ב-19 במאי 2011, כשהתייחס לראשונה הנשיא ברק אובמה לקווי 1967 כבסיס למשא ומתן עתידי ישראלי-פלסטיני, הוא הבליט במיוחד את הרעיון של "חילופי שטחים" מוסכמים בין שני הצדדים. אמנם בנוסף הוא הזכיר ששני הצדדים זכאים ל"גבולות בטוחים ומוכרים", אבל חילופי השטחים שבו את דמיונם של אלה שניסו לנתח את המשמעות המלאה של דברי אובמה. אמירתו גם עוררה תהיות רבות: האם האמירה על חילופי שטחים מפצה או מאזנת את הכרזתו על קווי 1967?
כזכור, מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים התקבלה החלטת מועצת הביטחון 242, שלשנים הפכה להיות אבן הפינה של כל ההסכמים בין ישראל והצד הערבי. על פי החלטה זו, ישראל איננה חייבת לסגת מכל השטחים שתפסה כתוצאה מהמלחמה, כלומר ההחלטה לא דרשה מישראל לסגת מ-100% מהגדה המערבית. נקודה זו הודגשה על ידי בכירים במחלקת המדינה של ארה"ב לאורך השנים. היקף השטחים שישראל תוכל להחזיק בהם כדי להשיג את מה שההחלטה מגדירה כ"גבולות בטוחים ומוכרים" היה נתון במחלוקת. אבל החלטה 242 עצמה לא התייחסה למושג "חילופי שטחים". יתירה מכך, גם כל ההסכמים שנחתמו לאחר מכן עם הפלסטינים, לא ציינו שישראל תצטרך למסור שטחים ריבוניים שלה בתמורה לכל שטח בגדה המערבית בו תמשיך להחזיק.
כיצד, אם כן, נולד הרעיון? ההצעה לחילופי שטחים הועלתה באמצע שנות ה-90 במהלך מגעים שהתקיימו בערוצים לא פורמליים וחשאיים במטרה לראות האם ניתן להגיע להסדר קבע בין ישראל והפלסטינים. הפלסטינים שהשתתפו בשיחות הללו התייחסו לעובדה שהסכם השלום של ישראל עם מצרים כלל נסיגה מ-100% של חצי האי סיני. לטענתם, יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, לא יוכל להסתפק בפחות ממה שקיבל הנשיא המצרי אנואר סדאת.
כתוצאה מכך, הישראלים שהיו מעורבים בשיחות אלה קיבלו את העיקרון שהפלסטינים יקבלו 100% מהשטח, בדיוק כמו המצרים, למרות שדרישה זו כלל לא מחוייבת בהחלטה 242. אולם, כדי שישראל תוכל לשמור איזורים חיוניים מהגדה המערבית, הם הציעו שישראל תפצה את הפלסטינאים בשטחים ישראליים ריבוניים.
כמובן שההבדל בין מצרים והפלסטינים הוא עצום. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שעשתה שלום עם ישראל ומתוך הכרה בעובדה זו, ראש הממשלה מנחם בגין נתן לסדאת את כל סיני. מלבד זאת, גבול ישראל-מצרים הוכר כגבול בינלאומי עוד מאז תקופת האימפריה העות'מאנית. לקווי 1967 לאורך הגדה המערבית לא היה אותו סטטוס משפטי; למעשה מדובר בקו שביתת הנשק שסימן את המקום בו נעצרו צבאות ערב כאשר הם פלשו ב-1948 ותו לא.
בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 אימץ ממשל קלינטון את רעיון חילופי השטחים, אך וועידה זו כמו גם המו"מ בטאבה נכשלו, למרות הוויתורים חסרי התקדים של ישראל. מי שהיה שר החוץ הישראלי במהלך קמפ דיוויד וטאבה, שלמה בן עמי, הודה בראיון עם ארי שביט ב"הארץ" ב-14 בספטמבר, 2001: "אני לא בטוח שכל הרעיון של חילופי השטחים הוא בר ביצוע." כלומר, כשהרעיון של חילופי שטחים נבחן במציאות של מו"מ אמיתי ולא בסדנאות של אקדמאים התברר שאיננו רעיון ישים. חשוב לציין כי הנשיא קלינטון הבהיר שהרעיונות שהעלה יוסרו משולחן הדיונים בסיום כהונתו. ואכן, הרעיון של חילופי שטחים לא הופיע במפת הדרכים מ-2003 או במכתב בוש מ-2004.
היה זה רוה"מ אהוד אולמרט שהקים לתחיה את הרעיון של חילופי שטחים ב-2008. הצעת אולמרט, שלא יידע את הקבינט שלו, התבססה על דרישה של 6.3% מהגדה המערבית, אך מחמוד עבאס היה מוכן לדבר על חילופי שטחים שמבוססים על 1.9% מהשטח בלבד. מספרים אלו התייחסו לשטחי התיישבות יהודיים ואפילו לא נגעו בצרכי הביטחון של ישראל.
יתירה מכך, במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ," ב-9 במאי, 2011, הזהיר פרופ' גדעון ביגר מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שישראל איננה יכולה להסכים לחילופי שטחים העולים על 2.5% מהגדה המערבית ורצועת עזה. על פי הניתוח שלו, חילופי שטחים גדולים מדי ישפיעו בצורה מיידית על שטחים של תשתיות אזרחיות וצבאיות חיוניות. אם כן, בהתחשב בעמדה הפלסטינית בנוגע לחילופי השטחים ובאילוצים הגיאוגרפים של ישראל עצמה, הרי חילופי שטחים אינם מהווים מענה לחשש הישראלי מנסיגה לקווי 67'.
שאלת חילופי השטחים מצביעה על דילמה עמוקה יותר ביחסי ישראל-ארה"ב. מה המשמעות המצטברת של ניסיונות-עבר כושלים למו"מ? בנאום באיפא"ק ב-24 במאי, בו הנשיא אובמה הציע את קווי 1967 עם חילופי שטחים, הוא אמר: "… מסגרת בסיסית זו למו"מ היוותה לאורך זמן את הבסיס לדיונים בין הצדדים, כולל ממשלים אמריקאים קודמים." האם עצם העובדה שרעיון נידון בעבר, תחת ממשלה ישראלית אחרת, הופכת אותו לחלק מהאג'נדה הדיפלומטית בעתיד?
עם זאת, בנאומו באייפא"ק הנשיא אובמה אמר גם דברים אחרים על המו"מ הישראלי-פלסטיני, שיכולים להרחיק את המו"מ מקווי 1967. אובמה דיבר על "המציאות הדמוגרפית החדשה בשטח" המרמזת על גושי התיישבות הגדולים שיהיו חלק מישראל בסופו של דבר. אובמה גם השתמש בניסוח החלטה 242 בהתייחסו ל"גבולות בטוחים ומוכרים," והוסיף גם כי "ישראל חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה – בכוחות עצמה – נגד כל איום." האלטרנטיבה האמיתית לקווי 1967 איננה חילופי שטחים, אלא גבולות בני הגנה, שחייבים לקום אם רוצים להשיג שלום בר קיימא.
