מטרתה המוצהרת של הצהרת בלפור מיום ה- 2 בנובמבר 1917 והנסיבות שבהן פורסמה, ידועות לכל.[1] ההסבר הרווח הוא כי בריטניה, כחלק ממעצמות בעלות הברית הונעה מאידיאליזם כמו גם מאינטרסים. בנקודה קריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה, נזקק הקבינט הבריטי להשגת תמיכה יהודית עולמית למען האינטרס של בעלות הברית, בו בזמן שקיווה להותיר את ארצות הברית ואת רוסיה לצידו. ואולם, עם הזמן, ההבנה בעולם את ההצהרה הפכה את הסוגיה למחלוקת מרה הנתונה לפרשנות רוויזיוניסטית. למעשה, הרשות הפלשתינית כיום הרחיקה לכת עד כדי כך שהיא כינתה את הצהרת בלפור "פשע." [2]
ראוי לציין שההצהרה היוותה הרבה יותר מאשר פעולה חד-צדדית של ממשלת הוד מלכותו. ב- 4 ביוני 1917 כתב שר החוץ הצרפתי, ז'ול קמבון, לנחום סוקולוב, כי ממשלת צרפת חשה אהדה לעניינו, אותו הגדיר קמבון כ"תחייתה של הלאומיות היהודית בארץ, ממנה גלו בני ישראל לפני מאות רבות בשנים."
יתר על כן, קודם פרסום ההצהרה, השיגה הדיפלומטיה הבריטית את תמיכת הנשיא וודרו וילסון ושל הממשל האמריקני. בעקבות זאת החלו הבריטים לבנות בסיס רחב יותר של תמיכה בינלאומית לרעיון הבית הלאומי היהודי. כאשר ב- 24 ביולי 1922 ההתחייבות הבריטית לסייע בבניית הבית הלאומי היהודי נכללה במפורש בנוסח המנדט של חבר הלאומים, שקרא "להכניס לתוקף" את תנאיה, הפכה הצהרת בלפור למחייבת על פי המשפט הבינלאומי.
יתר על כן, ההצהרה אושרה פה אחד על ידי מועצת חבר הלאומים, המורכבת מחמישים ואחת המדינות החברות. הסכמה רחבה זו של תמיכה בינלאומית תכלול בסופו של דבר את ארגנטינה, בלגיה, ברזיל, קנדה, סין, צרפת, יוון, איטליה, יפן, סיאם, שבדיה והוותיקן.[3] מרטין קרמר מציין כי "על פניו, ההצהרה הייתה מכתב הצהרת כוונות בריטית חד-צדדית. למען האמת, בהבעת הקונסנזוס הרחב של בעלות הברית, אפשר אפילו להשוותה פחות או יותר להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם כיום."[4]
לצד זה, התברר כי הרעיון של הבית הלאומי היהודי תפס מומנטום משלו. לאחרונה, חשף וולפגנג שוואניץ (Wolfgang Schwanitz) תגלית יוצאת-דופן. הוא מספר בכתב יד שלא פורסם, "הצהרת בלפור העות'מאנית", כי ב- 12 באוגוסט 1918, חודשיים וחצי לפני תום המלחמה, פרסם טלאט פאשה, הווזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית, את ההצהרה הבאה: "… החלטנו להיפטר מכל הצעדים המגבילים ולא כל שכן לבטל את התקנות המגבילות בנוגע לעלייה ולהתיישבות של יהודים בארץ ישראל. אני מבטיחכם את אהדתי להקמת מרכז יהודי דתי בארץ ישראל באמצעות הגירה והתיישבות מאורגנות-היטב. רצוני לתת מטלה זו בחסותה של ממשלת תורכיה."[5] הצהרה זו יוצאת דופן על רקע עוינותם של העות'מאנים למיעוטים, ובמיוחד לאוכלוסייה הארמנית שלהם.
