עבור לתוכן העמוד
תפריט

החזרת השגריר הטורקי – חלק מן המיצוב של ארודאן

על רקע המצב בדרום מעריך השגריר לשעבר כי מצרים מנסה להרגיע את האירועים • מטרתו של ארדואן - להשתלט על המזה"ת

"לארדואן יש אסטרטגיה ברורה – להשתלט על המזרח תיכון", כך אומר בראיון לרדיו חיפה היום (שלישי) צבי מזאל חוקר האסלאם ומומחה המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. "הוא מנסה לעשות זאת על ידי מדיניות חוץ ופנים", מסביר מזאל ומסביר: "במסגרת מדיניות הפנים הוא מנסה להשתלט על המדינה עוד מאז היה חבר פרלמנט", לדבריו של מזאל ארדואן ישלים את המשימה ככל הנראה עם הבחירות ביוני הקרוב. השגריר לשעבר טוען כי גם במדיניות החוץ מנסה ארדואן להשתלט על המזה"ת ולהטיל את ההגמוניה באזור.

לראיון המלא:

"הוא עשה את זה מול שמעון פרס ז"ל בדאבוס, אח"כ במשט המרמרה ולאחר מכן עם ניתוק היחסים והיום עם החזרת השגריר. כל מה שמציב את ארדואן נגד מדינת ישראל מוסיף לו נקודות בעולם הערבי וזו מטרתו".

על רקע האירועים אתמול בעזה אומר השגריר לשעבר כי מצרים רוצה בשקט באזור וניסתה להשפיע על חמאס באמצעות משלחת שהגיעה לקהיר על מנת לנסות ולהרגיע את המצב. "לחמאס הייתה אסטרטגיה שרצתה לסיים אותה – להביא למצב של הרבה הרוגים ולגינויים באירופה ובעולם", מעריך השגריר לשעבר.

במאמרו לפני כחודש פירט מאזל את האסטרטגיה של ארדואן מבית ומבחוץ וכתב כי הקדמת הבחירות לנשיאות בטורקיה ל- 24 ביוני הקרוב שעליה הודיע ארדואן ב-18 באפריל מבטאת היטב את הביטחון העצמי שרכש בשנים האחרונות ובמיוחד, אחרי שנטרל את מוקדי האופוזיציה בעקבות הפיכת הנפל של הצבא ביולי 2016. הבחירות היו אמורות להתקיים בנובמבר 2019 בד בבד עם כניסתם לתוקף של השינויים בחוקה שעיקרם הקמת משטר נשיאותי. ארדואן נימק את הקדמת הבחירות בכך כי המצב הכלכלי והמשבר בסוריה מחייבות קבלת החלטות חשובות בהקדם וכי השיטה הישנה מתקשה לעמוד באתגרים המצפים למדינה. בכך ישלים ארדואן את שאיפתו להיות שליטה הבלתי מעורער של טורקיה וזאת על בסיס תהליכים לכאורה דמוקרטיים.

הצלחתו של ארדואן לשנות את החוקה ולהקים משטר חדש בנוי על פי מידתו אינה מפתיעה. מדובר באיש בעל אמביציות חסרת גבולות אשר ידע לנצל את מפלגתו לצורך שאיפותיו האישיות, הן בזירה הפנימית והן בקידום מעמדה הבינלאומי של ארצו.

טורקיה של ארדואן היא כיום שחקן משמעותי במזרח התיכון. היא מעורבת במשחק האינטרסים המתנהל באזור ומנסה לקבע תדמית של מעצמה אזורית הגמונית בעלת אפיונים אסלאמיים. השאלה היא מה מריץ את ארדואן ולאן פניו מועדות. בהתערבותו בענייני העולם הערבי הוא סימן מדיניות השונה ב- 180 מעלות מזו של כמאל אתאטורק, שביטל את הח'ליפות, ניתק את הדת מן המדינה, התרחק מן העולם הערבי בו ראה נטל המרחיק את ארצו מן הקדמה ופיתח מדיניות עם הפנים למערב.

מדיניותו של ארדואן אכן הובילה את טורקיה למספר הישגים. היא נתקבלה כחברה בפורום אסטנה, יחד עם רוסיה ואיראן, המתיימר לקבוע את עתידה של סוריה, אך מצאה את עצמה בסדרת סכסוכים עם כל שכנותיה. ברגע מסוים היה נראה כי הפכה למדינה מבודדת אחרי שהגיעה לעימות עם ישראל, מצרים, סוריה, סעודיה, עיראק וגם להחמרת יחסיה עם קפריסין, ויוון ואף עם רוסיה לאחר שארדואן הורה להפיל מטוס קרב רוסי שחדר למרחב האווירי שלה למספר שניות. נראה שבעלת בריתה  היחידה באזור היא קטר שידידותה עימה מבוססת על התמיכה בתנועת האחים המוסלמים.

