הקדמה
ספרים רבים ואלפי מאמרים וכתבות נכתבו על שמעון פרס ז"ל והוא עצמו פרסם את זיכרונותיו ורשמיו לאורך הקריירה ארוכת השנים שהייתה שזורה תמיד עם תולדות מדינת ישראל.
הספר של אבי גיל הוא שונה מהאחרים בגלל סגנונו של המחבר ובגלל הגיגי לבבו מלאי הניגודים . לאורך כל הספר, גיל מעריץ ומאוהב בגיבורו והוא מודה שהוא אסיר תודה על שנפל בגורלו להיות לצידו של "מנהיג נדיר ואיש מופלא". אך עם זאת, במודע או שלא במודע, הוא מקטין ומצניע את אופיו של האיש והופך אותו לפוליטיקאי חתרן, לעסקן פוליטי ולא למנהיג גדול ונערץ כפי שהשתקף בעת הלווייתו שנערכה לפני פחות משנתיים בלבד.
אבי גיל מתייסר לכאורה על התנהגותו המורכבת של פרס וטוען שהוא העריך את המשימה כפוית הטובה שהוא לקח על עצמו. אך באותה נשימה הוא מלגלג על כמה פוליטיקאים וחברים במגזר הציבורי, ובמיוחד מצדיק בדיעבד את המניפולציות והרדיפה בכל מחיר להשגת המטרה והקרדיט, באומרו שאלה פני הפוליטיקה בישראל ושיש לחיות עמה. אבל גיל הוא עובד מדינה שמחויב לכללים מסוימים של השרות הציבורי. יש גם לתמוה כי מקובל היום שזכויות של ספר מסוג זה שמורות בלעדית לעובד המדינה? האם תמלילי שיחות רשמיות ומסמכים של משרד החוץ הם רכוש פרטי ואינם שייכים במסגרת הסכם עם המו"ל לגנזך המדינה?
מדהים גם שלאורך הספר ובכל התבטאויותיו אין לשמעון פרס ולחבורתו הקרובה גם שום ייסורי מצפון וחרטה על טעויות שנעשו הן בדרך להשגת היעד והן לחיוניות המטרה. הכול אצלם כשר למהדרין.
סגנון ועריכה
אבי גיל וכל עוזריו בכתיבה והעריכה מעניקים לנו ספר מעניין ואף מרתק הנכתב בגוף ראשון על ידי שותף סוד. זה למעשה יומן אישי שמתעד כפי שהמו"ל מסביר בכריכת הספר: "את הטוב ואת הרע, הנשגב והנלעג, את החשוב והמשעשע…זאת הזדמנות נדירה להבין איך עובד מנהיג, איך חושב הטבח, איך עובד הטבח, איך מתערבבים המרכיבים"… ואנו נוסיף בצער כי אבי גיל בישל למעשה "שקשוקה". העריכה איננה כרונולוגית, יש לעיתים חזרות על מסקנות ורשמים ועשרת הפרקים הגדולים מהווים למעשה רצף של ספורים קצרים ואנקדוטות פיקנטיות ועוקצניות שלעיתים קשה לעקוב אחריהן. לאורך הקריאה גם קשה לדעת מי הוא באמת אבי גיל בספר ? יועץ התקשורת? היועץ האסטרטגי, הקואוצ'ר? עיתונאי מראיין? המדליף? המשורר? הדיפלומט? איש הסוד? החבר הנאמן? הפסיכולוג? הצנזור? איש הצללים? הביוגרף או איש נושא הכלים? או כולם יחד. כלומר פקיד נשכן וכל יכול, שסייע לנווט את המדינה למחוזות אחרים.
לזכותו של הספר יאמר שהכתיבה קולחת ומהולה בקורטוב של הומור בריא אך מאוד ציני. כל בר דעת יוכל לקרוא בשטף את הכתוב ולהתרשם מהאירועים, אך גם לתהות אם הדברים שנכתבו אחרי מות "הגיבור" אכן כולם מדויקים או פרי דמיונו של המחבר.
