"קמפיין החרם מאיים על פרנסתנו; מדוע העולם ממשיך לתרום לרשות הפלשתינית כשהם לא מספקים לנו מקומות עבודה?" • נדיה אלוש, נביל בשאראת ופרופ' מוחמד דג'אני דאודי, פלשתינים מירושלים וסביבתה, מבקשים להניח לפוליטיקה ולחרמות שפוגעים בהם
בימים שבהם עוד ממשל אמריקני מגבש תוכנית מדינית שנועדה לכישלון, השטח מתחיל לספר סיפור אחר. נדיה אלוש, נביל בשאראת ופרופ' מוחמד דג'אני דאודי הם שלושה ערבים פלשתינים המתגוררים בירושלים ובסביבותיה. עד לפני חודשים אחדים הם כלל לא ידעו זה על קיומו של זה וגם כיום הקשר ביניהם רופף. אך המכנה המשותף ביניהם, שחוסר ההיכרות דווקא נותן לו משנה תוקף, הוא החשוב.
דג'אני, בשאראת ואלוש, יחד עם העיתונאי הפלשתיני העצמאי חאלד אבו טועמה ופרופ' עלי קליבו, מבקשים מבני עמם, מהישראלים וגם מהעולם – להניח לחרמות, לשים בצד את הפוליטיקה ולהתרכז בצעדים מעשיים שישפרו את מצבם של ערביי יהודה ושומרון.
"הדרך הישראלית־פלשתינית לשגשוג כלכלי", נקרא המחקר החדש של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שבו מציגים חמשת הפלשתינים, ועימם כמה כותבים ישראלים, את המסלול הנכון לדעתם להשכין שלום בארץ הזו. לפני חודשים אחדים יצאה גרסה אנגלית של המסמך, וביום שני תוצג גרסתו העברית. אשר לנוסח הפלשתיני, פרסומו ברבים עלול להיות רגיש, ועוד נגיע לכך.
"למה שלא ננסה פעם אחת, הצד הישראלי והצד הפלשתיני, להיות תקופה בשקט? למה שלא ננסה שנתיים, שלוש, ארבע, של נורמליזציה, של לחיות יחד? לריב אפשר תמיד", אומר נביל בשאראת.
"'עבדים? זה שקר"
נפגשנו השבוע בירושלים. הוא בן 44, אב לשבעה ילדים ומתגורר בג'בע שמצפון לירושלים. מדי בוקר בשעה ארבע לוקח אותו לרהט אוטובוס הפועלים של מפעל סודה־סטרים המפורסם. שלוש שעות נמשכת הדרך למפעל, מהן כ־45 דקות המתנה, בכל בוקר, במעבר קלנדיה. תשע שנים שהוא עובד בסודה־סטרים, מתקדם מתפקיד לתפקיד, עד לדרגת מנהל מחלקה וראש צוות.
עד לפני שנתיים הוא היה קל"בניק. סודה־סטרים פעלו באזור התעשייה של מישור אדומים, מרחק 20 דקות מג'בע, אלא שמסיבות עסקיות החליטה ההנהלה לסגור את השלוחות השונות בארץ ולהקים מפעל גדול אחד בנגב. הסגירה של המפעל מעבר לקו הירוק שיחקה לידי תנועת ה־BDS, שנאבקה במשך שנים בסודה־סטרים, וניצלה את המעבר כדי להציגו כהצלחה שלה. בשאראת, שנותר פתאום ללא עבודה, כועס על ה־BDS.
"הקמפיין העולמי של ה־BDS גרם נזק דווקא לציבור הפלשתיני. תנועת ה־BDS מאיימת על הביטחון התעסוקתי שלי ועל פרנסתי. היא פגעה בפרנסתם של מאות פועלים במפעל של סודה־סטרים, שפוטרו כאשר סודה־סטרים עזבה את המפעל שלה במישור אדומים.
"תנועת ה־BDS החריפה את הקשיים שדניאל בירנבאום, מנכ"ל החברה, התמודד איתם במאמציו להשיג אישורי עבודה לעובדים הפלשתינים בסודה־סטרים כדי שיוכלו לעבור בצורה חלקה למפעל החדש של סודה־סטרים בנגב. אלמלא תנועת ה־BDS, יכולנו להרחיב את המפעל במישור אדומים ולחזור לתפקידינו הקודמים, במקום לאבד את אישורי העבודה למשך 18 חודשים לפני שהותר לנו לחזור לעבודה", אומר בשאראת.
