|
ראשית, אני רוצה לברך את המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ואת הקונגרס היהודי העולמי, על היוזמה להכין ספר מקיף ומעמיק, שנכתב על ידי מיטב המומחים, בעניין הזכויות של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל, כך שיוכל לממש את זכויותיו להגדרה עצמית בארץ אבותיו ולהגן על עצמו.
העיתוי של השקת הספר איננו מקרי, אני מניח. ביום שישי הודיע יו"ר אש"ף, אבו מאזן, על הכוונה הפלסטינית לפנות למועצת הביטחון בבקשה שתמליץ על קבלת מדינה פלסטינית כחברה מלאה בארגון האומות המאוחדות. בנאומו נגע אבו מאזןבמספר סוגיות העומדות בבסיס הנראטיב הפלסטיני, ובמרכזן, למרות שהוא נמנע מלומר זאת במפורש, ביודעו כי כל העולם מאזין, הטענה הפלסטינית כי עצם קיומה של מדינת ישראל איננו מוצדק ובוודאי שאין להכיר בה כמדינת הלאום של העם היהודי או כמדינה יהודית. למעשה, הסיבה העיקרית בגינה מעדיף אבו מאזן להימנע מלשבת לשולחן המשא ומתן, היא מודעותו לכך שהדרישה הראשונה של ישראל תהיה לבסס את ההסכם, בין השאר מההיבט הביטחוני, על הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, או כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אזרחיות שוות לכל אזרחיה, ועל הכרה פלסטינית בכך שכל הסכם שיושג יבטא את סוף הסכסוך ואת קץ כל התביעות. זאת בצד הדרישה למתן מענה אמין להיבטים המעשיים של דרישות הביטחון של ישראל, ובראשן – גבולות בני הגנה. בנאומו שלל אבו מאזן, במתק שפתים ובתחכום, את כל הדרישות האלה ושב על כוונתו להשיג את היעדים הפלסטיניים דרך הזירה הבינלאומית, תוך התעלמות מהצורך לתת מענה לדרישות הישראליות הצודקות.
בדברים שנשא ביום שישי האחרון ברמאללה אמר אבו מאזן, כי המהלך הפלסטיני, אם יצליח, יביא להכרה של העולם במדינה הפלסטינית כמדינה כבושה ומכאן להכרה בכך שהאדמה הפלסטינית כבושה, ולפיכך היא איננה שטח נתון למחלוקת כפי שטוענת ישראל. ישראל גורסת, כך טוען אבו מאזן, שגבולות 67' הם רק קווי הפסקת אש, ועל כן היא בונה בכל מקום שאליו מגיעות רגלי חייליה. בתחילה עשתה זאת בגבולות 48' ומאז 67' היא מרחיבה זאת לשטחים שנכבשו אז. ההתנחלות, מסביר אבו מאזן, איננה חוקית מראשיתה, ובעקבות הצלחה פלסטינית באו"ם השיחות תהיינה בין מדינה למדינה, האחת כובשת – קרי ישראל – והשנייה תחת כיבוש, קרי פלסטין. במלים אחרות, לדברי אבו מאזן, גם אם אין יכולת, ובשל כך אין כוונה, לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל, הרי שבכל מקרה אין לקבלה כמדינה יהודית, שהרי ההתנחלות מראשית שחר הציונות, ולא רק זו ביהודה ושומרון, איננה חוקית. כאשר אבו מאזן מדבר על כך "שהעם הפלסטיני נעשק מזה 63 שנה, דור אחר דור, תחת כיבוש", הוא מדבר על כיבוש מ-48' ולא מ-67', כפי שרבים במערך מאמינים, כסוגיה שבמחלוקת.
דווקא על רקע דברים אלה, חשוב שנציגי העם היהודי בארץ ובגולה, ויחד עימם נציגי הקהילה הבינלאומית, יאשרו בקול רם וברור, כי אין דבר צודק יותר מזכותו של העם היהודי לשוב ולהתיישב בארץ אבותיו. זהו צדק מוסרי, צדק היסטורי, צדק משפטי וצדק מדיני, ביטחוני, לאומי ודתי.
אני רוצה להתמקד היום, בפתח כינוס חשוב ונכבד זה, בהצגת כמה מהקונספציות השגויות עליהן מבססים הפלסטינים וגורמים בינלאומיים רבים את גישתם לסכסוך הישראלי פלסטיני, ואשר השתרשו בשיח הפוליטי והציבורי בהקשר לסכסוך, אפילו בקרב הציבור היהודי בארץ. בדבריו נגע אבו מאזן בכל אחד מהמיתוסים האלה:
- הסכסוך בין ישראל לפלסטינים הוא טריטוריאלי במהותו, ופתרונו ידוע היטב וניתן להשגה בתוך זמן קצר, לו רק יגלו הצדדים גמישות רבה יותר. האמת, כמובן, היא שאף שיש לסכסוך היבט טריטוריאלי מובהק, שכן מדובר בשני עמים הרואים באותה חלקת ארץ את מולדתם, הרי שלב הסכסוך הוא קיומי ועוסק בסירובם של הפלסטינים להכיר בזכותם של היהודים להקים בחבל ארץ זה את ביתם הלאומי, יהיו גבולותיו אשר יהיו, ומכאן בסירובם לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ("שתי מדינות לשני עמים", הכחשת הזיקה בין היהודים לא"י, ה"כיבוש" מ-48').
