האחים המוסלמים -היסטוריה של חתרנות
בארצות ערב נהגו לומר כי הקמתה של תנועת האחים המוסלמים היא הדבר הגרוע ביותר שארע לעולם הערבי בעת החדשה. במשך 85 שנה הם ניהלו מאבק חתרני בלתי פוסק במצרים ובמדינות ערב האחרות, כולל בארץ ישראל המנדטורית, כדי ליישם את מטרתם המרכזית, להקים מדינות אסלאמיות על בסיס השריעה שיאוחדו לח'ליפות אחת. על יסודות קיצוניים אלה, המהולים באנטישמיות פעילה, צמחו ארגוני האסלאם הרדיקלי כגון אלקאעידה, הג'מאעה האסלאמית, הג'האד ורבים אחרים. תנועת האחים היוותה איום מתמיד על העולם הערבי והייתה אחת הסיבות להקמתן של הדיקטטורות החילוניות, שנאלצו להגן על עצמן מן האסלאם הרדיקלי.
האחים במצרים: אוזלת יד כלכלית וייסוד דיקטטורה אסלאמית
אירועי "האביב הערבי" העלו את האחים לשלטון והם קיבלו הזדמנות אחרונה להוכיח כי הם מסוגלים להקים מדינה אסלאמית, שגם תדע לצעוד לעבר המאה ה-21. במצרים ובתוניסיה, שם הגיעו לשלטון בבחירות חופשיות, הם נכשלו לחלוטין. במקום להתרכז בפיתוח הכלכלי הם ניסו לצקת את התשתית למדינה אסלאמית. במצרים, בעוד שגילו אוזלת יד לגבי הכלכלה המדרדרת, הם פעלו במרץ לניסוח חוקה בעלת סממנים אסלאמיים ולחקיקת חוקים המגבילים את חירויות הפרט והפוגעים בשיוויון הנשים. מורסי אף העניק לעצמו בצו נשיאותי את סמכויות החקיקה ואת סמכויות הרשות השופטת, הרבה מעבר לסמכויות שהחזיק מובארק. הוא נאלץ לחזור בו, אבל פעולה זו הדליקה נורת אזהרה בקרב הציבור המצרי.
היה ברור למי שרצה לראות את הדברים נכוחה כי מצרים צועדת לעבר דיקטטורה אסלאמית. הציבור הרחב קלט, שאם האחים המוסלמים ישארו בשלטון שנה או שנתיים נוספות הם ישתלטו על שירותי הביטחון, המשטרה והצבא, ויווצר מצב שימנע את הדחתם – מצב הדומה לזה של איראן.
סילוקם מן השלטון היא ברכה למצרים ומתן תקווה למדינה המוכה הזו, הנמצאת במשבר פוליטי, חברתי וכלכלי עמוק, להתגבר על תחלואיה.
אל-סיסי הפיק לקחים משגיאותיו של טנטאווי
בפרספקטיבה הזו, הדחתו של מורסי, השעיית החוקה והפקדתו של ראש בית הדין העליון של החוקה על ניהול המדינה כנשיא זמני, לקראת הקמת ממשלת ליכוד לאומי ולקראת ניהול בחירות לנשיאות, אינם אלא שלב ראשון במאמץ לתיקון המהפכה במצרים. הצבא אמנם ביצע הפיכה, אך היא נעשתה במענה לרצון העם, שיצא בהמוניו נגד שלטון האחים המוסלמים. ברם, אין מהפכת התיקון דומה למהפכה הראשונה: שר ההגנה, עבד אל-פתאח אל-סיסי, למד משגיאותיו של קודמו, מוחמד טנטאווי, שלקח על עצמו את ניהול תקופת המעבר ונכשל. הייתה זו הוועדה הצבאית העליונה בראשותו של טנטאווי שגרמה או איפשרה לאחים המוסלמים להגיע לשלטון, בעוד היא מזניחה את הטיפול בנושא הכלכלי, שאחר כך הורע עוד יותר בשל הזנחת הנושא על ידי האחים המוסלמים. הצבא, בראשותו של אל-סיסי, הדיח את מורסי ואת האחים מן השלטון, לאחר שבמשך השנה האחרונה ניסה אל-סיסי מספר פעמים להביא לדיאלוג בין האחים לבין הכוחות הפוליטיים הלא אסלאמיים, אך נתקל בסירוב יהיר מצד האחים. התערבותו של הצבא נועדה, אם כן, להעניק את הכוח לציבור, להחזיר את האיזון בזירה הפוליטית ולדחוק לפינה את תנועת האחים המוסלמים, ויחד איתם כוחות אחרים של האסלאם הרדיקלי, כגון הסלפים למיניהם.
ההפיכה הנוכחית: לא עניין כלכלי בלבד
מצרים חווה משבר פוליטי, חברתי ותרבותי עמוק, ואולי הוא אף משמעותי יותר מן המהפכה שהביאה לנפילתו של מובארק. בינואר 2011 המטרה הייתה הדחתו של דיקטטור והצבתו של שלטון חדש באמצעות בחירות חופשיות, שיקדם את מצרים לעבר המודרנה. הפעם מדובר במלחמת תרבות ודת המזעזעת את אושיותיה של מצרים. ציבור גדול התקומם נגד שלטון האחים, שהזניח את הטיפול בכלכלת מצרים והתרכז בהשתלטות על כל מרכזי השלטון במטרה להנציח את שליטת התנועה ולהקים מדינה אסלאמית.
