עבור לתוכן העמוד
Menu

נעלם מן העין: ההשפעה של השופט שמגר ז"ל על הר הבית

רכיב אחד בביוגרפיה המאוד עשירה ומרשימה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר שהלך לעולמו בסוף השבוע נותר כמעט עלום, אך הוא נוגע לאחד המקומות הרגישים ביותר בארץ, אם לא בעולם כולו – להר הבית.

מעטים יודעים כי ששמגר השפיע השפעה מכרעת על דמותו של הסטטוס קוו בהר הבית. שמגר, בהיותו הפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל, היה האיש שביומה השלישי של מלחמת ששת הימים, מיד לאחר שחרור ירושלים והר הבית, הפנה תשומת ליבו של שר הבטחון משה דיין לדגל ישראל שהתנוסס על כיפת הסלע וסבר שיש להסירו משם. דיין קיבל את המלצתו באופן מיידי והדגל שהונף שם על ידי הצנחנים משחררי ההר הורד משם.

היה זה אות מבשר ראשון להסדר הסטטוס קוו שדיין גיבש כעבור ימים אחדים בעניין הר הבית, אשר התיר ליהודים לבקר בהר, אולם אסר עליהם להתפלל שם. הגיונו של דיין היה כהגיונו של שמגר, וכהגיונו של דוד פרחי, יועצו של אלוף פיקוד המרכז דאז, עוזי נרקיס, לעניינים ערבים, שגם עימו התייעץ דיין. השלשה סברו כי יש לנסות ולהפריד בין דת ולאום בהר הבית, הן בצד המוסלמי והן בצד היהודי, וכי יש להעניק למוסלמים אוטונומיה דתית בהר.

שמגר אישר בפני לראשונה את סיפור הדגל ופנייתו לדיין בעניין זה בראשית שנות ה-90 , זמן קצר לפני שפרש מנשיאות בית המשפט העליון, והדבר פורסם לראשונה בספרי: 'הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים דת ופוליטיקה". הוא לא הרחיב עוד בעניין זה עד לפני כשלש שנים, בעת שהתראיין אצל העיתונאי אהרון ברנע בערוץ הכנסת במסגרת התוכנית 'היו ימים', מיד לאחר צאת ספרו האוטוביוגרפי: 'תם ולא נשלם – פרקי חיים'.

"סברנו שיש לכבד מקומות קדושים לדת כלשהיא", אמר שמגר לברנע ב-2016, "והקפדנו על כך. עובדה שמיד שאחרי שהערתי את ההערה שלי למשה דיין, שיש להוריד את הדגל … הורידו אותו. המחשבה שלי הייתה שזה מקום דתי, ואין לייחס לו שלטון צבאי , אלא יש לכבד את המקום כפי שהוא, מקום שהוא מקודש לאמונה מסוימת.

"האם אין לזה השלכה לעניין הריבונות?" – נשאל שמגר, והשיב בשלילה.

"כיבוד של מסגדים אנו מקיימים עד היום הזה. מסגד הוא מסגד וכנסייה היא כנסייה. עמדנו על כך שיש לכבד מקומות קדושים לדת כלשהיא… החלטנו שמקומות שהם דתיים – מסגד, בית כנסת, כנסייה, לא יהיו תחת שלטון אזרחי נורמלי, אלא מכובדים וחופשיים, ואדם שבא למקום הזה מכבד אותו בשל היותו מקום קדוש".

מאוחר יותר יזם שמגר את חוק השמירה על המקומות הקדושים. החוק קובע כי "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". החוק גם קובע כי "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת, דינו – מאסר שבע שנים", וכי "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים".

שר הדתות הוא שהוסמך להתקין תקנות לשם ביצוע החוק, ומאז מימש את סמכותו זו פעמים אחדות. כמקומות קדושים ליהודים הוכרזו מאז:

בירושלים – הכותל המערבי ורחבתו, מערת שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה; קבר עובדיה מברטנורא; קבר זכריה; ויד אבשלום.
חיפה – מערת אליהו הנביא.
בטבריה – קבר הרמב"ם, מערת רבי עקיבא, מערת רבי חייא ובניו.
במירון – קבר רבי שמעון בר יוחאי.
ובפקיעין – המערה והמעיין של רבי שמעון בר-יוחאי; בתי העלמין היהודיים; קברי רבי יוסי ורבי יהושע בן חנניה. בית הכנסת העתיק; בית הכנסת החדש.

הר הבית לא הוכנס עד היום לרשימת המקומות הקדושים ליהודים, וזאת על רקע הרגישות הפוליטית והדתית סביב ההר, והוויכוח הדתי והלאומי על עתידו. שר הדתות נמנע עד היום – בהנחיית הדרג המדיני הבכיר – מלהתקין תקנות שיאפשרו תפילת יהודים בהר הבית.

בראשית שנות ה-2000, כאשר פרש שמגר מכס השיפוט הוא הצטרף יחד עם עוד כמה שופטים בדימוס, לשורות הועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית. הועד הוקם במטרה למנוע פגיעה במעמדו ההיסטורי והארכאולוגי של מתחם הר הבית. הועד החל לפעול לאחר שבציבור נודע ההיקף הרחב של הרס העתיקות והפרות החוק הבוטות שהווקף והתנועה האסלאמית מבצעים במקום. הועד פעל מול הרשויות, בנסיון להביא לפעולה אפקטיבית יותר שלהם לנוכח הרס העתיקות על ידי המוסלמים בהר הבית.

במסגרת זו שותף שמגר בהתייעצויות שונות שקיים הועד לפני צעדים שונים בהם נקט, ובהן גם עתירות לבג"ץ. פעילות הועד, שבו הייתה חברה גם המשנה לנשיא בדימוס, השופטת מרים בן פורת, וכן ארכיאולוגים בכירים ואנשי רוח דוגמת א.ב.יהושע, חיים גורי והסופר ס.יזהר וכן אנשי בטחון בכירים בדימוס, הביאה בין היתר לדו"ח חריף של מבקר המדינה על התנהלות רשויות אכיפת החוק בהר הבית. עיקרי הדו"ח נותרו חסויים עד היום ונאסרו בפרסום.

כשופט, שמגר היה שותף לא פעם לפסיקות שדחו עתירות של יהודים שביקשו לממש את זכות התפילה בהר הבית. שמגר כעמיתיו גרס כי המדינה סוברנית להחליט בעניין זה ובפועל גיבה את המדיניות שאסרה תפילות יהודים בהר, מחשש שמא יסכן הדבר את שלום הציבור, 'יעורר מדנים ואיבה' ויביא לגלישת העימות הלאומי, לכיוון של מלחמת דתות.