מחמוד עבאס (אבו מאזן), הנושא בתפקידים "נשיא מדינת פלסטין", יו"ר הרשות הפלסטינית, מנהיג אש"ף וראש ארגון פתח, מציג את עמדותיו המדיניות בנוגע למו"מ עם ישראל, שמשמעותן המעשית התנערות מכל סמכות לקבל החלטות היסטוריות בדבר פשרה מדינית, וסתימת הגולל על פתרון יציב ובר קיימא של שתי מדינות החיות בשלום זו לצידה של זו.
במפגש עם "משלחת עממית מאל-קודס" במטה הנשיאות ברמאללה (10.1.14), אמר אבו מאזן בין היתר את הדברים הבאים:
"אל-קודס הכבושה היא בירת מדינת פלסטין, בלעדיה לא יהיה פתרון ואיש אינו מוסמך לחתום [על הסכם בעניינה]… ללא אל-קודס המזרחית כבירת מדינת פלסטין לא יהיה שלום בינינו לבין ישראל… אל-קודס אינה אבו דיס [עיירה הגובלת ממזרח בירושלים], אך אבו דיס היא חלק מאל-קודס… הבירה [של מדינת פלסטין מצויה] באל-קודס ו[באזור] סביבה, הבירה [של מדינת פלסטין נמצאת] באל-קודס שנכבשה בשנת 1967".
"אנו אומרים לעולם, כי הפלסטינים לא ייכנעו, ואין מדובר בדברי ריק, כאשר אמרנו שאנו לעולם לא נכנע, עמדנו איתן והחזקנו מעמד, ואולם, בסופו של דבר, לא יהיה מנוס אלא בהשגת אשר אנו חפצים בו. מה שעמנו רוצה הוא שהפרחים [כינוי לנערות] והצעירים העומדים איתן והמחזיקים מעמד הם אשר יעשו את הנפלאות באל-קודס ובמקומות אחרים".
"אין זה ביטוי לעקשנות, אלא קשיחות ועמידה איתנה על עמדות. אנו בעלי הזכות, למרות שאנו חלשים בעולם, אנו נמשיך לדרוש את זכותנו ואנו נשיג את זכויותינו… אנו כאן עומדים עומדים איתן באל-קודס, בגדה המערבית, בעזה, בחו"ל ובכל מקום, ואנו נשיג את הזכות הזו בזכות עמידתנו האיתנה, הצעירים והצעירות שלנו".
"כאשר נסכים על הפתרון האדמה הפלסטינית, השמיים והגבולות יהיו תחת ריבונות מלאה של פלסטין. אנו ניקח לידינו את גבולותינו, לא נחכיר חלק מהן ואיש לא יוכל לצחוק עלינו."
"זה עניין [הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית] שלא שמענו אותו בעבר, אלא בשנתיים האחרונות [ולפיו] אם [אתם הפלסטינים] לא תכירו בהיותה של המדינה יהודית לא יהיה פתרון. אנו לעולם לא נכיר בכך ולא נסכים לכך. זכותנו לא להכיר בהיות ישראל מדינה יהודית. בידינו טיעונים רבים וסיבות רבות המונעים מאיתנו לעשות כן והצגנו אותם בפני ישראל. הצרה שלהם איתנו היא שאנו יודעים עליהם דברים רבים, אנו מכירים את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה [שלהם], את אשר אנו יודעים אנו אומרים, כל דבר אנו שומרים ולא נסכים ל[הגדרת] המדינה [ישראל] כיהודית. את גבולות 67' אנחנו רוצים".
"זכות השיבה היא אופציה אישית, לא לרשות, למדינה [הפלסטינית], לאש"ף, לאבו מאזן ולא למנהיגים [הפלסטינים האחרים], הזכות לשלול מאדם את זכותו לשיבה. תהיינה אופציות [שונות] ועל הפליט יהיה לבחור. יש פיצוי ופרטים אחרים. ואולם, אפילו האב, אם יתבקש, אינו יכול לוותר על הזכות של ילדיו, שכן נושא זה הוא זכות אישית".