הצהרת בלפור הינה בעלת חשיבות משום שהיא מכירה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ הקודש, קשר שהיה קיים זמן רב עוד בטרם ניתנה ההצהרה. מה שהיה משמעותי היה ההכרה הציבורית והרשמית ושילובה במשפט הבינלאומי. בעדותו לפני ועדת פיל, ב- 7 בינואר 1937, נתן דוד בן-גוריון הבחנה בין העובדות ההיסטוריות לבין ההכרה בת-זמננו: "אני טוען בשם היהודים שהתנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו, בעברית, בארץ הזאת. זה המנדט שלנו. רק הכרה בזכות זו באה לידי ביטוי בהצהרת בלפור."[6]
הצהרת בלפור היא מסמך בעל חשיבות מן המעלה הראשונה, שכן יש בה הכרה עולמית בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי לבית לאומי. במסמך המנדט נאמר כי: "הוכר הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ ישראל והוכרו הנימוקים לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת". בכך, המנדט – והצהרת בלפור עליה הוא התבסס – לא יצר זכות היסטורית יהודית, אלא הכיר בזכות קיימת משכבר. הטענה היהודית על ארץ הקודש מבוססת על עובדות, וייתכן שנוכל להבין מתוך שפתו של חיים וייצמן ומילותיו את הסברו כי מדובר באירוע היסטורי רב-חשיבות. הוא כינה את הצהרת בלפור "מעשה השבה," ותיאר אותה בהדגשה כ"פעולה ייחודית של המצפון המוסרי העולמי." הוא ביטא את מודעותו העמוקה להמשכיות ההיסטורית במשך אלפי שנים, וכינה את ההצהרה "תיקון עוול היסטורי," ו"עשיית צדק."[7]
סר ישעיהו ברלין כתב בשנות ה-60 של המאה העשרים, כי "שמו [של וייצמן] נקשר באופן בל ינותק מזאת [הצהרת בלפור], האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז חורבן יהודה."[8] יתר על כן, יעקב רוטשילד, הלורד רוטשילד הרביעי, כיום בן 80, וראש שושלת הבנקאות המשפחתית, אמר לשגריר דניאל טאוב כי ההצהרה על תמיכה במולדת היהודית בארץ ישראל "היתה האירוע הגדול ביותר בחיי היהודים במשך אלפי שנים, נס … "[9]
המשמעות המעשית של הצהרת בלפור היא שבימינו היא מהווה הבסיס כיום ללגיטימיות של הבית הלאומי היהודי ושל מדינת ישראל. זכייה בהצהרת בלפור היתה הישג היסטורי משמעותי, ולפיכך אויבי השאיפה הלאומית היהודית שמו להם את ההצהרה למטרה, ואותה ניסו לשלול, בעיקר באמצעות מסע של זיוף ההיסטוריה. אפרים קארש כתב:
"… המאמצים לחתור תחת הטענה היהודית על ארץ ישראל מתוארכים עוד הרבה לפני 1967, אף בשנות ה- 20. אנשים טענו, בין היתר, שיהודים בני זמננו אינם צאצאיהם האמיתיים של העם היהודי, אלא צאצאי הכוזרים. כמו כן, ההשוואה בין הציונים לנאצים החלה עוד במלחמת העולם השנייה. בזמן שהנאצים היו עסוקים בהשמדת יהדות אירופה, פקידי ממשל בריטים עסקו בהשוואת הציונים לנאצים."[10]
הקשר היהודי ההיסטורי לארץ ישראל הוא הטענה האמיתית למדינה. הנטייה להצדיק את הציונות על בסיס השואה מוטעית לחלוטין. לא זו בלבד שהציונות היתה תנועה משגשגת ומוצלחת לפני טרגדיה זו, אלא שהשואה הרסה את המאגר האנושי הגדול ביותר שלה והשיגה אותה לאחור.
יתר על כן, הערבים הציגו עצמם תמיד כאילו היו קורבנותיה האמיתיים של השואה בכך שנאלצו לשלם את המחיר על טרגדיה זו. יתר על כן, הם חותרים לערער את טענתה של ישראל על ידי חזרה לשנת 1948 ותיאורה כמדינה "שנבראה בחטא" … הערבים ותומכיהם טוענים שהציונות שאפה מראשיתה להרוס את העם הפלסטיני, לנשל אותו ממורשתו, ולנצל את ההזדמנות בדמות תוכנית החלוקה והמלחמה שבאה בעקבותיה.[11]
המלחמה בהצהרת בלפור כללה התקפות מתמשכות על חוקיותה ועל הקשר ההיסטורי בה הכירה. תקיפה זו על הלגיטימיות של ישראל כללה את שלילת ההיסטוריה היהודית בגופים בינלאומיים כמו האו"ם. לאחרונה, היא כללה פתיחה בשנת מחאה של הרשות הפלשתינית נגד "פשע" זה ודרישת התנצלות של ממשלת בריטניה.
ההתקפה של הערבים הפלשתינים על הצהרת בלפור כיום אינה חדשה. יש לה תקדים מחפיר. במלאת עשרים ושש שנים להצהרת בלפור, ב- 2 בנובמבר 1943, פנה אל העולם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי לשעבר של ירושלים וראש המוסד המוסלמי בברלין מאולם הלופטוואפה. שם הוא הבטיח את תמיכתו הבלתי-מסויגת בגרמנים, "אשר לבטח פתרו את הבעיה היהודית."[12]
בהזדמנות חגיגית זו שלחו שר החוץ פון ריבנטרופ ומנהיג ה- אס אס היינריך הימלר, מברקים של תמיכה. הימלר כתב, "המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית חרטה על דגלה את 'השמדת יהדות העולם.' מפלגתנו מזדהה עם מאבקם של הערבים, ובמיוחד של ערביי פלשתין, נגד היהודי הזר. היום, ביום השנה להצהרת בלפור, אני שולח את ברכותי ותקוותי להצלחתך."[13]
האוכלוסייה היהודית של ארץ ישראל המנדטורית סיפקה מספר רב של מתנדבים והתחייבה לגייס למאמץ את כוח האדם שלה, החקלאות, הייצור והמומחיות, עבור מטרות בעלות הברית. למרבה הצער, תרומה זו נשכחה במהרה. כשמדינת ישראל הוקמה ב- 1948, פלשה אליה קואליציה של צבאות ערב, שאומנו וחומשו על ידי המעצמות הקולוניאליות הראשיות במזרח התיכון באותה עת: בריטניה וצרפת. באופן אירוני, צמיחתה של ישראל היתה התפתחות אנטי-קולוניאלית שהאיצה את קץ האימפריות האירופיות הקולוניאליות ואת עלייתן של המדינות העצמאיות.
אפשר להבין את הצהרת בלפור כיום כחלק ממלחמה פוליטית שנועדה לשמור על שלמות הדיווח ההיסטורי. בסיכום ההיסטורי הגדול שעדיין לא התקיים יהיה צורך להבין מספר עובדות היסטוריות, כולל: 1) משמעות הצהרת בלפור ומעמדה כמחויבות המובטחת במשפט הבינלאומי; 2) השתתפות היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית; 3) הנסיגה המבישה של בריטניה מהתחייבויות הצהרת בלפור וכישלונה לתגמל את בת-בריתה הנאמנה.
במלאת מאה שנים להצהרת בלפור, דיוננו היה נגוע במאמציהם של אויבי ישראל להטעות ולזייף את העובדות ההיסטוריות. הם מנסים להציג את ישראל בת-זמננו כתוצר של קולוניאליזם אירופי בלבד, ללא שורשים בארץ וללא זכויות היסטוריות. לא ניתן להסכים למיתוסים ולשקרים של מה שנקרא "נרטיב," אשר לכאורה יכול להכריע את העובדות ההיסטוריות. בשפה פשוטה, ישראל בת-זמננו היא היורשת והממשיכה של ישראל העתיקה. הצהרת בלפור זיהתה קשר זה, ובכך הראתה לעולם " פעולה ייחודית של המצפון המוסרי העולמי."
