למה ישראל באמת מגינה על הדרוזים? התקיפות הצבאיות של ישראל נגד משטרו של אחמד א-שרע בסוריה – שפגעו במטה משרד הביטחון ובמתחם סמוך לארמון הנשיאות בדמשק – מהוות את התגובה הצבאית הישראלית החריפה ביותר למשטר הסורי מזה עשרות שנים, כולל תחת 50 שנות שלטון הדיקטטורה של משפחת אסד. אבל התקיפות הצבאיות חסרות התקדים של ישראל אינן חסרות הקשר.
הטבח באזרחים בעיירה הדרוזית סווידא והפסקת האש שהושגה בתיווך ארה"ב מספקים רגע למחשבה: מה שמכונה "אלימות עדתית" כפי שהיא מכונה במערב, היא, ליתר דיוק, ג'יהאד מתמשך של לוחמים אסלאמיים המושפעים מהמרקסיזם המבצעים זוועות, לטענתם, בשם האסלאם והנביא מוחמד. האלימות שלהם חייבת יותר למרקסיזם ולכוח מאשר לאסלאם כפי שהוא מובן על ידי רשויות הדת בסעודיה או באיחוד האמירויות של ימינו. זהו קו השבר של המזרח התיכון כיום, והמקום שבו א-שרע בוחר בסוריה יקבע את עתידו.
ישראל, כקהילת המיעוט החזקה ביותר במזרח התיכון בעל הרוב הערבי המוסלמי, יוצאת בהצהרה נועזת. ישראל, כ"סוס החזק" של האזור, קובעת סטנדרט תגובה חדש לאחר ה-7 באוקטובר, וכתוצאה מכך, מונעת את סדר היום האזורי הקטלני של הג'יהאדיסטים. לא פחות חשוב, ישראל העבירה מסר של אמינותה של המדינה היהודית בפעולתה להגן על 170,000 המיעוט הדרוזי בישראל, כולל אלה החיים ברמת הגולן.
מדוע בחרה ישראל להגיב באכזריות כזו בתגובה לטבח של עשרות בני העדה הדרוזית בסווידא? התשובה חושפת הן את הצורך הביטחוני המיידי והן את החישוב האסטרטגי הרחב יותר ששולט בקבלת ההחלטות הישראלית בעידן שלאחר ה-7 באוקטובר.
ישראל מחויבת להגן על אזרחיה הדרוזים ומשפחתה המורחבת בסוריה, במיוחד בהרי הדרוזים ובסווידא, מתוך זהות מיעוט משותפת ומחויבות מוסרית. מאות דרוזים סורים נטבחו ע"י בני שבטים בדואים סונים הנתמכים על ידי פעילים אסלאמיים של המשטר הסורי. המתיחות ההיסטורית בין הדרוזים לבין הרוב הערבי הסוני בסוריה, שהחריפה בשל דפוס החיים של הדרוזים עם משטר אסד, הובילה להתקפות נקם של קבוצות סוניות כמו HTS (חייאת תחריר א-שאם, ארגון אסלאמיסטי סוני מיליטנטי שהיה קשור בעבר לאל-קאעידה, שמטרתו להקים מדינה אסלאמית בסוריה) לאחר נפילת אסד, מה שהוביל להתערבות צבאית ישראלית כדי להגן על הדרוזים ולשמור על אזור חיץ נקי מג'יהאדיסטים.
המשא ומתן של ישראל עם סוריה על סידורי ביטחון מסובך בשל התקיפות האוויריות שלה להגנה על הדרוזים, שעלולות למוטט את אי-הלוחמנות החדשה של ההנהגה הסורית החדשה, מה שעלול לפגוע בדטאנט למרות היתרון האסטרטגי של נוכחות הדרוזים באזור החיץ.
מסר אזורי: הגנה על מיעוטים כצו אסטרטגי
תגובתה הקשה של ישראל משקפת גם את המורל-פוליטיקה, את ההיסטוריה שלה עצמה של רצח עם. הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר, באמצעות התקפות הטילים הבליסטיים החוזרות ונשנות של המשטר האיראני על יישובים ישראליים, רק חיזק את נחישותה של ישראל למנוע מעשי זוועה המוניים של מיעוטים ידידותיים אחרים באזור. מחויבות זו משתרעת גם על ההגנה של ישראל על המשפחה הדרוזית המורחבת, בין אם היא מתגוררת בישראל ובין אם בצד השני של הגבול בסוריה. באזור שבו בעלת הברית של היום עלולה להפוך לאויב רצח העם של מחר, ביטחונה של ישראל תלוי בקביעת קווים אדומים ברורים סביב רדיפת מיעוטים.
איום הגבול
הזרז לפעולה הישראלית לא היה האלימות בסווידא בלבד, אלא מה שהיא עלולה לעורר בגבולה הצפוני של ישראל עם סוריה הן מארגוני טרור סוריים שזרמו דרומה, והן למנוע ממאות מבני העדה הדרוזית בישראל להסתער על גדר הגבול ולחצות את הגבול לסוריה, וליצור משבר ביטחוני שעלול להיות קטסטרופלי.
זו הייתה פריצה של גבולה הצפוני המבוצר של ישראל, כאשר אזרחים ישראלים ממקמים את עצמם באזור עימות פעיל. רוח הרפאים של דרוזים ישראלים נהרגים או נחטפים בסוריה בזמן שכוחות ישראליים צופים מייצגת בדיוק תרחיש שממשלות לא יכולות לשרוד מבחינה פוליטית. כאשר הסולידריות האתנית חוצה גבולות, מדינות עומדות בפני בחירה בלתי אפשרית: לאפשר לאזרחים להעמיד את עצמם בסכנת חיים, או לפעול בנחישות כדי לחסל את מקור המשבר. ישראל בחרה בפעולה. האזהרה הדחופה של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיגי הדרוזים בישראל [17 ביולי] מדגישה את הנקודה.
דוקטרינת ה-7 באוקטובר: מניעה על פני תגובה
התגובה הישראלית משקפת גם את מרכיב המניעה המתפתח בתפיסת הביטחון הלאומי בעקבות הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. הלקח המרכזי: ישראל אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להמתין להתממשות האיומים לפני שתפעל בהחלטיות.
הגישה הישראלית החדשה מעדיפה מניעה על פני תגובה, מנע על פני הכלה. כאשר האלימות מאיימת לזלוג לשטח ישראל או לסכן את אזרחי ישראל, ברירת המחדל היא התערבות נחרצת לסילוק האיומים ממקורם. זה מייצג שינוי מהותי. הדוקטרינה הישנה של "שקט תמורת שקט" מתה ב-7 באוקטובר. הדוקטרינה החדשה היא "יציבות ושלום באמצעות עוצמה" – לפעמים מחייבת מכה תחילה, מכה חזקה וניהול השלכות דיפלומטיות לאחר מכן.
היד האיראנית: הונאה וערעור יציבות
יש הקשר אסטרטגי רחב יותר של הונאה של המשטר האיראני. בכיר הביטחון לשעבר בבית הלבן, ד"ר מייק דוראן, מזכיר לנו להיזהר מ"ליפול למלכודת של טהרן". הוא מציין כי א-שרע (הידוע גם בשם אבו מוחמד אל-ג'ולאני) נסע לבאקו שבאזרבייג'ן ונפגש שם עם בכירים ישראלים, מה שמטיל ספק בכך שאל-שרע יתגרה בישראל בשל מתקפה מתוזמרת נגד הדרוזים הסורים.
הניתוח של דוראן מצביע על טקטיקות מוכרות של המשטר האיראני: בעוד שנסיעתו של א-שרע לבאקו הייתה תבוסה משמעותית עבור איראן, "טהרן הודפת את אויביה זה נגד זה".
אותו לקח חל גם על הטבח בחמאס ב-7 באוקטובר.
כפי שציין דוראן, "סעודיה וישראל היו בנורמליזציה, טורקיה וישראל תיקנו את היחסים – גוש אזורי קוהרנטי בהובלת ארה"ב התגבש: ערב הסעודית, טורקיה, ישראל. ואז הגיע ה-7 באוקטובר – תקע טריז בין ירושלים, אנקרה וריאד".
כיום פעילים איראנים ומפקדים לשעבר של אסד ממשיכים לפעול ברחבי סוריה.
"האם ירושלים ודאית שאל-שרע הורה על התקפות הדרוזים?" שאל דוראן.
זו תזכורת משמעותית. האם ישראל שללה מניפולציה איראנית שנועדה לחבל בשיתוף הפעולה הסורי-ישראלי המתהווה?
האזהרה האסטרטגית של דוראן ברורה: "מדיניות המטילה על א-שרע את האחריות לכוחות שאינם בשליטתו לא תחזק אותו, אלא תחליש אותו. בפועל, היא הופכת להצבעה שבשתיקה, אולי שלא ביודעין, בעד סוריה מפורקת. אבל סוריה המפורקת משרתת את איראן יותר מאשר את ישראל. וזה לא יעזור גם לטורקיה".
דילמה אסטרטגית: איום תגובת היתר של ישראל
נחישותה של ישראל להדוף את חדירת הג'יהאדיסטים לסווידא ולדרום סוריה טומנת בחובה פוטנציאל לתגובת יתר ישראלית. למרות שסוריה משמשת כחיץ חיוני בין ישראל לאיראן, דרישתה של ישראל לגבולות ברי הגנה מחייבת אזורי חיץ עמוקים ברחבי דרום סוריה עד לדמשק כדי לאכוף פירוז. נתניהו שב והדגיש ב-17 ביולי כי ישראל תכבוש ותאכוף אזור חיץ בדרום סוריה ללא הגבלת זמן, ולא בתנאים. הוא הורה על המשך הנוכחות הצבאית והפעולות של ישראל כדי למנוע מהצבא הסורי ומיליציות טרור אחרות לפעול בדרום המדינה.
בה בעת, על ישראל להימנע מחזרה על הכיבוש היקר של לבנון בין 1982 ל-2000. הלקחים שהופקו על ידי ישראל בלבנון, כאשר חיזבאללה יושב בסופו של דבר בגבולה הצפוני של ישראל, מאלפים. ישראל פועלת כדי למנוע מהג'יהאדיסטים לנוע דרומה לעבר גבולה.
גבולות ההסדר הדיפלומטי
ממשל טראמפ ביצע מחוות מסוכנות להנהגה הסורית – הסרת סנקציות משתקות, הרחבת ההכרה הבינלאומית ואימוץ א-שרע כשותף אזורי. למרות הביקורת המדווחת לאחרונה מצד אנשי הבית הלבן על מה שהם תופסים כתגובת יתר של נתניהו בסוריה, היא מעלה שאלה אסטרטגית גדולה יותר. באיזה שלב ארה"ב מכירה בכך שגזר לבדו אינו מספיק בהתמודדות עם תנועות אידיאולוגיות?
הברבריות של סווידא – הוצאות להורג שיטתיות, עינויים, אלימות עדתית – משקפת דפוסים ברחבי העולם המוסלמי. האם זה היה שונה באופן יוצא דופן מה-7 באוקטובר? מרדיפות מוסלמיות של הינדים בגוג'ראט, נוצרים בפקיסטן ובניגריה, מיעוטים בסומליה ובסודאן? האמת המטרידה שקובעי המדיניות במערב מתקשים להכיר בה היא שתנועות אסלאמיות רבות – סוניות, שיעיות או נגזרות – חולקות מטרה בסיסית של חיסול או שעבוד של "כופרים" לא-מוסלמים. זהו ציווי תיאולוגי, לא תלונה פוליטית הניתנת לפתרון באמצעות הסדר דיפלומטי.
עד כמה רחוק מוכנה הברית המערבית בהובלת ארה"ב ללכת בהתמודדות עם משטרים איסלאמיסטיים, גם כאשר מנהיגיהם לובשים חליפות אירופיות? מבחן המתינות האיסלאמיסטית הוא לא מה שמנהיגיה אומרים בוושינגטון, אלא איך הם מתייחסים למיעוטים דתיים כשאף אחד לא צופה.
הדרך קדימה: ריאליזם אסטרטגי
הממשלה החדשה בסוריה עומדת בפני מבחן מכריע: האם היא יכולה להגן על כל הדתות, העדות והקבוצות האתניות שלה? או שמא היא תוכיח חזרה נוספת של שלטון אסלאמיסטי אוטוריטרי המוסווה על ידי כבוד דיפלומטי מערבי?
התגובה הצבאית החריפה של ישראל לזוועות האסלאמיות האחרונות המזוהות עם המשטר נגד האוכלוסייה הדרוזית ממחישה את ההבנה העצמית החדשה של ישראל לגבי תפקידה האזורי כ"סוס חזק". זהו רגע גורלי עבור משטרו הצעיר של א-שרע. הברית המערבית בהובלת ארה"ב צופה. הפסקת האש שהושגה בתיווך ארה"ב עשויה להתברר כהפוגה זמנית. הנשיא טראמפ סיכן הון פוליטי, דיפלומטי וביטחוני אישי. אם א-שרע יצליח למנוע מעשי טבח עתידיים ולמצות את הדין עם מבצעיו, הוא עשוי להתגלות כראוי להשקעה דיפלומטית.
אבל אם האלימות המתודלקת אידיאולוגית תימשך – אם המיעוטים יישארו פגיעים בעוד דמשק מציעה ערבויות – ייתכן שהמערב יצטרך להכיר באמת קשה יותר: לא ניתן לתקן תנועות רדיקליות לכאורה, אלא רק להכיל אותן.
גם ישראל עומדת בפני מבחן. עליה למצוא איזון חדש בין אכיפת מדיניות הביטחון הלאומי החדשה שלה של אי-סובלנות לאיומי טרור לבין הדרישה למניעה מוקדמת של הג'יהאד, תוך מינוף הזדמנויות חדשות לבריתות אי-לוחמה ובריתות אזוריות עמוקות יותר.
הדבר מחייב שישראל תוביל כבעלת ברית אזורית מרכזית של וושינגטון, תוך הכרה ברורה בהבדל בין המתינות הטקטית של היריבים לבין השינוי האסטרטגי. האירועים האחרונים מצביעים על כך שההנהגה החדשה של סוריה עדיין לא הפגינה זאת.
