רקע
חוסר ההצלחה בחידוש המשא ומתן הישיר בין ישראל לרשות הפלסטינית החזיר לזירה התקשורתית את כדור הפינג-פונג של ההאשמות המוכרות בין ישראל לבין הפלסטינים. בבסיסו של המשחק הזה עומדת הטענה הישראלית כי הפלסטינים פועלים בחוסר תום לב ומנסים לחמוק ממשא ומתן ישיר, למרות מספר החלטות שקיבלה ממשלת ישראל:
א. הקפאה לתשעה חודשים ונכונות לחידושה לזמן מוגבל.
ב. הכרה בצורך שבהקמת מדינה פלסטינית;
ג. הבעת נכונות לפשרות מצד ממשלת ישראל על מנת להביא לסוף הסכסוך;
מנגד, טוענים הפלסטינים כי:
א. ישראל אינה מפגינה רצינות וממשיכה לקבוע עובדות בשטח בניגוד להצהרותיו של נתניהו;
ב. הימין הישראלי והשותפים הקואליציוניים של רה"מ נתניהו מהווים את "הפנים האמיתיות" של הממשלה, ומונעים משא ומתן של ממש.
אולם מחלוקות מאין אלו מדגישות את הנושאים הפוליטיים הצפים מעל פני השטח ומתעלמות מההקשר הפלסטיני הפנימי המורכב, שאיננו מתבסס אך ורק על תפקודו של הנשיא מחמוד אל עבאס (אבו-מאזן).
נייר זה נועד לבחון את הקרע הפנימי המתמשך בתנועת הפתח, שמשקף את אחד המשברים המרכזיים בזירה הפוליטית הפלסטינית הפנימית, ומהווה את אחד מהגורמים בכישלון חידוש השיחות עם ישראל. עם זאת, הוא גם עשוי להשליך באופן משמעותי על אופי הניסיונות הפלסטינים לקבל הכרה בין לאומית להכרזה חד צדדית על הקמת מדינה פלסטינית וכן על תפקודם של מוסדות הרשות הפלסטינית.
תנועת הפתח היא התנועה הפלסטינית החילונית המשמעותית ביותר בחברה הפלסטינית ובפועל מייצגת כמעט לבדה את המגזר הלאומי-חילוני ו"מחנה השלום" הפלסטיני. אולם, גודלה ורבגוניותה של התנועה הביא לכך שאין לה מאפיין ייחודי חזק המאגד תחתיו את אנשיה, ובפועל מדובר במקבץ רחב היקף של פעילים מאזורים שונים ובעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, שעל פניו אין דבר המאחד אותם תחת מנהיג או רעיון אחד. על כן, התנועה מועדת לסכסוכים ופילוגים פנימיים, כאשר הצדדים מאשימים זה את זה בשחיתות, בשיתוף פעולה עם ישראל וארה"ב ובגידה באינטרס הפלסטיני.
שניים מהמשברים שפקדו את תנועת הפתח, שחלק מהשלכותיהם זכו לאחרונה לאזכור תקשורתי, נוגעים למערכת היחסים שבין אבו מאזן למוחמד דחלאן, ולסכסוך שבין הדור הוותיק לבין דור הביניים (במיוחד פעילי תנזים המזוהים עם מרואן ברגותי). באמצעות ההתמקדות במערכות היחסים הללו נוכל לעמוד על מספר השלכות חשובות שיש למשברים אלו לגבי תפקוד הרשות ויכולת משילותה, ובהם: התפטרותה של הממשלה הפלסטינית בראשותו של סלאם פיאד, פעילות מנגנוני הביטחון, יחסי חמאס-פתח ותוצאות ועידת הפת"ח השישית בבית-לחם בשנה שעברה.
מוחמד דחלאן: 'בוגד' 'ומארגן הפיכות' או האיש החזק של הפתח בעזה?
לאחרונה עומד מוחמד דחלאן במרכזה של סערה וחקירה פנימית של הפתח בחשד כי ניסה לארגן מליציה חמושה שתהיה נאמנה לו באופן אישי ולא במסגרת מנגנון הרשות הפלסטינית. צעד זה נתפס כמכוון בעיקר נגד מנהיגותו של אבו-מאזן. על רקע זה החל הפתח בחקירה פנימית, שעליה מוטל ערפול תקשורתי, למעט העובדה כי היא הולכת ומתרחבת בעקביות. חקירה זו מצטרפת לכרסום הולך וגדל במעמדו של דחלאן, שבפועל 'גולה' מבסיס כוחו שבעזה מאז הפיכת החמאס ברצועה.
