומבוכה. יחסי ארה"ב – סעודיה היו אחד מאבני היסוד של מדיניות ארה"ב במפרץ ובמזה"ת כולו מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. יחסים אלה התבססו על רכישת נפט על ידי ארה"ב, הבטחת נתיבי ייצוא הנפט דרך המפרץ וגם חימושה של סעודיה. מדינות המפרץ חשו כי ביטחונן מובטח במסגרת יחסים אלה, שנמשכו עשורים רבים.
עם נפילת השאה ותפיסת השלטון על ידי חומייני ב-1979 הפכה איראן לגורם המאיים על ביטחון המפרץ וארה"ב לגורם המרתיע מול החתרנות האיראנית. עכשיו נראה כי הדברים משתנים מיסודם והגענו לסופה של תקופה.
הסכם ז'נבה בא בעקבות שורה של צעדים קודמים שיחדיו מהווים אינדיקציה, שלא ניתן לפרשה אלא כרצונו של הנשיא אובמה להתרחק מן האזור. הוצאת צבא ארה"ב מעיראק ואפגניסטאן ללא השגים כלשהם, נטישתו של מובארק, תמיכה באחים המוסלמים ואפילו הפניית עורף לשלטון החדש במצרים הנאבק באסלאם הרדיקלי, המדיניות המפותלת מול סוריה ולאחרונה, על פי התקשורת, פתיחת מו"מ סודי עם חיזבאללה וגם עם קבוצות אסלאמיות קיצוניות בסוריה – צעדים הנראים כמרכיביה של משנה סדורה לשינוי מדיניות יסודי.
ארה"ב: איראן הפכה לבת ברית פוטנציאלית
במישור האסטרטגי, החזית האנטי-איראנית של מדינות ערב הפרגמטיות, סעודיה ומדינות המפרץ, מצרים – וישראל כחברה שלא מן המניין – שבקה חיים לכל חי. חזית זו כבר נפגעה קשות לאחר שהנשיא אובמה הפסיק את תמיכתו במובארק, זמן קצר לאחר פריצת ההפגנות במצרים בינואר 2011, וקידם את נפילתו. חתימת ההסכם בנושא הגרעין עם איראן הפכה את היוצרות ונתנה מכת מוות לחזית זו. עכשיו איראן פסקה להיות אויב וארה"ב רואה בה בת ברית פוטנציאלית שתהווה חלק מחלוקת קלפים חדשה במזה"ת.
התברר גם כי הסכם זה הוא בעיקרו תולדה של שיחות סודיות שניהל הממשל האמריקאי עם איראן בתיווך עומאן, שבמהלכן הבינו האיראנים כי להיטותו של אובמה "להיפטר" מן הבעייה האיראנית ולהתרחק מהמזה"ת מאשרת את אשר הם כבר חשבו מזמן, כאמור לעיל בהודעת סוכנות הידיעות האיראנית, ומאפשרת להם להגיע להישגים נאים. לא רק שתשתית תוכנית הגרעין שלהם לא תיפגע, אלא היא אף קבלה את אישור המערב, כולל גם את זכותם העקרונית להעשיר אוראניום, זאת בניגוד לשש החלטות של מועצת הביטחון במסגרת פרק 7 של אמנת האו"ם. החלטות המתקבלות במסגרת פרק 7 מחייבות ביצוע והענשה אפילו בכוח במקרה של אי יישומן. בהתחשב בעברה המפוקפק של איראן בקיום הבנות והחלטות קודמות ספק רב אם תעמוד אפילו בסעיפי ההסכם החדש. גם ספק רב אם בעקבות ההסכם, המוגדר כראשוני, יחתם הסכם סופי. תמורת "אי-הוויתורים" של איראן הסכימו ארה"ב והאיחוד האירופי להתחיל כבר לפרום את תוכנית הסנקציות שהעיקה קשות על כלכלתה של איראן. אם הייתה תוכנית זאת נמשכת ומוחמרת ייתכן שהייתה מובילה לתוצאות של ממש. עכשיו, כשהחברות הבינלאומיות עומדות במצב היכון לקראת חידוש חדירתן לכלכלתה של איראן, לא נראה שניתן יהיה לעצור את התהליך ובוודאי לא להחזירו לאחור.
סעודיה: הסכם ז'נבה: הסכמה שבשתיקה לחתרנות האיראנית
מבחינתה של סעודיה, ההסכם עם איראן מעניק לטהראן הסכמה שבשתיקה להמשיך בחתרנותה במפרץ ומסכן ישירות את יציבותה הפנימית והחיצונית. מול סעודיה מוחלשת ייתכן מאד שהאופוזיצייה הפנימית המטיפה להפיכת המדינה למונרכיה חוקתית תגביר את לחציה והמיעוט השיעי ינצל ההזדמנות לדרוש רפורמות פוליטית לגבי מעמדו. במקרה זה ניתן גם לחזות את חדירתה המחודשת של אלקאעידה לסעודיה. במישור החיצוני, סעודיה, כמייצגת את האסלאם הסוני, נמצאת בעימות עם איראן לא רק במדינות המפרץ, אלא גם בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן. לאחרונה, היא אף קיבלה אזהרה ישירה כאשר מיליציה עיראקית פרו-איראנית פתחה בירי מרגמות לעבר הגבול עם סעודיה. סעודיה זוכרת גם היטב את ניסיון ההתנקשות האיראני בשגרירה בוושינגטון, שסוכל בטרם הגיע לכלל ביצוע. במצב החדש שנוצר סעודיה ומדינות המפרץ אבדו את אימונן בארה"ב ואינן בטוחות יותר שארה"ב תמשיך לקיים במפרץ את נוכחותה הצבאית כדי להבטיח את נתיבי יצוא הנפט.