מדיניות החוץ האגרסיבית של ארדואן לוותה במדיניות דומה בזירה הפנימית שכוונה לריכוז השלטון בידיו והביאה אותו להישגים אישיים חשובים. מפלגת הרווחה והצדק האסלאמית AKP שהקים יחד עם עבדאללה גול זכתה בכל מערכות הבחירות מאז 2002 מה שאפשר לה לאגור עוצמה עד שהצליחה במשימתה העיקרית לשנות את החוקה כפי שתכנן מנהיגה.

מדיניותו של ארדואן באזור הייתה אמורה להביא ל"אפס בעיות עם שכנים" על בסיס משנתו של אחמט דאווטאולו, הוגה המדיניות הטורקית החדשה, אך נחלה כישלון צורב.

לדאווטאולו, שהיה במשך מספר שנים יועצו הקרוב ביותר של ארדואן בענייני חוץ, היה תפקיד חשוב בהבשלת ראייתו לגבי מעמדה של טורקיה באזור ובעולם, אף כי היה ברור מתוקף חינוכו האסלאמי ועל בסיס אמונתו כי דרך האסלאם תהיה דרכו.

דאווטאולו תיעל את כוונותיו של ארדואן למסגרת רעיונית סדורה. ככל שניתן היה להבין מכתיבתו הפורה הוא דוגל בהחזרת טורקיה למעמד של מעצמת על אזורית על בסיס חידוש קשריה עם מדינות האזור שהיוו את השלד של האימפריה העותומנית. הוא גם הדגיש כי הקשרים עימן יהיו מבוססים על הסולידריות האסלאמית בהיות האסלאם, לדעתו, המכנה המשותף העוצמתי בין כל העמים והעדות באזור. פרשנים מיהרו להגדיר את תורתו של דאווטאולו כ"ניאו עותומניזם" מהול בפאן אסלאמיזם. דאווטאולו  מצידו טען כי לא הובן כראוי וכוונתו, שאמנם לטורקיה, על בסיס ההיסטוריה שלה, יש תפקיד לקדם סדר ושלום באזור, אך הוא, דאווטאולו, ממשיך לשאוף לשת"פ עם המערב ולחברות באיחוד האירופי. אלא שבזיכרון בני האזור הערביים, המיעוטים הכורדים ובני העדות הנוצריות זכורה האימפריה העותומנית כמשעבד זר וככוח פוליטי שאינו דווקא רודף שלום. הטבח בארמנים, באשורים וביוונים ודיכוי הכורדים עדין לא נשכח. בנוסף שאיפותיה של טורקיה כמדינה מוסלמית סונית להגמוניה אזורית מעמידות אותה על הדרך לעימות עתידי עם איראן השיעית בעלת שאיפות דומות לאלה של טורקיה.

הסימנים המבשרים למדיניות זו קיבלו ביטוי כבר בתחילת שלטונו של ארדואן כאשר חזר והדגיש בהצהרותיו את חשיבות הסולידריות האסלאמית ותפקידה המיוחד של טורקיה באזור. עוד ב-2004 הוא הכריז על תמיכתו בחמאס וב-2006 כבר אירח באנקרה ברוב הדר את מנהיגי הארגון. בכך הוא חשף בריש גלי את אהדתו לתנועת האחים המוסלמים שתלך ותגבר עד שטורקיה תהיה כיום בסיס מספר אחת של הארגון.

פעולתו הראשונה, הלכה למעשה, לביצוע מדיניות של סולידריות אסלאמית הייתה הרעה מכוונת של היחסים עם ישראל במטרה לזכות באהדתו של העולם הערבי לגבי תכניותיו האזוריות. במפגש הכלכלי בדאבוס ב-2009, אחרי מבצע עופרת יצוקה, הוא העליב את נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, כינה אותו רוצח ופרש מן האירוע. ב-2010 הוא יזם או אפשר את תקרית משט המאווי מרמרה שנועד להביך את ישראל. בהמשך הורדו היחסים הדיפלומטיים לדרג נמוך, הקשרים המצוינים בין צבאות שתי המדינות הופסקו כמו גם הקשרים בין שרותי המודיעין.