על מנת לעמוד על ההשלכות יש להבין את מעמדו של דחלאן ותפקידו בפתח וברשות הפלסטינית. דחלאן הינו חבר הועדה המרכזית של הפתח (הגוף החשוב ביותר בתנועה) ונחשב עד לאחרונה כמי שנהנה מתמיכתו של אבו מאזן. בשנות ה-90 עמד דחלאן בראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה תחת פיקודו של יאסר ערפאת. במסגרת תפקידו, פעל באופן שוטף עם בכירים במערכת הביטחון הישראלית ובכירי ממשל אמריקאים. כוחותיו של דחלאן עברו אימונים מתקדמים על ידי ג'נרל דייטון ונחשבו לכוח חזק ובעל משמעות ברצועה. דרכי הפעילות של הביטחון המסכל עוררו גלים רחבים של התנגדות וביקורת, הן בקרב תנועת החמאס והן בקרב הציבור הרחב. במקביל זכה המנגנון לתשבחות מגורמים ישראלים ואמריקאים כאחד. זאת למרות שבזמן אינתיפאדת אל-אקצה רבים מפעילי המנגנון היו מעורבים בפיגועים נגד ישראל.
בימי ההפיכה של החמאס ברצועה היו פעילי המנגנון של דחלאן יעד מרכזי לרדיפה, מאסר, פציעה והריגה. פעילים של מנגנון הביטחון של החמאס הסתובבו עם רשימה שמית של פעילי המנגנון וסימנו לצד שמו של כל אחד מהפעילים את 'העונש' הצפוי לו (מאסר, ירי בברכיים או חיסול). חשוב לציין כי פעילים ומנהיגים רבים בפתח הורשו להישאר ברצועה ללא פגע. המנגנון המאומן של דחלאן קרס ללא מאבק של ממש ודחלאן קיבל על עצמו גלות מחוץ לרצועה.
בצד ההשפלה שספג הפתח, כוונה נגד דחלאן ביקורת קשה מתוך הפתח בשל אופן התמודדותו עם המשבר וחוסר היכולת שלו ושל חייליו המאומנים לשמור על הרצועה. לאחר התמוטטות המנגנון והעברת השליטה הביטחונית לידי פעילי החמאס, חזר הסדר הביטחוני לרצועת עזה ומרבית המליציות החמושות פורקו מנשקן ופעיליהן לא הורשו להסתובב חמושים ברחובות העיר. הכישלון הצורב של מנגנוני הביטחון הדהים את המערב גם לנוכח העובדה שכוחותיו של דחלאן היו מאומנים היטב בדומה 'לכוחות דייטון' הפועלים תחת אבו מאזן היום.
כרסום נוסף חל במעמדו של דחלאן סביב מבצע עופרת יצוקה, שבסופו האשימו אותו גורמים בחמאס ובפתח בכך שתמך בישראל במסגרת המבצע ברצועה, ובכך שהעביר לצה"ל מידע מודיעיני שסייע בהתקפותיו ברצועה. בנוסף, בקיץ שנה שעברה (יולי 2010) תקף אחד ממייסדי הפתח, פארוק אלקדומי, את דחלאן ואבו מאזן ישירות ובפומבי בסיוע לישראל בהריגתו של יאסר ערפאת. דיווחים שהתפרסמו בחודשים האחרונים על ידי האתר ויקיליקס חידשו את הביקורת הציבורית הקשה כנגד דחלאן בשל החשד כי תמך בישראל במסגרת המבצע בעזה.
הפרסומים האחרונים על החקירה שמנהל הפתח כנגד דחלאן הינם מסמר נוסף בארון הקבורה הפוליטי של מי שהיה הדמות החזקה ביותר של הפתח ברצועת עזה. דחלאן, שלמרות כל ההתקפות נגדו, הצליח לנצח בבחירות של הפתח במסגרת הועידה בבית-לחם ולהיכנס לוועדה המרכזית, ספג מכה אישית קשה שמאיימת על עתידו הפוליטי. בנוסף מעוררת 'סאגת דחלאן' על שלביה השונים נזק ניכר לתנועת הפתח בכלל ולמצבה ברצועת עזה בפרט. הדלפת מסמכי המו"מ בין ישראל לפלסטינים מהשנים האחרונות, המיוחסת בתקשורת הישראלית לדחלאן, הינה הדוגמא האחרונה לכך. בנוסף, גורמים בכירים בפתח האשימו את דחלאן גם בכך שהחמאס החדיר לשורות פעיליו אנשי חמאס רבים במטרה להעביר מידע על הפתח ועל ישראל לחמאס).