- מבין שני הצדדים ישראל היא הסרבנית העיקרית לחידוש השיחות על הסדר, ולכן יש להפעיל עליה לחץ כדי שתשנה את מדיניותה. בפועל, הפלסטינים הם אלה המתנגדים לחידוש השיחות בעוד שישראל עשתה כל מאמץ כדי לחדש את השיחות, ואף הקפיאה את הבניה ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים כדי לאפשר זאת (ההצעה האמריקנית לקוורטט כמסגרת לחידוש המו"מ – מקובלת על ישראל ומסורבת על ידי אבו-מאזן).
- דרישות הביטחון של ישראל מופרזות, ובכל מקרה ניתן לתת לרובן מענה באמצעות צד שלישי. בפועל, המציאות החדשה באזור וניסיוננו בעקבות ויתורים קודמים מלמדים כי דרישות הביטחון של ישראל מוצדקות לחלוטין, והתפשרות עליהן או הפקדת ביטחוננו בידי צד שלישי עלולים להיות הרי אסון (אוסלו – שטחים תמורת טרור, עם למעלה מ-1000 הרוגים, ההתנתקות – שטחים תמורת רקטות). כוח בינ"ל, יוניפי"ל, לא מנע את הברחתן של עשרות אלפי רקטות מאיראן דרך סוריה ללבנון (המשקיפים האיראנים במעבר רפיח, כוח האו"ם בסיני טרם מלחמת ששת הימים).
- הפלסטינים סובלים סבל נורא מהכיבוש הישראלי האכזר. אבו מאזן, למשל, ציין שהמתנחלים מחנכים את כלביהם לתקוף ערבים ומשחררים לשטח חזירי בר כדי לפגוע בפלסטינים ובגידוליהם החקלאיים. לפיכך, המצב איננו יכול להימשך, או במלים אחרות, THE SITUATION IS UNSUSTAINABLE. בפועל, ישראל עצמה איננה מעוניינת לשלוט בפלסטינים ואיננה מעוניינת בהמשך הסטאטוס קוו. אבל היא רוצה לוודא שהמצב שיחליף את המצב הבעייתי הנוכחי לא יהיה גרוע יותר ומסוכן יותר ממנו. בינתיים, כל עוד לא נוצרו התנאים המאפשרים הגעה להסדר, היא עושה כמיטב יכולתה להקל על הפלסטינים. ישראל פועלת בשטח רק כדי לענות על צרכי הביטחון שלה, ונוכח הירידה בהיקף הטרור והשיפור בתפקוד גורמי הביטחון הפלסטיניים, הסירה מחסומים רבים והיא מאפשרת לפלסטינים לנהל את חייהם וליהנות משגשוג כלכלי. למעשה, רוב הפלסטינים, כולל ראש הממשלה פיאד, מעדיפים את המשך המצב הקיים על פני ההרפתקה המסוכנת אליה מוביל אותם אבו מאזן, במידה מסוימת בעל כורחו.
- המצב בלתי נסבל גם מבחינת ישראל. אם ישראל לא תיכנע לתכתיב הפלסטיני יאבד חזון שתי המדינות ותקום מדינה אחת שבה ייהנו הפלסטינים בתוך זמן קצר מרוב. בפועל, מצד אחד לישראל אין כל כוונה לפגוע באופייה הדמוקרטי, ומצד שני אין לה כל כוונה לספח לתחומה שטחים המאוכלסים על ידי פלסטינים. גם כיום, יש לפלסטינים שליטה על כל ההיבטים האזרחיים של חייהם, להוציא אלה הקשורים בביטחונה של ישראל. יש להם מועצה מחוקקת וממשלה, שאלמלא המשבר הפנימי בקרבם היו יכולים לתפקד באופן דמוקרטי. אם משום מה הפלסטינים יקבלו החלטה לא סבירה ויודיעו על פירוק הרשות הפלסטינית יהיה צורך במציאת הסדר אחר, אבל בשום מקרה אין בכוונתנו לספח את הפלסטינים. מדובר באיום סרק ריק מתוכן, המצטרף לשלל איומי הצונאמי המדיני שתכליתם להגביר את הלחץ על הממשלה לאמץ מדיניות השונה מזו שעל בסיסה היא נבחרה באופן דמוקרטי. מדובר באיום סרק, משום שהאינטרס של ההנהגות הפלסטיניות בעזה ובאיו"ש הוא לשמור על מוקד הכוח הפוליטי והכלכלי. "ירצו יתפרקו, לא ירצו – לא יתפרקו".
