הכיתוב על השלט שנשאו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת בפתח נאום סגן נשיא ארה"ב קבע כי "ירושלים (אלקדס אלשריף) היא בירת פלסטין". לא מזרח ירושלים, כפי שהדגיש אבו מאזן בנאומו, אלא ירושלים. זאת כמשקל נגד להכרזת טראמפ כי ירושלים – בלי להתייחס לגבולותיה – היא בירת ישראל.
תוכן השלט מעורר מספר בעיות: ראשית, מעולם לא הייתה ואין כיום מדינה ששמה פלסטין וירושלים לא שימשה מעולם בירה עבור הפלסטינים, עם שזה מקרוב קם ומעולם לא מימש את הזכות שהוא מייחס לעצמו להגדרה עצמית, על אף שהוצע לו לעשות זאת מספר פעמים. לעומת זאת היא הייתה שנים רבות בירת מדינת העם היהודי. שנית, ההתייחסות לירושלים ולא למזרח העיר מלמדת שחברי הרשימה המשותפת יותר קיצונים מאבו מאזן, או שהם אומרים את מה שהוא חושב אבל נזהר לא לומר. שתי האפשרויות כמובן בעייתיות. שלישית אין שום התייחסות בשלט לאפשרות שגם ליהודים, או לפחות לישראל, יש זכויות כלשהן בירושלים.
אבל מעבר לניתוח הטקסט, המסר של חברי הרשימה המשותפת הוא שהם שותפים ל"פייק נראטיב" אותו הציג אבו מאזן בנאומיו האחרונים. קרי גם בראייתם אין עם יהודי, הציונות היא יציר כפיו של הקולוניאליזם והיא נכפתה על בני הדת היהודית בניגוד לרצונם, יהודי ארצות ערב עלו לישראל בשל מזימה זדונית ציונית-קולוניאליסטית לה חברו המנהיגים הערבים הריאקציוניים (אבו מאזן הזכיר את ראשי ממשלת עיראק בראשית שנות ה-50' נורי סעיד ותופיק אלסוידי), הפלסטינים הם העם הילידי היחיד בארץ ישראל שהרי הם צאצאי הכנענים (מי שלא מת מצחוק או מבושה עד עכשיו הוא כנראה חסר תקנה), ליהודים אין קשר היסטורי-ריבוני לארץ ישראל, היהודים (סליחה, הציונים) הם שפלים ומזימתיים (הם מפיצים סמים, מקיימים משטר אפרטהייד, רוצחים ילדים ומה לא), ועל רקע כל זאת, יש להיאבק נגד הציונות עד להכרעתה. כל סוגי המאבק הם לגיטימיים, ולכן אבו מאזן פיאר את המחבלים והתחייב להמשיך ולשלם להם משכורות, אבל בראייתו של המנהיג הפלסטיני הדרך היעילה ביותר כעת להתקדם לעבר המטרות הפלסטיניות ( מדינה בשטחי 67' בלי לוותר על החזון של מדינה על כל פלסטין) היא שילוב בין מאבק מדיני בזירה הבינ"ל והתקוממות עממית "שלומית", קרי אלימות שאיננה כוללת שימוש בנשק חם (בה מצדד החמא"ס, כל עוד היא איננה מתבצעת מעזה) עם זאת, מי שיש לו נשק (במשתמע מקרב המוסלמים) והוא מוכן להשתמש בו נגד ישראל יזכה לברכה וסיוע מצד אבו מאזן. המאבק הוא לאומי ואסלאמי בעת ובעונה אחת (אבו מאזן הרבה להשתמש בנאומיו במוטיבים אסלאמיים, והסביר שהפלסטינים נמצאים ב"ריבאט", קרי הגנה על אדמת האסלאם), הפלסטינים הם קרבנות של הקולוניאליזם והציונות ולכן אין לצפות מהם להתנהגות אחראית אלא לפצות אותם על קרבנם (זה מה שנדרשת בריטניה לעשות), ומאבקם הוא על כל פלסטין, ולכן ערביי ישראל הם חלק מהעם הפלסטיני, הפליטים צריכים לשוב לבתיהם ומדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה עד שתהפוך גם היא למדינה פלסטינית בהתאם לתורת השלבים. אגב, כל המרכיבים של הנראטיב הזה מופיעים אצל אבו מאזן ללא הפסקה ובאופן מרוכז הם מופיעים בספרו "הציונות – התחלה וסוף" אותו פרסם לראשונה ב-1977 ושוב ב-2011.
השלט הוא ביטוי למחויבות של הרשימה המשותפת לכל הנראטיב המופרך הזה וזו הבעיה הגדולה באמת ומשקף את התייחסותם לעממם בראש ובראשונה כחלק מהעם הפלסטיני לפני היותם חלק מהחברה הישראלית (לא ברור עד כמה הם מייצגים בכך את כלל ערביי ישראל).
עוד בעיה שראויה לציון בהקשר זה היא האינדוקטרינציה של הנוער הפלסטיני להפנים נראטיב זה. זהו ההסבר לפיגועי היחידים ולפרשת עאהד תמימי, שהמערכת הפלסטינית ואפילו הוריה הכשירו להאמין כי אלימות היא דרך המאבק הראויה, במקום לעודדה לקדם שלום אמת המבוסס על הכרה בזכויות של שני הצדדים לסכסוך.
בכל מקרה, החרמת ארה"ב על ידי הפלסטינים מלמדת עד כמה רבה דאגתם משחיקה הגוברת של ההרתעה הפלסטינית. ההכרה בירושלים עברה ללא תגובה משמעותית, התרומה לאונר"א קוצצה, החוקים שיפגעו בהקצאת הכספים לפלסטינים כל עוד ימשיכו לשלם משכורות למחבלים ממשיכים להתקדם, נקבע מועד להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים ומה שהכי מטריד את אבו מאזן הוא השינוי בגישת מדינות ערב הפרגמטיות. בנאומו הוא ביקר אותן בחריפות על שהן דורשות מהפלסטינים לזנוח את הנראטיב הקיצוני שלהם ולגלות נכונות לפשרות ממשיות. בפרט הזהיר אבו מאזן משינוי בסדר העניינים בסוגית הנורמליזציה. עד כה החזיקו הפלסטינים בידיהם מפתח דמיוני שרק באמצעותו ניתן היה לפתוח את שערי הנורמליזציה. קודם יושג הסדר פלסטיני ישראלי ורק אז ניתן יהיה לקדם נורמליזציה. כעת חרד אבו מאזן שהתנאי הזה יישחק, והוא היתרה בערבים לא לעשות זאת. מעניין לראות בתקופה הקרובה אם הם ימשיכו לשעות לאזהרותיו. מתביעתו להשעות את היחסים עם ארה"ב הם התעלמו, כפי שסוחרי מזרח ירושלים התעלמו מקריאתו לשביתה במהלך ביקור פנס.
המאמר הופיע לראשונה בישראל היום.