הדור הוותיק ודור הביניים: 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו'
אחד ממאפייני היסוד של תנועת הפתח בשנים האחרונות, הוא המתח בין דור המייסדים של התנועה שנכנס לאזורים שמעבר לקו הירוק עם חתימת הסכמי אוסלו לבין הדור שצמח תחת שלטון ישראל והוביל את המאבק העממי נגדה (במסגרת האינתיפאדה הראשונה והשנייה). במהלך השנים חלו שינויים בהרכב הקבוצות ואישים שונים עברו 'ממחנה למחנה', ואולם המתח בין אנשי טוניס לאנשי הפנים נותר בעינו.
היחסים בין הקבוצה שמנהיגה את הפתח ואת הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן ובין מנהיגי התנזים, שבראשו עומדת קבוצה המזוהה עם מרואן ברגותי, ראויים לבחינה מיוחדת. זאת בעיקר על רקע התחרות הפוליטיות בין אבו מאזן, שמייצג את המנהיגות המסורתית וליווה את ערפאת עוד בטוניס ובין ברגותי, מייסד ה'שביבא' – תנועת הנוער של הפתח בגדה – וראש התאחדות הסטודנטים של אוניברסיטת ביר-זית, שהוגלה אמנם בשנת 1987 על ידי שר הביטחון דאז יצחק רבין, אך התקבל ובנה את עצמו כמנהיג פעילי הפנים עם שובו בעקבות הסכמי אוסלו,
בשנים האחרונות ביצר אבו-מאזן את מעמדו כמנהיג הפתח והרשות הפלסטינית, זאת למרות ניסיונות קלים של מרואן ברגותי להתנגד לכך טרם הבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם, מיקומו האיתן של אבו-מאזן על כסא הנשיאות אינו מעניק לו מעמד בלתי מעורער כמנהיג הרשות והעם הפלסטיני. אבו-מאזן אינו זוכה להערכה ותמיכה רחבה בתנועת הפתח ובציבור הפלסטיני. הוא חשוף מדי פעם בפעם להתקפות אישיות קשות ולעיתים מואשם יחד עם אנשיו בשחיתות ובשל גילו המתקדם אינו נתפס כמנהיג עם אופק פוליטי. חוסר מעמד זה מקשה עליו לקבל החלטות משמעותיות הן במשא ומתן מול ישראל והן בהתמודדות מול החמאס.
העדות לקושי ולהתקפות האישיות נגדו באה לידי ביטוי אשתקד, בביקורת הנוקבת שספג על נכונותו למשוך את התלונה נגד ישראל באו"ם בעקבות דו"ח גולדסטון. אבו-מאזן נכנע ללחצים האמריקאים, אולם התגובה הקשה מבית לא איחרה לבוא והותירה בו צלקת, שמאז מקשה עליו להראות גמישות כלשהי בתחום המדיני וביחסים עם ישראל.
מאז נזקק אבו-מאזן לאישור ולתמיכת מדינות ערב והמערב כמעט בכל צעד שהוא נוקט בזירה המדינית. הוא נאלץ להמיר את תמיכת הציבור הפלסטיני, לא רק בסיוע מצד מדינות המערב אלא גם בתמיכה בין-לאומית ופאן-ערבית. צעד זה מקשה בטווח הארוך על פעילותו והיכולת שלו להתגמש או אפילו להתחיל במשא ומתן עם ישראל.
במקביל נחלש בשנים האחרונות באופן משמעותי גם 'דור הביניים' הידוע בביקורתו על התנהלות ההנהגה הוותיקה של הפתח. כדורא פארס, ההבטחה הגדולה של התנזים לאחר מעצרו של מרואן ברגותי, לא הצליח להתייצב כמנהיג לאומי. פארס נותר גורם אופוזיציוני פנימי משמעותי בפת"ח הדורש ופועל 'לניקוי אורוות' כללי ונאבק בשחיתות הציבורית, אך קבוצת מנהיגי השטח של הפתח לא מצליחה לשמר על מעמדם, כפי שהיה בימיו של ברגותי ואף זמן מה לאחר מעצרו.
קבוצה זו, מהווה גם אופוזיציה למדיניות של הפתח מול החמאס ופועלת לאיחוי הקרעים ואיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית עם השלטון בעזה. אולם בשלב זה מנהיגיה אינם מסוגלים להשפיע על מדיניות הפתח גם בתחום זה. אולם יש לציין כי הקריאות להפגנות באינטרנט נוסח תוניסיה ומצרים לאיחוד הממשלות של הרשות הפלסטינית עם ממשלת החמאס בעזה, עשויות להוביל לשינוי שיתאים לדרישות הפעילים המזוהים עם מרואן ברגותי ולחיזוק מעמדם.
מספר פעילי פתח ואנשי תקשורת פלסטיניים ציינו את פעילותו של אבו-מאזן להחלשת הקבוצה תחת הנהגתו של פארס, והזכירו בהקשר זה מינויים של מספר מנהיגים בולטים מבין תומכיו לשגרירים בחו"ל כדי לפגוע בבסיסו הפוליטי.
אי הצלחה נוספת שנרשמה לחובתה של הקבוצה בעת האחרונה, היינו המאבק שניהלו מספר פעילים בולטים, בראשם מרואן ברגותי מתוך הכלא וחאתם עבד אלקאדר ממנהיגי הפתח בירושלים, לחידוש המאבק העממי נגד ישראל. נראה, כי התנגדותו הנחרצת של אבו-מאזן לצעדים מאין אלו, סייעו בסיכול המאמצים של הפעילים לחידוש ההתנגדות העממית.
למרות היחלשותו של 'דור הביניים' וחוסר השפעתו על מדיניות התנועה תחת הנהגתו של אבו-מאזן, למאבק הבין-דורי בפתח מספר השלכות מרכזיות: החשובה שבהן היא שאלת שלטונו וירושתו של אבו-מאזן בעיקר לאחר האיומים שהשמיע בשנה שעברה על כוונתו להתפטר. צריך לזכור כי למרות תמיכתו של ברגותי באבו-מאזן ובפתח בבחירות האחרונות (שהושגה ברגע האחרון ולאחר משא ומתן מפרך), יש ספק גדול אם ברגותי מתכוון לתמוך בו גם בבחירות הבאות. בסביבתו הקרובה של ברגותי מדגישים, כי הסיכוי לכך נמוך ביותר. נראה, כי ברגותי רואה עצמו כמועמד הטבעי והוא ורבים ממנהיגי הפתח אינם מוכנים לתמוך ללא בחירות כלליות באף מנהיג, כפי שקרה עם אבו-מאזן, לאחר פטירתו של יאסר ערפאת.
לפי סקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי, ברגותי זוכה לתמיכה הרחבה ביותר בציבור הפלסטיני, ולכן לשאלת תמיכתו או התמודדותו על ראשות הרשות הפלסטינית השפעה חשובה ואף מכרעת. לפיכך, השלטון ברשות הפלסטינית עשוי לעבור טלטלה משמעותית בשנים הקרובות אם סוגיה זו תעמוד בפני הכרעה ציבורית דמוקרטית.
עדות ראשונה ועדינה לסוגיה באה לביטוי בועידת הפתח בבית-לחם באוגוסט שנה שעברה. הועידה, שעצם קיומה נתפסה כהצלחה לדור הביניים של הפתח וביטאה תקווה לסנונית ראשונה של שינויים מבניים בתנועה, הסתיימה בכישלון צורב לרבים ממנהיגי השטח (כדוגמת כדורא פארס), אך גם לחלק ממנהיגי הדור הוותיק (כדוגמת אבו-עלא), שלא הצליחו להיבחר מחדש לוועדה המרכזית של התנועה. הכישלון של מנהיגים בולטים בתנועה, שהמכנה המשותף להם הוא התנגדותם לאבו-מאזן, הביאו להאשמות של בכירים כי התוצאות זויפו.
הבחירות לגוף השני בחשיבותו בתנועת הפתח, המועצה המהפכנית, הסתיים בהצלחה גדולה יותר לדור הביניים, כאשר רוב אנשי המועצה התחלפו, ורבים נבחרו מקרבו. הניסיון של פעילים אלו לקבל השפעה גדולה יותר על החלטות התנועה הביא להחלטה של הועידה על הקמת גוף חדש שייבחר על ידי המועצה המהפכנית ושיהיה אחראי על הקשר בין המועצה המהפכנית לוועידה המרכזית. גוף זה – המועצה המייעצת המונה 51 חברים – התכנס לראשונה בתחילת ינואר השנה בנוכחותו של אבו-מאזן, ומהווה ניסיון נוסף לשינוי אופי הפעילות של הפתח והגברת ההשפעה של פעילי השטח של התנועה על הנהגתה.