פורסם לראשונה ב- 2 לנובמבר 2017.
הערות
[1] ב -28 בפברואר השנה ערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, בתמיכת קרן קונרד אדנאואר, כנס לזכר ולהערכה מחודשת של משמעות הצהרת בלפור, לרגל 100 שנה להצהרה. המרכז הזמין חוקרים בולטים לבחון את ההצהרה מנקודות מבט שונות ולשתף את ממצאיהם.
[2] “Palestinians prepare to mark 100 years for Balfour Declaration,” October 24, 2016, WAFA https://english.wafa.ps/page.aspx?id=G8NFN5a50719869123aG8NFN5
[3] Martin Kramer, “The Forgotten Truth about the Balfour Declaration,” Mosaic, June 5, 2017, https://mosaicmagazine.com/essay/2017/06/the-forgotten-truth-about-the-balfour-declaration/.
[4] Ibid.
[5] Wolfgang G. Schwanitz, “The Ottoman Balfour Declaration,” (2015). כתב עת שלא פורסם, צוטט באישור המחבר.
[6] Conor Cruise O’Brien, The Seige (New York: Simon & Schuster, 1986), 225.
[7] Chaim Weizmann, Trial and Error (London: Hamish Hamilton, 1949), 252. חלק ממידע זה מובא מתוך מאמר של יואל פישמן, בהסכמתו.
[8] Sir Isaiah Berlin, “The Biographical Facts,” in Meyer W. Weisgal and Joel Carmichael, eds. Chaim Weizmann; A Biography of Several Hands (London: Weidenfeld and Nicolson, 1962), 36.
[9] ראיון על ידי השגריר דניאל טאוב, “Lord Rothschild discusses cousin’s crucial role in ‘miracle’ Balfour Declaration,” Times of Israel, February 8, 2017, https://jewishnews.timesofisrael.com/rothschild/.
פרטי הרקע הבאים פורסמו בארכיון רוטשילד: "החל משנת 1916 קיוו הבריטים שבתמורה לתמיכתם בציונות, "היהודים" [מדוע מילה זו במרכאות? לבדוק מקור] יעזרו לממן את ההוצאות הגוברות של מלחמת העולם הראשונה, שהלכה והפכה לעול כבד יותר ויותר . וחשוב מזה, קובעי המדיניות במשרד החוץ האמינו שניתן לשכנע את היהודים לשכנע, בתורם, את ארצות הברית להצטרף למלחמה. בתקופה זו רבים מצד האליטה והממסד הפוליטי חשו רגשות מאוד פרו-ציוניים. רבים מראשי בריטניה, כולל ראש הממשלה דיויד לויד ג'ורג' ובלפור עצמו, חשו אהדה כלפי היהודים וההיסטוריה שלהם. אנשים אלה היו ציונים דתיים נוצריים. הם גדלו על ברכי התנ"ך; ארץ הקודש היתה ביתם הרוחני. הם האמינו שהציונות המודרנית תקיים את ההבטחה האלוהית ותיישב-מחדש את היהודים בארץ אבותיהם." “Walter Rothschild and the Balfour Declaration,” The Rothschild Archive, https://www.rothschildarchive.org/contact/faqs/walter_rothschild_and_the_balfour_declaration
[10] משיחה אישית בין פרופ' אפרים קארש ויואל פישמן, 22 יולי 2011.
[11] Ibid.
[12] Maurice Pearlman, Mufti of Jerusalem: The Story of Haj Amin el Husseini (London: Gollancz, 1947), 49 as quoted by Joel Fishman, “The Recent Discovery of Heinrich Himmler’s Telegram of November 2, 1943, the Anniversary of the Balfour Declaration, to Amin al Husseini. Mufti of Jerusalem.” Jewish Political Studies Review, Vol. 27, Nos. 3-4 (Fall 2016): 77-87.
[13] Pearlman, 50.