דבריו של אבו מאזן מבטאים מסר ברור ברור וחד משמעי, ולפיו הפלסטינים רואים במו"מ אמצעי בלבד להשגת הזכויות הפלסטיניות על פי הפרשנות הפלסטינית, ואין הם מחפשים דרך של פשרה עם ישראל בסוגיות המהות. גישה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה הפלסטינית בדבר "השלום המבוסס על הצדק" לעומת גישת "השלום המבוסס על פשרה" הישראלית.
אבו מאזן תובע ריבונות מלאה בכל השטחים שכבשה ישראל מממלכת ירדן וממצרים במלחמת המגן שניהלה בשנת 1967 ("שטחי 67'"), ובכלל זה באזור המכונה "ירושלים המזרחית", שבו נכללת גם העיר העתיקה, הר הבית, הרובע היהודי, הכותל המערבי ואתרים יהודיים היסטוריים נוספים.
נסיגה ישראלית מירושלים המזרחית על המקומות הקדושים ליהדות שבה היא, בעיני אבו מאזן, תנאי מהותי להסדר מדיני ובלעדיה אין למנהיג פלסטיני כלשהו סמכות לחתום על הסכם מדיני עם ישראל. בעבר הציב אבו מאזן תנאי מהותי דומה גם ביחס לסוגיות אחרות הנידונות במו"מ ובהן: הגבולות, הריבונות, הפליטים ושחרור כל האסירים הפלסטינים, המרצים עונשי מאסר בישראל על ביצוע ומעורבות בפיגועי טרור.
אבו מאזן נחרץ בדחייתו את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית ועמדה זו קשורה בטבורה לעמדה הפלסטינית בנוגע לסוגית הפליטים, שבעניינה הוא הרחיק עצמו ואת כל המוסדות הפלסטיניים מכל סמכות לקבל החלטה כלשהי בנוגע למה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה".
בטענתו ש"זכות השיבה" היא "זכות פרטית" של כל פליט וצאצא של פליט לדורי דורות אבו מאזן שומט הקרקע מתחת להנחות היסוד של ישראל וארה"ב בנוגע למו"מ המדיני, ולפיהן הוא יכול לייצג את העם הפלסטיני בסוגיה הנוגעת ללב הסכסוך ולקבל בשמו החלטות היסטוריות.
עמדה זו של עולה בקנה אחד עם החוק שאישר אבו מאזן בשנת 2008 בתוקף תפקידיו כ"יו"ר הועד הפועל של אש"ף" ו"נשיא הרשות הלאומית הפלסטינית". החוק הנקרא "חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים" ואשר אושר בפרלמנט הפלסטיני קובע בין היתר:
"סעיף 2 – זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולרכושם ומתן פיצוי להם על הסבל שהיה מנת חלקם היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר או להמרה ולא יחולו עליה הפעלת שיקול דעת [לשינוי משמעותה], פרשנות או משאל עם".
"סעיף 3 – זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה".
"סעיף 5 – אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה".
"סעיף 6 – הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה".
האסטרטגיה הפלסטינית נחשפת אפוא במלואה. המו"מ המדיני הנוכחי, או כל מו"מ עתידי, אינו יכול להביא לחתימת הסדר מדיני יציב ובר קיימא שיביא לקץ הסכסוך והתביעות. היעד הפלסטיני הראשון בסדר העדיפות מצוי בקבלת ריבונות מלאה על שטחי 67' תוך הותרת שערי הסכסוך פתוחים לרווחה.
בעיית הפליטים היא לב ליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיא נתפסת בראייה הפלסטינית כקלף מנצח אסטרטגי, באמצעותו יוכלו הפלסטינים להתיש את כוחה של מדינת ישראל גם לאחר הקמת מדינת פלסטין, לגבור עליה באמצעות הדמוגרפיה ולהופכה למעשה בטווח הארוך לחלק שיטמע במדינת פלסטין מהים התיכון עד נהר הירדן.
אסמכתאות:
