ישראל מוצאת את עצמה במידה גוברת והולכת בעמדת מגננה ביחס לנושא זכויות אדם – בין שמדובר בדו"ח האחרון של ארגון אמנסטי או בדו"חות או"ם, כמו הדו"ח שפרסמה הוועדה בראשות השופט גולדסטון. לאחרונה דווח על קבוצות "זכויות אדם טורקיות," שפעלו בניסיון להביא למעצרו של שר הביטחון אהוד ברק בעת ביקורו באנקרה. בעיתונות הבינלאומית יש דיווחים חוזרים ונשנים על מעצרם של "פעילי זכויות אדם" על ידי כוחות הביטחון הישראלים בשל הפגנותיהם נגד הגדר בבילעין או בנעלין.
לא כך היו פני הדברים בעבר: לפני 60 שנה, בשוך מלחמת העולם השנייה, עמד העם היהודי בחוד החנית בכל הקשור לניסוח המסמכים שהיוו את הבסיס למשפט הבינלאומי. זכויות אדם היו יוזמה יהודית. היה זה רפאל למקין, יהודי ממוצא פולני, שטבע את המושג "ג'נוסייד," שאומץ באמנה למניעת רצח עם ב-1948.
באותה שנה אימצה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שהמנסח המרכזי שלה היה רנה קאסן, שגדל בדרום צרפת ולמד בבית ספר יהודי-דתי. המשפטן היהודי שבתאי רוזן הניח את התשתית למה שעתיד להיות בית הדין הפלילי הבינלאומי, שלימים העמיד לדין פושעי המלחמה.
אכן, כאשר השופט אלי נתן הוביל את המשלחת הישראלית בניסוח של אמנת רומא בקיץ 1998, שעסקה בהקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי, הוא ציין בצדק בנאום פומבי שנשא: "זה היה, כבוד הנשיא, רעיון שלנו."
נתן התייחס לבעיה שהתעוררה בדיונים לקראת הקמת בית הדין. המשלחת הישראלית הסכימה עם אמנת רומא, שלפיה בית הדין נחוץ "לטיפול בזוועות שקשה לדמיין" וב"פשעים נוראיים שמזעזעים באופן עמוק את המצפון של הקהילה הבינלאומית כולה." אך המדינות הערביות השתלטו על בית הדין הבינלאומי, בהוסיפן את ההתנחלויות הישראליות להגדרה של "פשעים הקשים ביותר בחומרתם."
השופט נתן אמר למשלחות שהגיעו לחתום על אמנת רומא: "הדבר מכאיב לי ביותר – הן כניצול של הרדיפה הנאצית את העם היהודי והן בשם המשלחת הישראלית, שבראשה אני עומד בגאווה – להסביר את הצבעת הנגד שנכפתה על ישראל בניגוד לרצונה."
בין אם הדיפלומטים הישראלים שהשתתפו בדיונים ברומא תמכו בהתנחלויות או התנגדו להן, כולם הבינו את הבעיה שנוצרה כאשר בניית בתים יהודיים ביהודה ושומרון הועמדה באותו מישור מוסרי כמו רצח עם, טיהור אתני ופשעי מלחמה אחרים.
אלא שמה שקרה ברומא ב-1998 הוא מה שקורה עכשיו בכל העולם, כאשר מדינות שנושא זכויות האדם הוא מהן והלאה משתמשות בעניין זה כנשק פוליטי נגד ישראל.
די להתבונן ברשימת המדינות שהצביעו במועצת האו"ם לזכויות אדם בז'נבה ב-12 בינואר 2009 בעד הקמת הוועדה שנודעה לימים כוועדת גולדסטון, ששמה לה למטרה "לחקור את ההפרות החמורות של זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים." סין, קובה, פקיסטן, רוסיה וערב הסעודית – לא בדיוק נושאות הדגל של זכויות האדם.
רק לאחרונה התפרסם שערב הסעודית הפציצה אוכלוסייה אזרחית בכפרים בצפון תימן באמצעות ארטילריה וחיל אוויר כדי לדכא את המרד השיעי במדינה זו. כפי שהדברים נראים, ברור שהסעודים לא היו מוטרדים מהפגיעה בחפים מפשע כשהיה מדובר בהקשר לא ישראלי.
בלונדון יש לא מעט ארגוני זכויות אדם פלסטינים שעובדים עם עורכי דין אירופאים, אשר שמים להם למטרה לעצור קצינים ישראלים המבקרים בבריטניה ובהם דורון אלמוג ובוגי יעלון. לאחרונה הם שמו על הכוונת שלהם את שרת החוץ לשעבר ציפי לבני.
ומי השותפים של אותם ארגוני זכויות אדם? מתברר שהחומר נאסף על ידי ארגון אלתות'יק, שהוא הזרוע המשפטית של חמאס. במילים אחרות, עורכי דין בריטים העוסקים בזכויות אדם משתפים פעולה עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני שקורא להשמדת ישראל והמערב בכלל.
עורכי דין אלו לא רק מבצעים מחטף בנושא זכויות האדם, אלא מעוותים את מטרתן הראשונית ללא הכר על מנת לשרת את מטרותיהם הפוליטיות הצרות.
בפעם הבאה שישראל תותקף בשם זכויות האדם, עליה לראות את עצמה כמגינה של החוק הבינלאומי ולהוביל את המאבק נגד אלו המחריבים אותו באמצעות פוליטיזציה צינית שלו.
האמת היא שצה"ל מהווה דוגמה טובה לדרך שבה חברה המוקירה זכויות אדם מנהלת מלחמה נגד הטרור בתוך אוכלוסייה החיה בצפיפות, תוך שהיא משקיעה משאבים כבירים כדי לספק אזהרות רבות לאוכלוסייה לפני תחילת התקפה.
לא קיים מנגנון אזהרה מושלם שיכול גם למנוע לחלוטין פגיעות באזרחים. מלחמות יכולות להיות כאוטיות ותופעות של "אש ידידותית" קורות אף הן. עם זאת, אין עוד צבא בעולם שמנהל מלחמה כמו ישראל. התפקוד של צה"ל ב"עופרת יצוקה" לא רק שלא פגם במחויבותה לזכויות אדם, אלא דווקא אישש אותה.
הדיפלומטיה הישראלית צריכה להשמיע את קולה נגד הפרה או ניצול לרעה של זכויות האדם ברחבי העולם במקומות כמו דארפור ואיראן.
כאשר קציני צה"ל מקימים בית חולים שדה בהאיטי ומצילים מאות מנפגעי רעידת האדמה, הם מגינים על זכות האדם הבסיסית ביותר: הזכות לחיים. יש להדגיש שהצוותים הישראליים הפועלים היום בהאיטי ושפעלו בעבר בארמניה, טורקיה ורואנדה, מביעים את מחויבותם לזכויות אדם במעשים ולא במילים ריקות.
למרבה הצער, עבור רבים בקהילייה הבינלאומית מסתתרים מאחורי קידום זכויות האדם מניעים זרים ומטרות פוליטיות. בעבור ישראל, זכויות אדם הן חלק מערכי היסוד שעליה לנכס לעצמה, במקום אלו המסלפים זכויות אלה ומרוקנים אותן מתוכן.
