ההערכה והתקווה כי שיחותיו בוושינגטון של "הנשיא" הפלסטיני, אבו מאזן, עם הנשיא האמריקני, ברק אובמה, יובילו להגמשה כלשהי בעמדות הפלסטיניות בסוגיית המו"מ המדיני עם ישראל התנפצו על קרקע המציאות בדברים שנשא אבו מאזן בישיבת הוועדה המרכזית של תנועת "פתח", שבראשה הוא עומד, ובוועידת הפסגה הערבית בכווית.
ימים ספורים לאחר חזרתו משווינגטון כינס אבו מאזן את הוועדה המרכזית של פתח (22.3.14) לצורך עדכון בתוצאות פגישתו עם אובמה. על פי דיווח של סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית "וואפא", אמר אבו מאזן כי "אנו לא נסכים לפחות ממדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה, שבירתה אל-קודס [ירושלים] המזרחית, וכי לא יהיה ויתור או ירידה בכל נסיבות שהן מתקרת זכויותינו הלאומיות, אשר התקבלו בהסכמה מלאה במוסדות העם הפלסטינ, ולא יהיה ויתור עליהן, אף אם יתגברו הלחצים ויתעצמו האיומים".
נביל אבו רודיינה, חבר הוועדה המרכזית של פתח, המשמש דובר של הוועדה של מוסד "הנשיאות" הפלסטיני, אמר כי הוועדה הביעה את תמיכתה בעמדות אבו מאזן ובדבקותו ב"עקרונות היסוד הלאומיים", בציינו כי "העמדה הפלסטנית ברורה באופן שאינו משתמע לשתי פנים ואין בו ערפול, בנוסח דבקותה ביסודות השלום הצודק".[1]
לדברי אבו רודיינה, "התמיכה הפלסטינית באופציה של שלום משמעותה הגעה להסדר שיבטיח נסיגה מלאה של הכיבוש הישראלי מאדמתנו הכבושה, הקמת מדינתנו הפלסטינית העצמאית, שבירתה אל-קודס המזרחית, היעדר כל נוכחות צבאית או התנחלותית ישראלית על אדמת מדינתנו העצמאית, מציאת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 194 ואי-הכרה במה שנקרא היות ישראל מדינה יהודית, לאור ההשלכות של דרישה זו, העומדות בניגוד מוחלט למכתבי ההכרה ההדדית בין אש"ף לישראל [ב-1993]".
אבו רודיינה הוסיף כי אבו מאזן לא קיבל מהאמריקנים כל מסמך כתוב, ותוכן השיחות התמקד בהצגת רעיון לבחינה ודיון עם הפלסטינים וישראל.
הקו המדיני הנוקשה היה חוט השני, שעבר בנאום שנשא אבו מאזן (25.3.14) בפני הפסגה הערבית בכווית. כבר בתחילת נאומו הציג אבו מאזן את מדיניות ההתנחלות של ישראל כאחד האיומים המרכזיים העומדים בפני האומה הערבית והאשים אותה ב"חתירה להסיר את הזהות הערבית, האסלאמית והנוצרית של העיר הקדושה [ירושלים] ולמחות את ההיסטוריה שלה", בעוד "בניה [הפלסטינים] עומדים איתן בה למרות הכיבוש, כשהם ניצבים בקו ההגנה הראשון על אומתם הערבית והאסלאמית".[2]
בהמשך נאומו חזר אבו מאזן והזהיר מפני "האצת פעילות ההתנחלות, ההרג וההרס באדמה הפלסטינית והמירוץ נגד הזמן להשלמת הפרויקט המסוכן ביותר, והוא החלוקה של מקום וזמנים של [השימוש ב]מסגד אל-אקצה המבורך בין מוסלמים ליהודים, כפי שהנהיגו במסגד אל-איבראהימי [מערת המכפלה] האציל. אנו מתנגדים לכך באופן מוחלט ומתאמים מהלכים כדי לסכל את הוצאתו לפועל עם ממלכת ירדן ההאשמית האחות, אשר מעניקה את חסותה להקדשים האסלאמיים בירושלים, וכן עם מרוקו, נשיאת וועדת אל-קודס".
שתי פסקאות אלה בנאומו של אבו מאזן משקפות נאמנה את העמדה הפלסטינית. מחד גיסא, הפלסטינים מאשימים את ישראל בניסיון למחות את "הזהות האסלאמית" של ירושלים וברצון להנהיג משטר של חלוקה בשימוש במקומות הקדושים ליהדות ולאסלאם, ומאידך גיסא, תובעים הפלסטינים בעלות מלאה על המקומות הקדושים, שוללים כל זיקה יהודית, היסטורית או דתית אליהם, תוך שכתוב ההיסטוריה, ומתנגדים נחרצות למשטר של חלוקה בשימוש במקומות הקדושים לשתי הדתות.