אחרי קריאת הספר נשארים גם עם הרגשה מרירה כי המהימנות של הכתוב נשחקת, במיוחד עבור כל מי שעקב מקרוב אחר כל האירועים ההיסטוריים ויודע היטב כי היו שחקנים אחרים בזירה הפוליטית והדיפלומטית ושקיימות גם גרסאות אחרות שהן כנראה הרבה יותר אמינות .
אין גם בסוף הספר נספחים ומופיעים בו ההערות וציטוטים שראוי היה שיהיו רשומים בכל עמוד רלוונטי למטה כדי להקל על הקריאה. יש בספר גם כמה מכתבים, תמונות ואף "שירים" עם חרוזים, מקאמות הפזורות בין 378 העמודים, לרבות ראיון מעניין שערך המחבר עם פרס.
אין ספק כי יומנים של שותפי סוד הם בהחלט נכס והם ראויים להתפרסם. עם זאת, כאשר המחבר כותב מזווית אחת ויחידה היומנים יהיו מגבלה להבנת הרקע ההיסטורי והשלכותיו על הארעיים.
התוכן
כאמור אין הספר מהווה תיעוד היסטורי מוסמך ואבי גיל גם מודה שהוא בחר קטעים נבחרים על פי שיקוליו. הוא גם מודה שהוא ראה רק זווית חלקית של האירועים. למעשה מתמקד הספר ביומנו האישי שנכתב לאורך כל השנים. הוא בחר להתמקד יותר בהיבטים האישיים, במאבקים הפנימיים של פרס עם רבין שמיר ונתניהו. בעת "התרגיל המסריח" גיל מתגאה לכתוב בעמוד 27: " במהלכים לערעור הממשלה עמלתי על החלשת מעמדו של שמיר, תוך עידוד מתחים פנימיים בתוך הליכוד"…. נהגתי גם להדליף ספורים מפחידים על חדירת אש"ף לתהליך המדיני, ספורים כיד הדמיון….." ואכן ספורים דומים ותככים רבים מופיעים בספר והם אינם ראויים להתייחסות רצינית כמו הדוגמא המיותרת ואף הפוגענית על התייחסותו של פרס לנשים לא יהודיות שנאמרה בשיחה אינטימית במהלך טיסה. עוד ועוד , בעת בקור הנשיא קלינטון בארץ מתעקש גיל למנוע בכל מחיר את נאומו בכנסת. בעמוד 77 הוא כותב בלי כחל וסרק: "מדוע שאתן לנתניהו במה?" או בעמוד 87 כותב גיל: " הגירוי לשתול בעיתונות שקרים וחצאי אמיתות הוא רב. כך קרה כאשר התפרסמו ידיעות בולטות על כוונה למנות את פרשן הטלוויזיה אהוד יערי לשגריר בקהיר. בעונותיי עמדתי אני מאחורי הידיעה". לא יאומן כי יסופר.
אין ספק כי בסיוע גיל מקבל שמעון פרס בספר זה את הגושפנקא של התואר שרדף אותו כל השנים: "חתרן בלתי נלאה" והיותו "הלוזר". אנו גם לומדים שיצחק רבין לא נתן תמיד "אור ירוק" לשמעון פרס על כל המהלכים שהובילו בין היתר להסכמי אוסלו ושפרס פירש היסוס קל או "נראה אחר כך" של רבין כאות להסכמה והמשך המהלך, כך אנו למדים כבר בשורות הראשונות של הספר.