"גם במחלקה שלי במישור אדומים, וגם כיום ברהט, עובדים יחד פלשתינים, יהודים וערבים מירושלים המזרחית. תנועת ה־BDS תיארה את העובדים הפלשתינים של סודה־סטרים כ'עבדים' המנוצלים בידי ההנהלה. זהו שקר. העובדים הפלשתינים בסודה־סטרים מרוצים מאוד בעבודתם. אנחנו עובדים בתנאים טובים ובשכר טוב.
"סודה־סטרים היא עבורי כמו משפחה, ולמרות המרחק וזמן הנסיעה אני שמח שחזרתי לשם. לעומת זאת, מאות חברים שלי שלא קיבלו אישורי עבודה בישראל נותרו ללא עבודה. וזה לא רק הם, אלא גם כל המעגלים סביב המפעל. הנהגים, הספקים וכן הלאה. אלפי אנשים ניזוקו בגלל סגירת המפעל במישור אדומים".
במקום BDS ופוליטיקה, בשאראת מציע נורמליזציה. "אני מאמין שאפשר לחיות יחד, אני חי את זה כבר תשע שנים. למרות שכל אחד בא ממקום אחר אנחנו פועלים יחד. אנחנו משוחחים, אוכלים יחד, מדברים בגילוי לב על חיינו ואפילו על האווירה הפוליטית. עברנו יחד גם תקופות קשות, דוגמת המלחמה הראשונה והשנייה בעזה, וגל הפיגועים שהחל בסתיו 2015. דיברנו על הדברים האלה", הוא אומר.
הפחד מחמאס
גם נדיה אלוש חווה את הדו־קיום בשטח ומאמינה בו כדרך חיים. היא כבת 50, תושבת אל־עזריה, נשואה לערבי ישראלי ומשמשת כבר שנים רבות מנהלת בסניף רמי לוי במישור אדומים. כמו ביתר סניפי רמי לוי שמעבר לקו הירוק, גם בזה שליד מעלה אדומים בין הקונים יש יהודים וערבים, ובין העובדים יש יהודים וערבים, ובקיצור – דו־קיום.
אלוש חושבת שצורת החיים שלה יכולה וצריכה להיות מודל לאחרים. "תמיד האמנתי בדו־קיום", היא כותבת במסמך. "אני אוהבת להיות בקשר עם שני הצדדים, יהודים וערבים. הבעיה היא שהקיצונים בשני הצדדים, ובפרט מנהיגי חמאס, מנסים למנוע את הקשר. הם מאיימים על מי שנמצא בקשר עם ישראלים ואפילו הרגו אנשים. זה מפחיד", כותבת אלוש. בשל הפחד, היא מסרבת להצטלם לכתבה.
אלוש לא בוררת מילים כשהדיון מגיע ל־BDS. "זה איום חדש על הפועל הפלשתיני. הם משתמשים באותן טקטיקות של חמאס. פעילי ה־BDS בארה"ב ובאירופה הם נגד דו־קיום, והם במיוחד נגד ישראלים שעושים עסקים בגדה ונותנים תעסוקה לפלשתינים באזורי תעשייה משותפים. הם נגד אנשים כמו רמי לוי בטענה שהעסקים שלו מנצלים את הפלשתינים לרעה ופוגעים בזכויותיהם.
"הם רוצים שרמי לוי יסגור את העסקים שלו, אבל אני שואלת מי במקומו, ובמקום כל הישראלים האחרים, ייתן מקומות תעסוקה לכל הפלשתינים שעובדים בהם? הרשות הפלשתינית נכשלה בהצעת מקומות עבודה לפלשתינים שעבדו בסודה־סטרים. אני לא מבינה מדוע העולם ממשיך לתרום להם בשעה שהם לא מספקים מקומות עבודה לעם שלהם", אומרת אלוש.
הפתרון: דרך האמצע
את דרך החיים שבשאראת ואלוש מיישמים מדי יום, פרופ' מוחמד דג'אני דאודי כינס כבר מזמן לכדי הצעה מסודרת שהוא מכנה בשם "ואסאטיה" (דרך האמצע או הדרך השלישית). דג'אני מתגורר בבית חנינא ומנהל את המכון ללימודים אמריקניים באוניברסיטת אל־קודס שבאבו דיס. את המונח "ואסאטיה" הוא שולף מהקוראן. "מובנו הדתי", הוא מסביר לי בפגישתנו השבוע בירושלים, "היא סבלנות וקבלת האחר".