זו המהות של "הצדק" ו"השלום הצודק" העומדים ביסוד התפיסה המדינית הפלסטינית אותה מבטא אבו מאזן כשהוא נאמן לדרכו של יאסר ערפאת.
אבו מאזן סיכם את העמדה הפלסטינית בנאומו בוועידת הפסגה הערבית בכווית כדלהלן:
"א. אנו רוצים להקים את מדינת פלסטין, שבירתה אל-קודס המזרחית, בכל האדמות הכבושות משנת 1967, מדינה עצמאית וריבונית על אדמתה, שמיה, מעבריה, גבולותיה, מימיה ואוצרות הטבע שלה".
"ב. פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים במסגרת פתרון צודק ומוסכם, בהתאם להחלטה 194 כפי שקבעה יוזמת השלום הערבית, וזאת כדי לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לעמנו ב'נכבה' [אסון] של שנת 1948, ולכונן שלום צודק ובר קיימא".
לטענת אבו מאזן, העמדה של ישראל עומדת בניגוד לתפיסת "השלום הצודק" של הפלסטינים. "על שולחן המו"מ, העמדות הרשמיות של ישראל הדגישו את סירובה לסיים את הכיבוש, את חתירתה לביסוסו [של הכיבוש] ולהמשכו בדרכים שונות, ואת התנגדותה לקבל את כל דרישות היסוד שלא ניתן לוותר עליהן, כפי שאנו העולם רואים לנכון, כדי לכונן שלום צודק ובר קיימא, שיביא לסיום הסכסוך. ואולם, ישראל החלה להמציא תנאים חדשים, שלא העלתה בעבר, כמו ההכרה בה כמדינה יהודית, ולכך אנו מתנגדים אפילו לקיים דיון בעניין זה".
ההנהגה הפלסטינית ברמאללה שוללת קטגורית הכרה בישראל כמדינה יהודית, ובאותה נשימה תובעת להכיר במדינה פלסטינית, שתהיה נקייה מכל נוכחות יהודית, ולחייב את ישראל לקלוט מיליוני פלסטינים בתחומה. במילים אחרות, "הצדק" ו"השלום הצודק" של הפלסטינים הוא למעשה מתכון לחיסולה של מדינת ישראל, וכדי להשיג יעד זה מבקשים הפלסטינים את הגיבוי הבינלאומי בניסיון לכפות על ישראל את "הפתרון המוסכם" בסוגיית הפליטים על פי התפיסה הפלסטינית.
בהתייחסותו למשבר בסוריה נמנע אבו מאזן פעם נוספת מלגנות את רצח העם ופשעי המלחמה שביצע משטר אסד, ותיאורו את המתרחש הסתכם במילים הבאות: "המשך מעגל ההרג, ההרס והגירוש באחות סוריה", "מעגל האלימות" ו"האירועים האלימים". הוא חזר על הקריאה הכללית ל"פתרון מדיני", ולא ציין את זהות האשמים והאחראים לפשעי המלחמה בשני הצדדים ולמותם של יותר מ-140 אלף איש בשלוש שנים, ובדבריו לא הייתה בהם דרישה למצות עימם את הדין.
הסוגייה הקונקרטית היחידה בהקשר זה נגעה לפליטים הפלסטינים המתגוררים מאז 1948 במחנות פליטים, ובעניינם אמר אבו מאזן, כי הפלסטינים "מחכים לחזרתם של אלה ושל שאר הפליטים למולדתם". משפט זה ממחיש את העמדה הפלסטינית העקבית, המקבלת למעשה את שלילת זכויות הפלסטינים במדינות ערב ואת התאזרחותם במדינות אלה. השימוש במילה "למולדתם" (ווטן) ולא במילה "למדינתם" (דוולה) אינו מקרי, והוא נועד לבטא את המחויבות של אבו מאזן לזכות השיבה על פי התפיסה הפלסטינית, הרואה בה זכות פרטית של כל פליט וצאצאיו לדורי דורות לחזור למקום מגוריו בשטח ישראל.
נוכח עמדות פלסטיניות אלה, הרואות בסכסוך משחק סכום אפס, יתקשה שר החוץ האמריקני למצוא בסיס לפתרון של פשרה, שיחליף את נוסחת "השלום הצודק".