המחבר ניפץ למעשה את המותג שנקרא "שמעון פרס" בעיני דעת הקהל הישראלית והעולמית ומומלץ שספר זה לא יתורגם ,כפי שהוא במקור, לשפות שונות…קיים עדיין פער עצום בין התדמית של פרס בעולם לבין זו שמשתקפת בישראל. זאת ועוד, המחבר שובר בצורה בוטה ובלי כל בושה את כל המוסכמות הקיימות היום בדיפלומטיה ובמגזר הציבורי. הוא גורם לקורא לסלוד בעובדי המדינה באותם "אוכלי חינם" "כלומניקים" "המבינים רק בקוקטיילים" והוא תורם לזילות הדיפלומטיה ולזלזול משרד החוץ. חמור יותר כשכותב גיל בעמוד 41: " לא רק בתחום ההסברה משרד החוץ אכזב את פרס. הוא לא מצא בו מקצועיות, יצירתיות, עומק מדיני ואופרטיביות. הוא הסתדר בלעדיו גם בנושאי המהות, ונעזר בו בעיקר כמקור לתמיכה לוגיסטית והוא התנהל כמנותק ממשרדו". השאלה מדוע אבי גיל לא התפטר? ושמעון פרס בסיוע חברותו לא פרקו את המשרד והקימו גוף אחר? האם אין כאן סטירת לחי מצלצלת לאלפי דיפלומטים נאמנים ומסורים שמאז קום המדינה תרמו להגנתה במוסדות בינלאומיים ויצגו אותה בכבוד? מה היה אומר על כך אבי הדיפלומטיה הישראלית אבא אבן? האם זאת באמת מורשתו של שמעון פרס? האם זאת הדרך שנלמד את הסטודנטים למדעי המדינה המעוניינים להיות מחר שגרירים?
במטרה לומר כביכול את כל האמת לאמיתה חושב אבי גיל כי הכול מותר לו ואין קווים אדומים. בלי בושה וכלימה המחבר לוקח לעצמו את תפקיד הפסיכולוג המבין נפש מתוסכלת, הקורא מחשבות והבוחן כביכול כליות ולב. גיל אכן מסביר לנו ששמעון פרס אינו דחליל, הוא איש מתוסכל כי בזירה הפוליטית שלנו הוא למעשה שחקן מישנה שחי באספמיה, עם חלומות ענקיים ופרויקטים גרנדיוזיים.
לאורך הפרקים נוצר גם מדרון חלקלק לעבר התפל והרכילות הזולה, בין הציבורי לאישי. לעיתים התפאורה חשובה יותר מהמהות. טובת המדינה נדחקת גם לקרן זווית ומועדפים ההישגים והאינטרסים האישיים. אין זה גם מוזר שהמכון למען השלום הנקרא על שמו של שמעון פרס הוקם ביפו ב-1998 , כתריסר שנים לפני מותו של המנהיג?
האם כדי "למכור" ספר ולמצוא חן בעיני עיתונאים מסוימים ראוי שהמחבר ירד לרמה כה נמוכה ורכילותית? לצערנו, הוא אינו היחידי שעושה זאת. באחרונה אנו עדים לתופעה המסירה כל מחסום מוסרי לרבות בסיוע הקלטות סתר. אין שום פרופורציה כאשר מבליטים את הצד האפל של מנהיג וממעיטים במפעלו הפורה. כל שמועה מקבלת הד נרחב, תאוצה המדליקה את היצרים. החיסיון וגלוי הנאות אינם קיימים גם אם האיש יהיה שרוי על ערש דווי. סודות רפואיים כמו סודות מדינה מתגלים מדי יום בלי שום רסן. הפטפוט גובר ברדיו ובטלוויזיה ובאתרי האינטרנט. כל פקיד ממשלתי, איש צבור, מצה"ל המוסד או השב"כ לוקח דרור לדבריו ברגע שהוא מגיע לגמלאות ולגבורות. ראוי בהחלט לפרסם זיכרונות וביוגרפיות אך קיימת הגזמה רבה ברדיפה אחר הפרסום בכל מחיר. כל אחד בסגנונו ואישיותו משתדל היום להוכיח כי הוא היה האיש במקום ובזמן הנכון. הוא היה "היחידי" בכל הצמתים ההיסטוריים והוא מוכיח זאת תוך מאבק עיקש לקבלת הערכה וקרדיט. האם נשכח מבינתם שאנחנו עדיין נאבקים לקיומנו? שרוב הפרסומים הגלויים והחשיפות הם נשק ונכס בידי האויב? שהם עלבון להתנהגות נאמנה למדינה ולעג וקלס בעיני מנהיגי העולם? האם רדיפה אחר קרדיט ופרסום בכל מחיר אינו משחק מסוכן שיפעל גם כבומרנג?
בספר זה נפגעו מוסרית, ישירות ובעקיפין, כל אלה שעשו את מלאכתם קודש. אבי גיל ממתיק אמנם את הגלולה, את העוקץ, באומרו כי זאת לכאורה הדעה וההתייחסות של שמעון פרס, והוא פעל ופרסם את ספרו בהתאם להסכמה מראש שקבל ממנו. גרוע יותר, נוצר הרושם שאבי גיל הפך ,אחרי מות פרס, לסוג של "עד מדינה" הפותח את כל תיבות הפנדורה שברשותו. האם אין הפרה של המסגרת בה הוא עבד? היכן האתיקה? האם אין הפרה בוטה ושערורייתית בשמירת סוד הפרטיות? בערעור תפקידו של עובד מדינה ונאמנותו לממונים עליו? בהתערבותו בעניינים הפוליטיים והמפלגתיים? בהדלפה ופרסום ידיעות כוזבות, מניפולטיביות ומגמתיות כדי לספק את יצרו ולרצות את הממונה עליו? בכל מהלך הכתיבה האם גיל האמין באמת כי המדינה היא מפעל פרטי של שמעון פרס ושל יועציו? האם האינטרס העיקרי והמטרה היחידה היא לקדם פרויקטים או תכניות על פי שקולים של אדם אחד בעל חלומות גדולים? האם הוא מאמין שחבורה קטנה של יועצים צעירים ושאפתניים יכולה לשנות את העולם? אותם "לבושי הבלייזרים" מסוגלים להכתיב תכניות כפי ששמעון פרס פעל בתקופתו של בן גוריון. יש להזכיר כי גם הכור בדימונה והתעשייה האווירית לא היו פרי מפעלו הבלעדי של אדם אחד. נכון ששמעון פרס היה הבולדוזר. הקטר שדהר ראשון אך היו גם רבים אחרים שידעו להצניע את פועלם ולא יצאו בראש חוצות להתעקש על הקרדיט.
גיל ופקידים אחרים האמינו כי ברשותם מונופול בלעדי להוביל את מדינת ישראל להישגים מרחיקי לכת בכל התחומים. שיכרון הכוח, שגעון הגדלות והאגו גורד השחקים, הובילו אותם לחשוב שהם למעשה מעל כל רשות במדינה, מעל הממשלה, הכנסת והם אפילו אינם חוששים מבג"ץ. לא התחשבו בעבודת מטה מסודרת וקפדנית, ולא בדעות אחרים, הם קדמו את משימתם בלי מורא ופחד שמא הם יכשלו והכל ירד לטמיון. גם לא היה אכפת להם שהדבר גרם לבזבוזי כספים , לנסיעות אין ספור מיותרות ברחבי תבל על חשבון משלם המיסים.
עוד ועוד בהפקרות הבלתי נסבלת הזאת, יש הרגשה כי שמעון פרס מצטייר ככלי בלבד, שופר שבאמצעותו הם ישיגו את מבוקשם ההזוי. בתוך כך, גם מוזר לראות איך אבי גיל "מוכיח" כי הוא ושמעון פרס פועלים כחברים טובים, באותה רמה ובאותה משוואה. בלבול היוצרות והתפקידים גורם בהחלט לאי נחת.