במקביל פעל ארדואן גם לנטרל את הצבא ומערכת המשפט שהיו עמודי התווך של החילוניות הטורקית ושומרי הסף שלה – זאת בעידודו של האיחוד האירופי שראה בסמכויותיו המיוחדות של הצבא פגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם ומכשול בדרכה של טורקיה לחברות באיחוד. אנשי הצבא כולל הרמטכ"ל שהיו בקשר אמיץ עם ישראל נעצרו והואשמו בקשר נגד ארדואן.

מדיניותו הפתלתלה והתוקפנית נמשכה גם בסוריה. בתחילת אירועי 2011 תמך ארדואן באסד וראה בו מנהיג הפועל לרפורמות במדינתו. כאשר הבין כי מלחמת האזרחים שם מביאה לארצו מיליוני פליטים העלולים לפגוע ביציבותה שינה את דעתו וקרא לסילוקו המידי של אסד. בתחילה הוא אף שיתף פעולה עם דעא"ש; התיר לצעירים מוסלמים לעבור בטורקיה בדרכם להצטרף לשורות הארגון ואף הניח לגורמים פרטיים לרכוש נפט שדעא"ש הפיק בשטחים שכבש. הוא גם ניצל את התוהו ובוהו שיצר דעא"ש בעיראק, שיגר את צבאו לצפון המדינה והקים בסיס צבאי ליד מוסול שם אימן צבאו כוחות כורדיים (ארדואן קיים קשרים טובים עם הכורדים של עיראק כדי להרחיקם מהמפלגה הכורדית הטורקית PKK) וטורקמניים בטענה שהוא מגן על גבולו ועל האינטרסים של אוכלוסיות הקרובות לו. ראש ממשלת עיראק הביע את מחאתו החזקה, אך לא היה לאל ידו לפעול צבאית. עם תחילת הפעולה לשחרורה של מוסול דרש ארדואן להתיר לו לתגבר את כוחותיו בעיראק ולקחת חלק במערכה בהיותו "בעל אחריות היסטורית למתרחש בשטחים אלה" – רמז להיותה של טורקיה יורשת האימפריה העותומנית המעניקה לה זכויות יתר באזור. הוא נתקל בסירוב מוחלט של ארה"ב ועיראק וחזר בו מדרישתו.

סדרת העימותים עם מדינות האזור נמשכה גם עם מצרים. בעקבות הדחתו ומעצרו של מחמד מורסי, נשיא מצרים, איש האחים המוסלמים, הקפיא ארדואן את קשרי ארצו עם קהיר "עד לשחרורו של מורסי ממעצר והחזרתו לכס הנשיאות". באותה עת הוא המשיך למנוע הסדר בקפריסין ואיים על ממשלתה המוכרת ע"י הקהילייה הבינלאומית לבל תמשיך בחיפושי גז ובשיווקו ללא שיתוף צפון קפריסין הכבושה על ידו מאז 1974.

מערכה מדינית אגרסיבית זו נעצרה, לפחות בחלקה, בעקבות הפלת מטוס קרב רוסי שחדר בנובמבר 2015 למרחב האווירי הטורקי למספר שניות במהלך פעולה מבצעית בסוריה. פוטין הגיב בחומרה והטיל סנקציות שפגעו מידית בכלכלה הטורקית: הפסקת התיירות הרוסית לטורקיה ואיסור יבוא חקלאי ממנה. הוא אפילו אירח במוסקבה את ראש "מפלגת העמים הדמוקרטית" הטורקית הפרו כורדית מה שהיה בבחינת סדין אדום לארדואן. ארדואן הבין כי הרחיק לכת ויש לשנות כיוון. הוא התנצל על הפלת המטוס, התפייס עם פוטין וגם הסכים לחידוש הקשרים עם ישראל. ההתפייסות עם רוסיה גררה עימה התיישרות עם מדיניותה בסוריה המחייבת את הישארותו של אסד בשלטון, הסכמה להתבצרותה של איראן בסוריה, וניהול מערכה נגד דעא"ש.

