סוריה תחת אל-ג'ולאני מצויה כיום בצומת דרכים הרת גורל. קריסת מוסדות המדינה לאחר מלחמת אזרחים ממושכת, יחד עם התחזקותם של כוחות מקומיים וגורמים ג'יהאדיסטיים, מציבים את המדינה בפני סכנת פירוק. במרכז הזירה ניצב הנשיא אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לשעבר מנהיג ג'בהת אל-נוצרה, המנסה לכונן שלטון ריכוזי חדש אך ניצב בפני אתגרים מורכבים מבית ומחוץ. ישראל, כמו גורמים אזוריים נוספים, עוקבת בדאגה אחר ההתפתחויות ומגיבה באופן אקטיבי כדי לשמר את האינטרסים הביטחוניים שלה.
משבר פנימי והתפוררות שלטונית
המציאות בסוריה כיום אינה עוד מאבק בין משטר לאופוזיציה, אלא תהליך מתמשך של קריסת מדינה. מבנים שלטוניים מתמוססים, והכוח עובר לידיים מקומיות – עדתיות, שבטיות או ג'יהאדיסטיות. אחת מהתופעות המובהקות לכך היא הסכסוך בדרום המדינה, בין העדה הדרוזית לשבטים הבדואים באזור סווידאא'. סכסוך זה אינו בגדר עימות מקומי בלבד, אלא סימפטום להיעדר שליטה מרכזית ולחוסר האחידות במבנה השלטוני.
עלייתו של אל-ג'ולאני כנשיא זמני
אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לשעבר ראש ארגון הטרור ג'בהת אל-נוצרה, מיתג עצמו מחדש כאחמד א-שרע וכיום משמש דה-פקטו כנשיא זמני של סוריה. מדובר באישיות כריזמטית ובעלת ניסיון צבאי ואידיאולוגי, אך גם באדם שמזוהה עמוקות עם תנועות ג'יהאדיסטיות קיצוניות. אל-ג'ולאני מציג את עצמו כמי שמוביל את סוריה לדרך חדשה, תוך ניסיון לייצב את המערכת הכלכלית והפוליטית – אך הרקע האידיאולוגי שלו והיעדר כלים מדינתיים מערערים את תפקודו.
פער בין אידיאולוגיה לבין הצורך הפוליטי
ממשלו של אל-ג'ולאני מתמודד עם אתגר משמעותי: כיצד לגשר בין התפיסה האסלאמית הקנאית לבין צורכי השעה הפוליטיים, ובראשם הצורך להכיל את המיעוטים ולהשיב את האמון של האוכלוסייה. אף על פי שהוא מנסה לבסס הפסקות אש מקומיות ולהגיע להסדרים אזוריים, בפועל, פעילותו לא מצליחה לייצר תהליך כולל. קיים ספק עמוק – הן בקרב גורמי מודיעין מערביים והן בקרב מנהיגות האזור – אם אל-ג'ולאני אכן מסוגל להוביל מהלך אסטרטגי כולל, או שמא יוותר דמות לוחמת בלבד ללא חזון של ממשל בר-קיימא.
מדיניות ישראלית מול המשבר הסורי
ישראל רואה במשבר הסורי איום ישיר על יציבותה, במיוחד לאור התעצמותם של גורמים פרו-איראניים בשטח הסורי. מאז תחילת 2025, הנהגת ישראל הביעה דאגה גוברת. ראש הממשלה נתניהו הצהיר כי "המצב בסוריה הפך למקור לאי יציבות", ואילו שר הביטחון ישראל כ"ץ התריע מפני הצורך להיערך לכל תרחיש.
מדיניות ישראלית כלפי סוריה כוללת שלושה צירים עיקריים: פעולות תקיפה ממוקדות נגד תשתיות עוינות, מניעת התבססות איראנית וחיזבאללה בסמוך לגבול, ולחץ עקיף דרך מגעים עם גורמים מקומיים – בעיקר מהעדה הדרוזית בדרום. ישראל אף הרחיבה את אזור החיץ ברמת הגולן והשמידה תשתיות צבאיות של המשטר הקודם ושל משטרו של אל-ג'ולאני.
היעדר הגנה על מיעוטים וחשש מהתמוטטות כוללת
הקהילה הדרוזית, כמו גם קבוצות מיעוט אחרות, מוצאת את עצמה מנותקת מהשלטון המרכזי ונרדפת. בעוד שבשאר אסד, לפחות הצהרתית, הציג עצמו כמגן המיעוטים, אל-ג'ולאני לא מספק הגנה כזו – ואף מואשם בביצוע פעולות אלימות ורדיפה נגדם. החוקה החדשה שאושרה תחת הנהגתו כלל אינה מתייחסת לזכויות מיעוטים, מה שמעמיק את תחושת הניכור והפחד בקרבם.
מגעים בין ישראל למשטר החדש
נראה כי מתקיימים מגעים חשאיים בין ישראל למשטרו של אל-ג'ולאני, במסגרתם מנסה האחרון להביא להפסקת ההפצצות הישראליות ולהסגת כוחותיה מאזור החיץ בגולן. עם זאת, כל עוד המשטר אינו מציע פתרון פוליטי רחב, ולו מינימלי, לקבוצות שאינן חלק מהרוב הסוני, ישראל תמשיך במדיניות של הרתעה ופעולה יזומה.
צירי פעולה אפשריים לייצוב המצב
לפי הערכות ביטחוניות, קיימים מספר צעדים חיוניים לשיקום סוריה:
-
רפורמות שלטוניות הכוללות ייצוג לכלל הקבוצות.
-
תיאום אזורי ובינלאומי שימנע הידרדרות נוספת.
-
צמצום דריסת הרגל של קבוצות קיצוניות באמצעים מודיעיניים וצבאיים.
-
פיתוח כלכלי של הפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית.
-
חיזוק המסגרת החוקתית שתשמר את שלמות המדינה.
-
שילוב ישראל בכל תהליך ביטחוני עתידי בגבולות הדרום.
סיכום והערכת מצב עתידית
סוריה נמצאת בסכנה ממשית של קריסה. האירועים בדרום אינם חריגים אלא מייצגים תהליך מואץ של התפרקות הסדר הישן, לצד חוסר יכולת לייצר סדר חדש יציב. אם משטרו של אל-ג'ולאני לא יצליח להתקדם מעבר לדפוסי הג'יהאדיזם ולהציע פתרונות מדיניים, המדינה צפויה להתפרק ליחידות נפרדות הנתונות להשפעות חיצוניות ועוינות. מצב כזה יהווה איום ישיר על ישראל ועל היציבות האזורית כולה.
בהיעדר שינוי יסודי, סוריה עלולה להפוך לזירה עיקרית של עימותים בלתי נשלטים בין שחקנים לא מדינתיים ומדינות זרות. רק תהליך מדיני כולל, הכולל את כל מרכיבי האוכלוסייה, עשוי למנוע זאת.