איראן, הרואה בהסכם הישג ממדרגה ראשונה, פתחה מיד בסדרת מהלכים למינופו. הפעולה הראשונה הופנתה כלפי מדינות המפרץ, שנשארו חשופות מולה והן מודעות לעליונותה הטכנולגית והצבאית. טהראן הזדרזה לארח את שר החוץ של האמירויות, ושר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, יצא לסיור מתוקשר היטב במדינות המפרץ וכבר ביקר בכוויית, קטאר, מדינת האמירויות ועומאן ואמור להגיע גם לסעודיה. הוא נושא עמו מסר של הרגעה ואיום כאחד. זריף הגיש למדינת האמירויות עלה זית צנוע: הוא אמר שאיראן מוכנה לדון על אחד משלושת האיים במפרץ הורמוז, שבעלותם שנויה במחלוקת בינה לבין האמירויות, אחרי שבמשך שנים רבות התעלמה מתביעותיה של מדינת אמירויות ואף איימה לכבשה. זריף לא חזר בו מאיומיה של איראן לכבוש את בחריין ונמנע מלהתייחס לאיום האיראני המרחף על מדינות המפרץ, לחתור תחת שלטונם באמצעות המיעוטים השיעיים. המציאות בשטח היא ללא ספק לטובת איראן.
מירוץ החימוש הגרעיני יוצא לדרך
ייתכן כי בחודשים הבאים נהיה עדים לנסיונות הידברות בין מדינות המפרץ לבין איראן, אך במצב זה הברירה היחידה העומדת בפני סעודיה היא להקים תוכנית לפיתוח אנרגיה גרעינית המקבילה לזו של טהראן – והיא כבר רמזה על כך – כאשר המטרה היא להגיע למאזן אימה עם איראן. אחרת אין לסעודיה תקומה. כניעה לאיומיה של איראן בכל החזיתות המוזכרות לעיל כמוה כהתאבדות.
בנוסף, סעודיה כבר התחילה לגשש אצל רוסיה האם ניתן להגיע דרכה לתיאום עמדות באזור. לסעודיה ולרוסיה עמדות זהות נגד האחים המוסלמים ושתיהן תומכות בשלטון החדש במצרים – ייתכן כי ניתן יהיה להרחיב את שטחי ההסכמה של שתי המדינות. מאידך גיסא, כושר התמרון של סעודיה מול ארה"ב מוגבל, שכן היא לא השכילה להקים תשתית חברתית, כלכלית וצבאית כיאה למדינה המונה כ-30 מיליון תושבים ובעלת הכנסות עצומות מייצוא נפט במשך 85 שנים.
בנסיבות אלה, מצרים, הגדולה במדינות ערב, תראה את עצמה נאלצת גם היא לפתח תוכנית לאנרגיה גרעינית. ראשי השלטון החדש כבר הודיעו כי הם עומדים לפרסם מכרז להקמת הכור הראשון באזור דבעה, 160 ק"מ מערבית לאלכסנדריה, שם מובארק כבר הניח את היסודות לארבעה כורים לייצור חשמל.
מכל מקום, החמור הוא כי ארה"ב לא רק שחדלה להיות גורם מייצב במזה"ת אלא מדיניותה החדשה מעודדת דווקא את הגורמים הרדיקלים החתרנים כגון איראן, האחים המוסלמים ואפילו את הארגונים הסלפים, הרואים במדיניותה ביטוי לחולשת המערב. התוצאות הראשונות הן אי וודאות של בנות הברית המרכזיות של ארה"ב במזה"ת, העמקת חדירתה של רוסיה ותחילתו של מירוץ חימוש גרעיני. בכנס בנושאי ביטחון שנערך השבוע בבחריין ניסה שר ההגנה האמריקאי, צ'אק הייגל, להרגיע את מדינות המפרץ ואמר כי לצד הדיפלומטיה ארה"ב שומרת על עוצמתה הצבאית במפרץ. ספק רב אם מילים אלה יכולות לשנות את המציאות המצטיירת ממדיניות ארה"ב במפרץ במזה"ת בשנים האחרונות.
[1] גילוי רשת ריגול פרו-איראנית בכויית, סירוב איראן לדון על גורל שלושת האיים שכבשה ממדינת האמירויות, הכרזת איראן כי בחריין היא המחוז ה-14 שלה.
