הבעיה הפלסטינית תבוא לפתרונה כאשר תקום המדינה הפלסטינית. עם זאת, הסדר הנעדר סימטריה מדינית ישאיר את שערי הסכסוך פתוחים לרווחה ותביעת השיבה של מיליוני הפליטים, שמשמעותה טרנספר המוני של יהודים מעריהם כדי לפנות מקום לפליטים, תחדד מחדש את ושאלת ההגדרה העצמית של הקיבוץ היהודי בארץ ישראל. המערכת המדינית הבינלאומית לא תעסוק עוד ב"בעיה הפלסטינית" אלא ב"בעיה היהודית" בפלסטין.
בנאומו בכנס של הקרן החדשה לישראל ב- 25 ביוני, 2009, נגע בגילוי לב נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בעצבים הרגישים הנוגעים לזהותה ולקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברק אחז במקל בשתי קצותיו כשהביע תמיכה חד-משמעית במדינה יהודית ודמוקרטית, ומנגד, הביע נאמנות מוחלטת לרעיון של מדינת כל אזרחיה. וכה אמר ברק: "מצד אחד אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית ואני לא רוצה לוותר על כך, אחרת הייתי נשאר כבר בארצות הברית. מצד שני, אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה. לתושבים הערבים מגיעות כל הזכויות המגיעות ליהודים. ליהודי יש אומנם זכות ראשונית לעלייה לארץ, אבל ברגע שהוא מגיע אליה, זכויותיו צריכות להיות שוות לזכויותיו של הערבי". ברק הוסיף, כי הוא אינו סבור "שיש כזה קונפליקט בין שתי הגישות" וכי שתיהן יכולות לדור יחד, אך לא פירט כיצד.
דבריו של ברק מעוררים תמיהה רבתי. אם ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, מדוע יש להפלות את התושבים שאינם יהודים ולהעניק ליהודים "זכות ראשונית" לעלייה לארץ? לו היה ברק נאמן לעקרון השוויון לכל, מדוע הוא ראה צורך להתעקש על כך שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ולא בעלת אופי שייקבע על ידי "כל אזרחיה" באופן דמוקרטי? ובגזירה שווה, מדוע שלא יוחל חוק השבות על האוכלוסייה הערבית בישראל, שהרי "זכויותיו (של היהודי) צריכות להיות שוות לזכויותיו של הערבי"?
מדינת ישראל מצויה במשבר זהות חמור. השסע בין הערבים, הרואים עצמם בעלי זהות פלסטינית, לבין היהודים, הנאמנים לרעיון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, ולבין הפוסט-ציונים, הדוגלים בביטול אופייה היהודי של המדינה ובהקמתה של מדינה אחרת לכל אזרחיה בגבולות ישראל דהיום או בכל שטח ארץ ישראל/ פלסטין – הולך ומחריף. שני הפתרונות המוצעים בעייתיים. מדינה יהודית דמוקרטית יכולה להעניק שוויון לכל אזרחיה כל עוד אין הוא מסכן את האופי היהודי של המדינה. למעשה, היא שוללת את הזכות של קבוצות אוכלוסייה שאינן נמנות על העם היהודי (או יהודים שאינם מזוהים עם תפיסה זו) לשנות את אופייה של המדינה ברוב בהליך דמוקרטי. מנגד, משמעות מדינה לכל אזרחיה מקפלת בתוכה את ביטול האופי היהודי הייחודי של המדינה שהוקמה כמקלט לעם היהודי השב לאדמתו ההיסטורית, ואת התביעה לשלול את עצם זכותם של העם היהודי והיהודים החיים בישראל על הארץ.
קיים חוסר איזון אינהרנטי בדמות ההסדר המדיני המוצע. הפלסטינים זוכים להכרה בינלאומית בתביעתם להקים מדינה פלסטינית שממנה תסולק כל נוכחות יהודית. חוק היסוד של הרשות הפלסטינית, המדינה שבדרך, קובע באופן חד משמעי כי "האסלאם הוא הדת הרשמית בפלסטין" ו"עקרונות השריעה [ההלכה] האסלאמית הוא המקור הראשי לחקיקה". הקהילה הבינלאומית מתירה לפלסטינים את אשר היא מנסה למנוע מישראל, הווה אומר: העם הפלסטיני רשאי להקים מדינה שתושתת על דת הלאום שלו רוב דמוגראפי מכריע והמיעוט הנוצרי, אף אם יהפוך לרוב, לא יהיה זכאי לשנות את אופייה של המדינה אלא לכל היותר לזכות בחופש דת. אבירי זכויות האדם המטיפים השכם והערב מוסר לישראל ותובעים מדינת כל אזרחיה מקבלים כדבר טבעי ומוסרי את הקמתה של מדינת אפרטהייד פלסטינית גזענית המתהדרת בריש גלי בחתירתה להיות "נקייה מיהודים".
היסודות עליהם הושתת תהליך השלום מאז הסכמי אוסלו ב- 1993 (קרוב בין עמדות הצדדים באמצעות הסכמי ביניים) קרסו באינתיפאדת אל-אקצה ובחזית הפלסטינית האחידה מארגון פתח ועד תנועת חמאס, אשר שוללים באופן חד משמעי הסדר של פשרה עם ישראל ותובעים "הסדר צודק", שבבסיסו מימוש תביעת השיבה של מיליוני הפליטים וצאצאיהם לשטח מדינת ישראל דהיום. מסרים אלה שבו ועלו באופן שאינו משתמע לשני פנים בנאומיהם האחרונים של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ומנהיג חמאס, ח'אלד משעל.
אין עוד עוררין על זכות הפלסטינים למדינת לאום, אף שיסודותיה גזעניים והיא עשויה להיות תיאוקרטיה דתית קיצונית דוגמת איראן, כפי שמלמד הניסיון ברצועת עזה לאחר השתלטות חמאס. אפילו ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו מכירה בגלוי בזכות זו, הגם שדורשת להטיל עליה פירוז ומגבלות נוספות. הבעיה הפלסטינית תבוא אפוא לפתרונה כאשר תקום המדינה הפלסטינית. הסדר הנעדר סימטריה מדינית על בסיס של פשרה אמיתית ישאיר את שערי הסכסוך פתוחים לרווחה ותביעת השיבה של מיליוני הפליטים, שמשמעותה טרנספר המוני של יהודים מעריהם כדי לפנות מקום לפליטים, תחדד מחדש את ושאלת ההגדרה העצמית של הקיבוץ היהודי בארץ ישראל. המערכת המדינית הבינלאומית לא תעסוק עוד ב"בעיה הפלסטינית" אלא ב"בעיה היהודית" בפלסטין.
