הבעיה הסודאנית ו"אביב העמים הערביים"

בסודאן עדיין לא התחיל "אביב העמים הערביים". בשלב זה אין הפגנות והעם אינו דורש (בינתיים) את הפלת השלטון, כפי שקרה בתוניסיה, במצרים, בלוב, ובתימן (שם המהפך טרם הושלם) וכפי שעדיין נמשך בסוריה, ובעתיד אולי במדינות ערב נוספות. סודאן נשלטת על ידי עומר אלבאשיר שעלה לשלטון ב-1989 באמצעות הפיכה צבאית וכפה על המדינה שלטון של דיקטטורה בעלת מאפיינים אסלאמיים. זו הביאה להתקוממותו של הדרום הנוצרי-אנימיסטי, למלחמה עקובה מדם, להסכם שלום שהיווה הסכם כניעה של באשיר ולהקמתה של מדינה עצמאית, היא הרפובליקה של דרום סודאן. נראה כי העם הסודאני עדיין שרוי בהלם לאחר אירועים חמורים אלו של קריעת שטחיה של מדינה מוסלמית-ערבית לטובת עמים לא מוסלמים, שמשמעותה פגיעה ב"עקרונות הקדושים" של ההקדש המוסלמי (לפיו, כל מה שנכבש ע"י האסלאם יישאר לעולם תחת שלטון האסלאם) ופגיעה באחדות האומה הערבית על כל שטחיה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, דהיינו כל מדינות הליגה הערבית.

ביתורה של סודאן טרם הגיע אל קיצו

עם כל זאת, נראה כי ביתורה של סודאן עדיין לא הגיע לקיצו. המלחמה בדרפור, שנמצאת במזרח המדינה, סמוך לגבול עם צ'אד, עודנה נמשכת וקיצה אינו נראה לעין. מדובר במאמץ מתואם של שבטים ערבים נודדים מצפון המדינה, הפועלים באלימות מזה שני עשורים במטרה לסלק ממקומן שבדרום מזרח המדינה – חבל דרפור – אוכלוסיות של שבטים אפריקאים חקלאיים יושבי קבע, שבחלקם כבר אוסלמו, בסיוע מיליציות ערביות – ה"ג'נג'אוויד", הנתמכות על ידי הממשל המרכזי של באשיר. הולך ומתברר כי הקמתה של רפובליקת דרום סודאן לא הביאה את השקט והשלווה לצפון. בשבועות האחרונים, לאחר יציאתה של דרום סודאן לעצמאות ב-9 ביולי, תקף הצבא של צפון סודאן מספר ערים במחוזות קורדופן הדרומית והנילוס הכחול. מחוזות אלה מאוכלסים בחלקם על ידי שבטים נוביים שלחמו יחד עם התנועה העממית לשחרורה של דרום סודאן. הם לא נכללו בהסכם השלום ולא נתקיים שם משאל עם לגבי העצמאות, כפי שנערך בדרום. באשיר הבטיח למחוזות אלה כי יתייעץ עימם לגבי צורת השלטון ומעמדם בסודאן. אלא שבמקום התייעצות הגיעה תקיפה אווירית שגרמה למאות הרוגים, לבריחת אלפי אזרחים מבתיהם וליצירת בעיית פליטים נוספת. גם סוגיית חבל אביי עוד לא באה על פתרונה. מדובר באזור הנמצא על הגבול בין דרום סודאן לצפונה, העשיר ביותר בנפט, ולגביו הוחלט כי יתנהל בו משאל עם נפרד מזה של דרום סודאן. אלא שבגלל חילוקי דעות על הרכבת רשימת המצביעים, משאל העם לא התקיים כלל. קרבות שפרצו במקום בין הצפון לדרום נסתיימו באופן זמני, לאחר שאתיופיה הסכימה לשלוח לאזור 4,000 חיילים כדי לשמור על השקט.