השאלה המתבקשת: האם זה תפקידו של עובד מדינה? האם אין כאן הפקרות משוועת ? האם איש המתנהג כך ראוי לשמש בתפקיד אחראי לצדו של מנהיג, ואף להפוך מאוחר יותר למנכ"ל משרד ממשלתי?
לצערנו אין בספר תיעוד של עשייה מדינית ראויה לשמה או תרגיל דיפלומטי מבריק שנוכל להלל ולשבח ושהיו לו תוצאות חיוביות בשטח. הכול היה קומבינה אחת גדולה, הדאגה הגדולה של היועצים הייתה רק איך יוצא ומצטייר שמעון פרס מכל מהלך והאם תפגע תדמיתו. הדבר מוחש בעמוד 80 כאשר שמעון פרס מאושפז בבית חולים בעפולה. ההקפדה להסתיר אביזרים רפואיים בפני הצלמים, כאילו אנו חיים במדינה קומוניסטית או טוטליטרית עם פולחן אישיות ופרס הוא למעשה אלמוות….
כדי להצדיק את הנרטיב של השלום עם הפלשתינים, המחבר מסביר את השקפת עולמו האישית ובעמוד 24 הוא כותב: " לא "אהבת ערבים" עיצבה את עמדותיי הפוליטיות". הוא נחרד כאשר ראה בכלא מגידו איך מתעללים באסירים פלשתינים כאשר משרד החוץ מתפאר במקביל בתקשורת העולמית ביחס ההומני שהם זוכים. בעמוד 25 הוא מגיע למסקנה: "אירועים קשים אלה המחישו לי עד כמה הכיבוש אכן משחית"…"יותר ויותר נכבשתי לדרכו של פרס, יותר ויותר שאפתי לסייע לו".
לא רק הסכמי אוסלו גם תהליך השלום עם ירדן מתמקד בלוחמת קרדיטים בין כל השחקנים. מצטיירת גם תמונה שפרס ואנשיו הלהוטים לשלום עם הערבים אינם בקיאים כלל וכלל במנטליות וברזי החברה הערבית. בכל השיחות עימם ניכרת התנשאות שבדיעבד אבי גיל מצר עליה כפי שנכתב בעמוד 104:" פרס פלט לעיתים ביטויים שלא החמיאו לבני שיחו הערביים, ושיכלו לרמז שגם שוחר שלום כמותו עודו נגוע בדעות קדומות….הם נטרו לפרס איבה על הסגנון המתנשא"…זה התבטא גם בוועידה הכלכלית האזורית שנערכה בקזבלנקה וכמובן ב"אביב הערבי" שפרס האמין שמדובר במזרח תיכון חדש…
תמוה מאוד שכמה עיתונאים בכירים משבחים את הספר וממליצים עליו בחום והם אינם מותחים בקורת על הפרה בוטה של הכללים הברורים בין השלטון לתקשורת ובפרסום ידיעות שקריות .
לסכום, אין ספק כי שמעון פרס היה מגדולי המדינאים של מדינת ישראל והוא תרם רבות לביטחון המדינה. מצער מאוד שאבי גיל פרסם ספר הממקד יותר את ההיבטים השלילים באופיו של מנהיג שחלף מהעולם. ניתן לומר כי הספר בהחלט ראוי לעיון ולקריאה במטרה למנוע בעתיד מחדלים ואי הבנת המפה המדינית של אזורינו. עם זאת יש לקוות כי נלמד הלקח, ובעתיד, כל עובד מדינה בכיר ידע לרסן את עצמו ולא יתפתה לתעתע את המערכת הפוליטית והדיפלומטית ולא יתחשב במגבלות הקימות ולא יחצה את הקווים האדומים.
The Peres Formula-Avi Gil- Kinneret, Zmora-Bitan, Divir-2018- 368 p. Publishing House Ltd.
בקורת הספר "נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד", אבי גיל, כנרת, זמורה־ביתן, 368 עמודים