הקשר החדש עם רוסיה, העניק לטורקיה כרטיס ירוק להתערב בנעשה בסוריה. הביטוי הראשון לכך היה צירופה לפורום אסטנה שם מנסות רוסיה, איראן וטורקיה לשרטט את המפה החדשה של סוריה. יתרה מכך, ארדואן הניח שיש לו יד חופשית לפעול בתוך סוריה לקידום מטרותיו ובאוגוסט 2016 שלח את צבאו לכבוש את העיר ג'ראבלוס מידי דעא"ש ובעיקר להילחם בכורדים הסורים שהקימו אוטונומיה דה פקטו בצפון סוריה לאורך הגבול עם טורקיה ולסלקם מעבר לנהר הפרת במסגרת מה שכונה מבצע "מגן הפרת". מבחינתו האיום המרכזי על טורקיה במלחמה בסוריה נובע מן הכורדים ובמיוחד ממיליציית ה- YPG שלהם שהוקמה בסיוע מפלגת הכורדים הטורקית PKK שנגדה מנהלת טורקיה מאבק דמים. ארדואן גם שינה את מדיניותו כלפי דעא"ש והצטרף לקואליציה הבינלאומית הנאבקת בו. בתגובה ביצע דעא"ש סידרת פיגועים כואבים בשטח טורקיה שגרמו לפגיעה חמורה בתיירות.

בזירה הפנימית המשיך ארדואן לבצר את מעמדו אף במחיר פגיעה במקורבו דאווטאוטלו. הוא פיטר אותו מראשות המפלגה ב-2015 ומראשות הממשלה ב-2016 על רקע התנגדותו לשינויים האמורים בחוקה וגם חשף מעשי שחיתות שארדואן ובנו היו מעורבים בהם.

ארדואן ניצל היטב את ניסיון ההפיכה הכושל של הצבא ביולי 2016. הוא הכריז על מצב חרום המאפשר לו לעקוף את הפרלמנט ולפרסם צווים נשיאותיים כראות עיניו. ופעל לחיסול מוקדי האופוזיציה לשלטונו. במיוחד התמקד בפירוקה של התשתית החברתית, התקשורתית והכלכלית של פתהוללה גולן, הוגה אסלאמי, שהקים  מערכת חינוך שהייתה בעלת השפעה על הציבור הטורקי ואף שימש כמדריך רוחני לארדואן כאשר הקים את מפלגתו. עם גבור השפעתו של פתוהוללה ראה בו ארדואן מתחרה מסוכן, הצר את צעדיו ולבסוף האשימו בייזום ההפיכה. פתוהוללה שחשש מארדואן עבר להתגורר בארה"ב כבר לפני מספר שנים. טורקיה ביקשה את הסגרתו, אך ארה"ב מסרבת להיענות לבקשה כל עוד לא הוצגו בפניה ראיות ברורות.

בהתאם לדו"ח השנתי של המועצה האירופית (הגוף המדיני העליון של האיחוד האירופי) על "התקדמותה של טורקיה לחברות באיחוד" שפורסם ב- 17 באפריל האחרון עצרו שלטונות טורקיה, אחרי ההפיכה הכושלת והכרזת מצב החרום, כמאה וחמישים אלף איש, ביניהם עשרת אלפים חיילים, אלפי שופטים, ומורים שחלקם השתייכו כנראה למערכת  החינוך של פתהוללה. כן פוטרו כ- 110.000 עובדי מדינה. חלק מן העצורים שוחררו, אך רבים אחרים מחכים למשפטם.

בכך זרע ארדואן אווירת פחד המכוונת להרתיע התארגנויות והפגנות נגד שלטונו כפי שקרה  במחאה של פארק גזי ב- 2013 כאשר ציבור חילוני התארגן ספונטנית להפגנות המונים נגדו במרכז איסטנבול.

נאמניו במפלגה פועלים למעין מיליטריזציה בקרב ההמונים ובמיוחד בקרב הסטודנטים ע"י ארגון קבוצות לבושות מדים הצועדות מפעם לפעם ברחבי הערים כנראה כדי להפגין תמיכה במנהיג ולהגביר את הפחד באוכלוסייה.