- הפלסטינים מוכנים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וחותרים להגיע לשלום ולסוף הסכסוך. בפועל, כל הארגונים הפלסטיניים שוללים את זכות קיומה של ישראל. אמנת היסוד של הפת"ח, שאושררה בכינוס השישי של הארגון באוגוסט 2009 בבית לחם, קוראת להשמדת הישות הציונית באמצעות "המאבק המזוין". המוסדות הפלסטיניים, קרי אש"ף והרשות הפלסטינית, השלימו אמנם עם זכות קיומה של ישראל, מתוך הבנה שללא השלמה כזו אי אפשר יהיה להקים את הרשות ולנהל את חיי היום יום ואת המגעים עם ישראל, אך התגברו על בעיית ההכרה באמצעות השלילה המוחלטת של ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בראייתם, שיבת הפליטים והריבוי הטבעי הגבוה של ערביי ישראל יביאו בסופו של דבר לתיקון העוול הגדול שנעשה להם, אם אי אפשר יהיה להשיג מטרה זו בכוח הזרוע. ההסתה המתמשכת ברשות הפלסטינית, המפארת את הטרוריסטים ומעודדת את שנאה לישראל ואת הנצחת הסכסוך, הם העדות למדיניות הפלסטינית בשאלת ההכרה. שום הסכם מדיני חתום בין הצדדים לא יעמוד במבחן הזמן, כל עוד הדור הצעיר הפלסטיני מתחנך על הכחשת הזיקה של היהודים לארץ ישראל, על הכחשת קיומו של עם יהודי ועל הכחשת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי.
- ההתפתחויות האחרונות באזור מחדדות את הצורך בכך שישראל תגלה גמישות ותאפשר הגעה להסכם. הטענה הזו מושמעת בכל עת וללא כל קשר למצב באזור. בפועל, המציאות הבעייתית באזור רק מחדדת את הצורך לעמוד על דרישות הביטחון של ישראל. רעידת האדמה האזורית המביאה לנפילת משטרים ברפובליקות ערביות, מחדדת את שאלת יכולת הקיום הפוליטית-חברתית, של מדינה פלסטינית. (עזה – איו"ש, חברון – ג'נין).
- הפלסטינים הם הקורבן בסכסוך הזה ואין להשלים עם מציאות שבה יש רק עם אחד שאין לו מדינה משלו. בפועל, הפלסטינים הם שהביאו על עצמם את צרותיהם, בהחלטתם לסרב להצעת החלוקה ולצאת למלחמה בישראל ב-47-'48', והם אלה המנציחים אותן, בסירובם להיכנס למשא ומתן ולהכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הפלסטינים מעוניינים אמנם במדינה משלהם, אך הם מעדיפים לוותר על השגת יעד זה אם מימושו מחייב הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
- ההתנחלויות אינן חוקיות, או למצער, אינן לגיטימיות והן מכשול לשלום. בפועל ההתנחלויות, הן חוקיות בהחלט, משום שבאי קבלתם את החלטת החלוקה הותירו הפלסטינים את השטח שהיו אמורים לקבל במצב של שטח הנתון במחלוקת (disputed land), שלגביו, מבחינת החוק הבינ"ל, תקפה ההחלטה של ועידת סן רמו להפוך אותו לבית לאומי לעם היהודי. מה שאיננו קביל הוא הכוונה הפלסטינית להפוך את המדינה הפלסטינית אם תקום כזו, למדינה ריקה ונקייה מיהודים.
- הכל בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הבעיה העיקרית של העולם הערבי והאסלאמי ועמדת ארה"ב והמערב בהקשר זה היא הסיבה לעוינות כלפיהן מצד המוסלמים. בפועל, נראה שההתפתחויות האחרונות מלמדות עד כמה גישה זו היא חסרת בסיס. יש אמנם בעולם הערבי מידה מוגזמת של עוינות לישראל, אך לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי לכך והוא גם איננו הנושא העומד בראש סדר היום הערבי.
יש עוד כמה וכמה קונספציות שגויות עד כדי פרדיגמה שגויה. אבל נראה שדי באלה, כדי להסביר את החשיבות של תיקון כל השגיאות הללו, כדי שהעיסוק בנושא הפלסטיני יתמקד בנושאים המונעים באמת התקדמות לקראת הסדר מדיני בינינו לבין הפלסטינים. התיקון הזה חשוב עבור המערכת הבינלאומית, אך לא פחות מכך עבור הישראלים עצמם. חוסן תודעתי והכרת זכויותינו הם מרכיב חיוני, גם אם לא מספיק, בבניית לכידות וחוסן לאומי, הדרושים לנו מאד לקראת ההתמודדות עם שלל האתגרים הניצבים בדרכנו, ובמרכזם, בהקשר זה, הניסיון לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל. ברכתי על פרסום הספר, ואני מקווה שהוא יתפרסם בהקדם גם בעברית ויזכה לתפוצה רחבה.
|