יש להדגיש כי השינויים המבניים שמתרחשים בימים אלו בתנועת הפתח הם סימן למשבר פנימי בתנועה, ומהווים עדות לניסיונות של פעילים בולטים ליטול חלק משמעותי יותר בהחלטות האסטרטגיות שמולן ניצב הפתח ולא להותיר אותן לאבו-מאזן לבדו. הצלחה של קבוצה זו במאמציה צפויה לגרום לשינוי משמעותי במדיניות הפתח, במיוחד ביחס התנועה למשבר עם החמאס וליחסים עם ישראל. השלכה מרכזית נוספת למצוקתו של אבו מאזן בתנועה, ושהינה חלק מניסיונותיו למתן את הביקורת כנגדו, היא התפטרותה של ממשלתו של פיאד בימים אלו, וההבטחה למינוי פעילי פתח מרכזיים כשרים בממשלה החדשה. ראש הממשלה עצמו, סלאם פיאד, איננו חבר התנועה (סימן נוסף לחולשתו של אבו-מאזן מבית).
לצד כל זאת, ראוי לציין מספר השלכות שהיו כבר למאבק זה, למרות החלשתו של דור הביניים:
א. המשבר שפגע בכוחו של אבו-מאזן בתנועה מהווה את אחת הסיבות המרכזיות להקשחת העמדות הפלסטיניות מול ישראל והעמקת הדרישה להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות כתנאי לחידוש המשא ומתן עם ישראל.
ב. פנייתו של אבו-מאזן לאישור מדינות ערב נובעת מהעובדה שאין לו גיבוי מבית.
ג. איומו של אבו-מאזן בהתפטרות מתפקידו כיו"ר הרשות הפלסטינית וכתוצאה מכך פירוק הרשות הפלסטינית, נובעת בין היתר ממשבר זה, משום שהוא עשוי לאפשר לאבו-מאזן להמשיך ולהנהיג את הפתח ואת אש"ף ללא צורך בהתמודדות בבחירות, שבהן ספק רב אם ינצח.
ד. התפטרותו של סאיב עריקאת ופיזור המשרד למו"מ עם ישראל לאחר הדלפות המסמכים ב"אלג'זירה," הן, בין השאר, כתוצאה מחולשתו של אבו-מאזן וחוסר התמיכה לה הוא זוכה בקרב פעילים בתנועה (חשוב לציין כי פרטי הסכם ז'נבה אינם שונים בהרבה מתוכן המסמכים שפורסמו ב"אלג'זירה," אולם היקף הביקורת כנגד האישים שחתומים עליו, כדוגמת יאסר עבר רבו וכדורא פארס, היה שונה בתכלית).
דברי סיכום
סדרת המשברים והסכסוכים הפנימיים שבה ניצב הפתח בימים אלה (כבימים עברו) ממשיכה להוות אבן נגף בתפקוד התנועה ופוגעת בתדמיתה. הצלחתו המרשימה של אבו-מאזן להוביל את מדיניותו הן מול ישראל והן בסוגיות פנימיות (כדוגמת יחסי חמאס-פתח) אינה מוטלת בספק, אולם אינה מבטיחה את יציבות שלטונו ואחדות תנועת הפת"ח בהמשך ולאחר קיום הבטחתו להכרזה על מדינה פלסטינית באופן חד צדדי.
הציבור הפלסטיני וחברי תנועת הפתח מכירים בחשיבותו של אבו-מאזן ובמעמדו הבינלאומי, המקנים לו תמיכה ונגישות שבלעדיהם מצבם היה קשה לאין ארוך. אך רבים בתנועה ובחברה הפלסטינית אינם מזדהים עימו כמנהיג ואינם תומכים בהנהגתו.
החודשים הקרובים משמעותיים ביותר להנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית : אם תוכרז מדינה עצמאית יאלץ אבו-מאזן להתמודד עם סוגיות פנים-פלסטיניות סבוכות. אם לא תצלח התכנית, צפויה לו התמודדות קשה עוד יותר כדי להבטיח כי השליטה תישאר בידיו על רקע האתגרים מבית ומחוץ.
חוסר היציבות הפנימי ברשות הפלסטינית עשוי לבוא לידי ביטוי, לאחר הכרזה על מדינה פלסטינית, משבר פנימי או חיצוני, במגוון של התפתחויות ובהם מאבק ירושה חריף, אי סדר שיוביל לחידוש האלימות; או הגמשת עמדות הפתח מול החמאס וצירופו לממשלת אחדות-חירום לאומית. סנונית ראשונה לפיוס בין הפתח לחמאס, ולאיחודן של ממשלת הרשות וממשלת החמאס בעזה, לממשלת חירום, ניתן לראות בקריאות לשביתות שבת והפגנות תמיכה לאיחוד זה שנפוצו לאחרונה באינטרנט (כניסיון לחקות את האירועים בתונסיה ובמצרים). מאמץ זה זוכה לגיבוי הן בתקשורת הפלסטינית והן בקרב מנהיגי התנזים, ועשוי לחזק את השפעתם.