במקביל קידם ארדואן מערכה גלובלית להגברת הלאומנות, עידוד האמונה באסלאם ושנאת ארה"ב. המוסד לענייני דת – ה-דיאנט מקדם את לימודי האסלאם במטרה לקעקע את יסודות החילוניות שבנה אתאטורק. הנחיות ה-דיאנט מחייבות להסביר לתלמידים הצעירים את חשיבותו של המוות על קידוש השם למען הגנת טורקיה החדשה והאסלאמית שאותה בונה ארדואן. השלטון גם מעודד הקמת בתי ספר אסלאמיים ונתונים שפורסמו לאחרונה מלמדים כי מספרם הולך וגדל. ברקע עדין מרחפת קריאתו של ארדואן לשיעור ילודה גבוה – בין שלושה לחמישה ילדים. מדיניות זו השתלמה היטב כאשר ארדואן קרא לנאמניו לצאת לרחוב ולהתנגד למבצעי ההפיכה הצבאית ואכן הם יצאו בהמוניהם, סיכלו את ההפיכה ובכך העניקו לארדואן את הבסיס לפעול ביתר שאת ליישום מטרותיו. כל זאת נעשה במקביל לעידוד השנאה לארה"ב המואשמת כמי שיש לה אחריות להפיכה, המסרבת להסגיר את פתהוללה גולן וכמי שעודדה את הקמת האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה כאיום על טורקיה.

נראה שמול עיני המערב המשתאה מוקמת בטורקיה דיקטטורה אסלאמית לאומנית, הפוגעת בזכויות האדם והנוגדת לחלוטין את התדמית שיצר לעצמו המערב שרצה לראות בטורקיה דוגמה של מדינה מוסלמית מתונה הצועדת לעבר הדמוקרטיה. בכך יצר ארדואן מצב ההולך ומתרחק מהסטנדרטים של מדינת חוק המבוססת על זכויות האדם שהן היסוד המשותף לכל מדינות האיחוד האירופי וחברות נאט"ו. בחודש שעבר קרא האו"ם לבטל את מצב החרום וגינה את המעצרים המוניים ואת ההתנהגות השרירותית של השלטונות כלפי האזרחים.

הקשר של טורקיה עם רוסיה הולך ומתהדק ומעמיד במבוכה את נאט"ו. בדצמבר 2017 היא רכשה מרוסיה שתי מערכות  נגד טילים S 400 שכמובן אינן מתאימות   לנשק הסטנדרטי של נאט"ו בעוד היא שותפה בקבוצה הבונה ומפתחת את ה- F-35 ואף הזמינה 116 מטוסים מסוג זה. יתרה מכך היא איימה על ארה"ב כי אחרי שתשלים את כיבוש אזור עפרין הכורדי כוחותיה ימשיכו לעבר מנביג' באזור הכורדי שם מוצבים כוחות אמריקאים המאמנים והתומכים בכוחות הסורים הדמוקרטים שכבשו את צפון סוריה והביסו את דעא"ש. ארה"ב נמצאת עכשיו בדילמה לא קטנה כיצד להימנע משבירת הכלים עם טורקיה הנחשבת כחברה חשובה בנאט"ו עם הצבא השני בגודלו בברית.

גם האיחוד האירופי במבוכה גדולה על רקע ההסכם שנחתם עם טורקיה לעצור את זרם הפליטים מסוריה תמורת תשלום חד פעמי של  6 מיליארד דולר, חידוש המו"מ על מועמדות טורקיה לאיחוד ושקילת האפשרות לפטור מאשרות לאזרחי טורקיה. בשלב זה, על רקע הפגיעה בזכויות האדם בטורקיה, המו"מ אינו מתקדם וגם אין מדינה באיחוד המוכנה להסכים לפטור מאשרות אשר עלול להביא לאירופה מיליוני מוסלמים טורקים ללא פיקוח. דו"ח המועצה האירופית שהוזכר לעיל נוזף בטורקיה על דיכוי קולקטיבי בלתי מידתי של אזרחי המדינה בעקבות הפיכת הנפל של 2016 תוך הדגשה כי יש נסיגה ביישום זכויות האדם, חופש הביטוי ושלטון החוק. הדו"ח קובע כי הדמוקרטיה בטורקיה נחלשת בעוד סמכויות הנשיא מתרחבות וכי היא מתרחקת מהאיחוד האירופי.

על רקע חוסר ההחלטיות של המערב והתוהו ובוהו השורר במזרח התיכון ממשיך ארדואן את מעורבותו הפעילה ככל שהוא יכול. ב-20 בינואר האחרון חדר צבאו  למובלעת הכורדית עפרין (מבצע שארדואן העניק לו את השם המצודד "ענף הזית") בטענה כי המיליציה הכורדית YPG משתפת פעולה עם מפלגת ה- PKK הכורדית הטורקית וכבש אותה תוך פגיעה קשה באזרחים שרבים מהם ברחו והפכו לפליטים. אסד אמנם הביע את התנגדותו לפלישה הטורקית והחיש תגבורות למקום, אך הצבא הטורקי, בסיוע כוחות של "הצבא הסורי החופשי" הפועל לצידה של טורקיה, התגבר על ההתנגדות הכורדית. הצבא הטורקי גם הקים נקודות תצפית ליד אזור אדליב – מובלעת גדולה בצפון מערב  סוריה הנמצאת עדין בידי ארגוני האופוזיציה הסורים – במסגרת הקמת ארבעת אזורי אי הסלמה ובציפייה שיוכל להשתתף בכיבושו כדי לקבע את הנוכחות הטורקית באזור.