מצרים היא מדינה דתית. לפחות 80% מן המצרים הם מוסלמים טובים, אך הם אינם רוצים במדינה אסלאמית שתכפה את השריעה ותעבוד למען אללה. הם רוצים להמשיך להיות מאמינים טובים וגם להימצא תחת שלטון שיובילם לעבר עתיד טוב יותר. זוהי הפעם הראשונה בה אנו רואים מדינה נאבקת באסלאם הפוליטי הרדיקלי ומצליחה להפילו. אפשר בהחלט למצוא את דרך הפשרה. בערבית קיימת האמרה "אלדין ללה ואלווטן לגמיע" (הדת לאלוהים והמולדת לכולם). ראוי לציין ולהדגיש כי אף שהרקע להפגנות היה כלכלי, בהפגנות של החודשים האחרונים ובמיוחד בימים האחרונים, לא נשאו המפגינים שלטים למען שיפור הכלכלה אלא כתובות בגנות שלטון האחים: "מורסי הסתלק", "איננו רוצים בשלטון האחים", "יפול שלטון המדריך" (ברמז למדריך הכללי, תואר של ראש תנועת האחים) וכיוצ"ב. המטרה הייתה להיפטר מן האחים, שכשלו ואיימו להקים דיקטטורה חדשה, אכזרית יותר מקודמתה.
הליגיטיצמיה להפיכה
הנשיא מוחמד מורסי נאחז בלגיטימית המבוססת על בחירתו לתפקיד בבחירות חופשיות. הוא טען שבחירתו הייתה מהלך דמוקרטי ואין להשוות את ניצחונו בבחירות למצב ששרר בזמן מובארק, שאנשיו היו מזייפים את תוצאות הבחירות. מבחינתו של מורסי, האולטימטום של הצבא היה שווה ערך להפיכה צבאית. מנהיגי האחים המוסלמים לא האמינו שהצבא יפעל נגדם ויתעלם מן הלגיטימיות שלהם. אלא שמורסי ועמיתיו בתנועה התעלמו מכך שמצרים נמצאת בתקופה מהפכנית בה הריבונות נתונה לעם, ואפילו לרחוב. העם הוא שהדיח את מובארק, אמנם בתמיכת הצבא, והעם הוא שהמשיך במאבקו המהפכני ונתן הזדמנות לאחים שנכשלו. מטרתו של העם היא להקים שלטון דמוקרטי, שיפעל בשקיפות וירכז את מאמציו לקידומה הכלכלי והחברתי של מצרים, וכל זמן שזה לא יתרחש תימשך אי היציבות והלגיטימציה תהיה נתונה בידי העם. המהפכנים הצעירים המובילים את ההפגנות צפו את טיעון הלגיטימציה, ולכן יזמו את החתמת העצומה הקוראת להדיח את הנשיא ואספו 22 מיליון חתימות – הרבה יותר מ-13 מיליון הקולות שנתנו המצביעים למורסי בבחירות לנשיאות.
מכה קשה למערכת העולמית של האחים המוסלמים
סילוקה של תנועת האחים מן השלטון היא מכה שעלולה למוטט ולפגוע קשות במערכת העולמית שהיא הקימה, ובמיוחד בארצות האיחוד האירופי ובארה"ב. כיום, מרבית ארגוני המוסלמים באירופה ובארה"ב מנוהלים על ידי האחים המוסלמים. לצידם פועלים מאות ארגוני נשים, ארגוני סטודנטים ועמותות צדקה, שהם למעשה ארגוני קש של האחים המוסלמים שלכאורה פועלות לאיסוף כספים (המופנים בפועל למטרות פוליטיות וטרור). הללו חותרים לשבור את הדמוקרטיה במערב מבפנים ובהדרגתיות לקחת לידיהם את השלטון. כל המערכת הזאת עלולה להיפגע עם דחיקתה מן השלטון של מפלגת האם במצרים.
אי-יציבות בפתח
יש גם לצפות כי האחים, הנמצאים עכשיו בהלם, לא יקבלו בהבנה ובכניעה את הדחתם וימצאו את הדרך להמשיך במאבקם. תסריט דומה התרחש באלג'יריה ב-1991: הצבא ביטל את הבחירות לאחר נצחון האחים המוסלמים ובעקבות זאת נפתחה מלחמת אזרחים בה נהרגו כ-200 אלף איש. מצרים אינה אלג'יריה. אמנם מצפה לה תקופה של אי יציבות, אך היא מדינה בעלת היסטוריה של 5,000 שנה עם בסיס תרבותי עמוק ונקווה שתוכל לעמוד בתקופה הקשה עד שתהיה מסוגלת להקים שלטון יציב ומקובל על הכלל.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