עומר אלבאשיר "הבטיח" לעמו כי אם אכן תצא דרום סודאן לעצמאות הוא ישליט את השריעה על המדינה וסודאן תהיה "רפובליקה אסלאמית טהורה". עד עכשיו הוא לא מימש את הבטחתו, הן מאחר שנראה שאפילו עמו אינו שש לחיות בדיקטטורה אסלאמית כדוגמת זו של איראן, והן מאחר והוא עסוק במאבק לשרידותה של מה שנשאר מסודאן אחרי ההתנתקות של הדרום. התנתקותם של אזורים נוספים יכול להביא לחיסולה של סודאן כמדינה, למלחמות שבטיות ואף לעימותים עם המדינות השכנות, ובכללן מצרים. מצרים וסודאן חלוקות לגבי הריבונות על אזור חלאיב בצפון-מזרח סודאן הנשלט מעשית על ידי מצרים, אך סודאן תובעת אותו. אל לנו לשכוח גם את האפשרות לזרם פליטים גובר לישראל אם תעמיק אי היציבות בסודאן ואת האתגר שהוא יציב ליחסינו הבעייתים בלאו הכי עם מצרים.

לאן יוביל "אביב העמים הערבים"

התקדים הסודאני של קריעת חלקים ממדינה מוסלמית לטובת מדינה "כופרת" מדאיג מאוד את מדינות ערב, ובמיוחד את תנועות האחים המוסלמים, שכוחם גבר בכל מדינות ערב בעקבות ההתקוממויות והן הפכו לכוח פוליטי לגיטימי וחשוב. התקשורת הערבית כבר קשרה את הסוגיה הסודאנית להקמתה של מדינת ישראל, שהייתה למעשה המדינה הראשונה שהצליחה להשתחרר מן הכיבוש הערבי במזרח התיכון.

השאלה היא האם "אביב העמים הערביים" יוביל בסופו של דבר לתוצאה דומה, כלומר להתפרקותן של לפחות מספר מדינות ערב, או שמא יוביל למלחמות אזרחים, שאת אחריתן מי ישורנה?

המיעוטים הנרדפים במדינות המוסלמיות

אמזיגים

מדינות ערב הן בחלקן מדינות מלאכותיות שהוקמו בהשראת מעצמות המערב, בעקבות היעלמותה של האימפריה העות'מאנית אחרי מלחמת העולם הראשונה. בכל המדינות הללו האסלאם הוא דת המדינה והשריעה היא מקור התחיקה העיקרי, מה שהביא לאפלייתם של המיעוטים הלאומים הלא ערביים או בעלי דת שונה. כבר עכשיו, בעקבות ההתקוממויות העממיות מצד אחד והתחושה של היחלשותם של המשטרים מאידך, מורגשת התעוררות בקרב מיעוטים אלה. לדוגמא: האמזיגים (ברברים – שם שניתן ע"י הרומיים לאוכלוסיות שלא דברו יוונית או לטינית), שרידיו של עם חקלאי עתיק יומין שישב קבע בצפון מאפריקה ושמר על זהותו על אף שאוסלם, מהווים כיום כ-40% מתושבי מרוקו, 20-30% מתושבי אלג'יריה וכ-5% מתושבי תוניסיה ולוב. אוכלוסיות אלו היו קורבן לאפליה מתמשכת במטרה למחוק את זהותן, אך ללא הצלחה. האמזיגים של לוב השתתפו במרד נגד קדאפי ותרמו להצלחתו. הם מיוצגים במועצת המעבר הלובית ולא יסכימו לחזור למצב הקודם של מיעוט נרדף. האמזיגים של אלג'יריה, המתגוררים בעיקר בחבל קביליה, הקימו לפני שנה ממשלה גולה היושבת בפאריס ומנהלת מאבק דיפלומטי בלתי נלאה נגד הדיכוי האלים של השלטונות האלג'ירים. במרוקו, שם ביצע המלך שינוים בחוקה כדי לנטרל את ההתקוממות שכבר נראו ניצניה, השפה האמזיגית הוכרזה כשפה רשמית נוספת במדינה.