גם דג'אני, 72, הגיע לאמונה בדו־קיום כתוצאה מחוויה אישית. בשנות ה־90 נזקקו הוריו, בנסיבות שונות, לטיפולים במערכת הבריאות הישראלית. "כאשר הלכתי עם אבא שלי לבית חולים ישראלי והרופא התנהג אליו כבן אדם שווה לכל דבר, זה פתח לי את העיניים ואת הלב. עבורי זה היה ניסיון אישי שאפשר לראות את הצד האנושי של האחר".
מה מציע דג'אני? להתרחק מפוליטיקה, להניח בצד את המריבות והמאבקים ולמצוא פתרונות קונקרטיים לבעיות הקונקרטיות של החיים. "שאיפתנו היא לא רק ליצור תנועה אסלאמית פלשתינית מתונה שתקרא לשלום, אלא גם לשנות את האקלים כך שתיווצר אווירה של הבנה הדדית ויחסים טובים שיובילו לפתרון של שלום", הוא אומר תוך שהוא מדגיש שאיננו מוותר על השאיפות הלאומיות של הפלשתינים, אלא רק חושב שחיי נורמליזציה ודו־קיום קודמים להסכמים. "זה תהליך ארוך של בניית שלום שצריך לקרות היום, ולא רק אחרי שייפתרו הבעיות הפוליטיות".
"הגישה שפרופ' דג'אני מציג היא Bottom-Up קלאסי, והיא הדרך המעשית להוביל לנורמליזציה בין העמים ולשגשוג שלהם", אומר עורך המחקר, דן דייקר. "הציבור הפלשתיני חפץ בשיתוף פעולה ובהזדמנויות כלכליות ומקצועיות עם שכניו הישראלים. הקולות שאתה שומע מנביל, מנדיה ומאחרים הם הקולות של מעמד הביניים הפלשתיני שמעוניין בשיתוף פעולה עם מקבילו הישראלי. מנהיגים פלשתינים בעיירות ובכפרים, במיוחד באזורי C, מדברים בגילוי לב על רצונם בשיתוף פעולה ויחסי שכנות טובים עם השכנים היהודים", מוסיף דייקר, המטפל כבר שנים בסוגיית ה־BDS.
בדרך לשינוי תודעתי
אלא שדייקר, כמו האחרים, מכיר היטב את המכשול העיקרי שעומד בפני כל רעיונות הדו־קיום – האלימות. מכוניתו של פרופ' דג'אני פוצצה ב־2014 בידי אלמונים, משום שלקח את הסטודנטים שלו לביקור באושוויץ. אלוש מסרבת להצטלם למחקר מחשש שיבולע לה וגם נביל מספר על הפעם שנלקח לחקירה בידי השב"כ הפלשתיני. "זה היה אחרי שהשתתפתי במפגש לדו־קיום בחסות שמעון פרס", הוא מספר.
דייקר, כעורך הפרסום, נזהר בעצמו בבחירת המילים שבהן הוא עושה שימוש. "המילה הערבית לתאר נורמליזיצה היא 'מותבעין'. הבעיה היא שיש לה מובן נוסף, והוא 'שיתוף פעולה', ולמונח הזה יש משמעות שלילית של משת"פיות עם ישראל. לכן בחרנו במילים 'מסלול כלכלי משותף לשלום'", אומר דייקר. חרף הרגישות, המסמך יתורגם בעתיד הקרוב גם לערבית.
ד"ר דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי, מסביר כי המחקר מכוון החוצה, לקהילה הבינלאומית, לא פחות מאשר פנימה, לחברה הערבית והיהודית. "צריך להביא לשינוי תודעתי, לא רק בציבור הפלשתיני אלא גם במערכת הבינלאומית. שם צריכים להבין שכל התקדמות לכיוון של פתרון בינינו לבין הפלשתינים מתבסס על שיתוף פעולה בין הצדדים, ולא על גישה של חרמות ו־BDS.
"זה דבר שצריך לומר אותו וזו אחת ממטרות הפרסום שלנו. לא פחות מכך, גם בקהילה היהודית בחוץ לארץ יש כאלה שחושבים ש־BDS הוא מה שנחוץ עכשיו. אנחנו חייבים להגיד בקול שזו גישה שגויה, ושהדרך הנכונה היא שיתוף פעולה. אם לא נאמר את זה, נפסיד את המערכה, ומכאן החשיבות".