כורדים

דוגמא נוספת לכך היא זו של העם הכורדי במזרח התיכון, המונה כ-30 מיליון איש ומחולק בין טורקיה, איראן, עיראק וסוריה, כאשר במדינות אלו רוב זכויותיו נשללו ממנו. מתקפת הגז של צבאו של סדאם חוסיין על כפרי הכורדים שהביאה למותם של אלפים עדיין זכורה היטב. אמנם בחסותה של ארה"ב הצליחו הכורדים להקים אזור אוטונומי אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ואפילו ג'לאל טלאבאני, אחד מחשובי מנהיגי הכורדים, מונה לנשיאה של עיראק אחרי מלחמת המפרץ השנייה, אך העוינות בין הכורדים לשלטון המרכזי רחוקה מלהיעלם. בתחילת השנה הכריזו כל המפלגות הכורדיות באזור האוטונומי העיראקי על זכותו של העם הכורדי לעצמאות. בסוריה נשללה ממרבית הכורדים האזרחות והם נשארו ללא זכויות בסיסיות ורק בחודשים האחרונים, במהלך ההתקוממות שעדיין נמשכת, חלקם זכו לקבל אזרחות. באיראן ובטורקיה נמשך מאבק הכורדים בכל עוזו והם אינן מתכוונים להניח את נשקם, בוודאי שלא עכשיו, אחרי ההתעוררות בכל מדינות האזור.

קופטים

במצרים מונים הקופטים, תושביה המקוריים, צאצאי הפרעונים וכיום נוצרים אורתודוסיים,  כ-10 מיליון נפש, כלומר כ-10-12 אחוזים מתוך האוכלוסייה. הם נתונים לאפליה חמורה בכל היבטי החיים ומהווים קורבן להתקפות חוזרות ונשנות של גורמים אסלאמיים. בעקבות סילוקו של מובארק, ההתקפות עליהם אף גברו. בניית הכנסיות מוגבלת וקיימות הגבלות בלתי כתובות אך מוכרות היטב לגבי מספר הקופטים שיכול לכהן במשרות החשובות במדינה, כגון שרי ממשלה, חברי פרלמנט, מושלי מחוזות ונשיאי אוניברסיטאות. במוסדות אלה מספרם הוא מזערי. בעקבות ההפגנות במצרים חוו גם הקופטים התעוררות ואף הוקמה התארגנות של צעירים קופטים הקוראים לשוויון ולביטול סעיף מספר שתים בחוקה, הסעיף הטוען לעליונות האסלאם במדינה.

יש להזכיר גם את הנוצרים החיים בעיראק משחר הנצרות שמספר בעבר עמד על כשני מיליון, אך בעקבות התנכלות אלקאעדה וגורמים אסלאמיים שונים, רבים מהם נהרגו ואחרים ברחו למדינות המערב. כמו כן, חשוב לזכור גם את הרכבה השביר של סוריה, בה רוב האוכלוסיה, כ-40%, הוא סוני והשלטון מצוי בידי מיעוט עלאווי (שיעי) ומונה אחוזים נכבדים של נוצרים, כורדים ודרוזים. אין לשכוח גם את בחריין, שם הרוב השיעי נשלט על ידי משפחה מלוכה סונית.

הבעיה: פתיחות למיעוטים

בדיקת ספרי הלימוד של מדינות ערב מראה כי המשטרים הערבים, המייצגים את הרוב האסלאמי הסוני, לא ידעו כיצד להתמודד עם בעיית המיעוטים. בספרים אלה, הנלמדים החל מכיתה א' בבית הספר היסודי ועד לסוף התיכון, לומדים הדורות העתידים של מדינות ערב על עליונות האסלאם ומרכזיותה של האחדות הערבית. אין פתיחות למיעוטים, אפילו אם הם מוצגים כחלק מאזרחי המדינה. המשמעות היא כי אפילו אחרי כיבוש של 1400 שנה ואיסלומן של אוכלוסיות לא ערביות (כורדים ואמזיגים), לא הצליחו הערבים למחוק את זהותם של העמים המקוריים באזור ולהקים מדינות מוסלמיות-ערביות-הומוגניות.

ההתקוממויות במדינות האיזור עדיין לא הסתיימו, וקשה להעריך כיצד הוא יראה בעוד חמש או עשר שנים. אך כבר עתה אפשר להעריך כי לא ניתן יהיה לחזור למודל הקודם של התעלמות טוטאלית מן המיעוטים החשובים באיזור. יש להניח שהאסלאם יאלץ להתפשר עימם וכי הם יזכו לפחות לאוטונומיה, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות את הקמתה של מדינה כורדית או אמזיגית. יתכן גם שנראה את התפרקותן של מדינות כמו עיראק, סוריה או אפילו תימן. כמו כן, גם הסאגה הלובית טרם באה על פתרונה. מכל מקום, התקדים הסודאני מראה שהכל אפשרי.