תמיכתו של ארדואן בחמאס נמשכת למרות ההסכם עם ישראל ופעילי חמאס, שנאלצו לעזוב את קטר, עברו לטורקיה וממשיכים לתכנן משם פיגועים נגד ישראל. ארדואן גם ממשיך לתמוך בקטר מול המצור שהטילו עליה סעודיה, בחריין האמירויות ומצרים. ב-2014 הוא חתם עימה על הסכם להקמת בסיס צבאי בשטחה ומחזיק שם כוחות צבא שלאחרונה תוגברו פעמים כנראה כדי להפגין את תמיכתו החד משמעית בקטר – מה שסעודיה רואה כאיום עליה ועל המפרץ. בעיראק עוקבת טורקיה בדאגה אחרי התבססותה של איראן בעיקר באזור הכורדי ומאמציה להקים מעבר קבוע ובטוח להזרמת המיליציות השיעיות מעיראק דרך סוריה ועד ללבנון בקרבת הגבול עם טורקיה. היחסים בין טורקיה לאיראן בינתיים טובים על רקע השת"פ בפורום אסטנה. הרמטכ"לים של שתי המדינות אף ערכו בשנה שעברה ביקורים הדדים. עם זאת שתי המדינות מודעות לכך שיש להם כוונות מנוגדות ושתיהן נאבקות להשגת יעד דומה – מעמד הגמוני באזור.

ארדואן יצא אפילו להרפתקאות חדשות ורק לאחרונה הצליח לבסס את נוכחות ארצו בים האדום. באוקטובר 2017 הוא חתם על הסכם עם סומליה להקמת בסיס צבאי לאימון חייליה ובדצמבר חתם עם נשיא סודאן על הסכם המעניק לו בחכירה את האי סואכין השוכן לפתחו של הנמל באותו שם והמקיים שרות מעבורות יומי לג'דה. בהתאם להסכם טורקיה אמורה לשקם את מבני האי שאירחו בזמנו את משרדי המושל העותומני של אזור דרום הים האדום – מה שיקנה לטורקיה את האפשרות לבנות נמל לאניותיה. כך הצליח ארדואן לקבע נוכחות טורקית משמעותית בקרן אפריקה ובמרכז הים האדום לא הרחק מתעלת סואץ – מה שמאפשר לו לעקוב מקרוב אחרי העימותים באזור נפיץ זה. סעודיה ומצרים רואות בכך חדירה לאזור השפעה רגיש שלהם במיוחד על רקע יחסי הקרבה של טורקיה עם איראן ותמיכתה בארגון האחים המוסלמים שהביא לניתוק יחסיה עם מצרים. יתרה מכך ההסכם בין טורקיה לסודאן החליש את שיתוף הפעולה של ח'רטום עם סעודיה במלחמה בתימן וחיזק את סודאן מול מצרים בסכסוך על חלאיב, אזור השוכן על גבול שתי המדינות ששייכותו נמצאת במחלוקת. טורקיה גם מעודדת את קטר לחזק את קשריה עם סודאן ולאחרונה התקיימו בח'רטום מספר מפגשים צבאיים בין בכירים של סודאן, קטר וטורקיה. ניתן להוסיף לכך שתמיכתה של טורקיה בסודאן מחזקת בעקיפין את עמדת אתיופיה לגבי חלוקת מי הנילוס על רקע בניית סכר "הנהדה" על הנילוס הכחול ע"י האתיופים. מצרים מתנגדת להקמתו מאחר שיפגע במקור המים המרכזי שלה בעוד שסודאן הזוכה לגשמים רבים מנסה לשמור על ניטרליות בסכסוך.

השאלה היא לאן תוביל האופנסיבה המדינית והצבאית הטורקית במזרח התיכון. באזור זה פועלים כוחות רבים – החל בשתי המעצמות הגדולות, עבור דרך מדינות ערב וכלה בארגוני טרור ולכולם אינטרסים חיוניים שעליהם לא יוכלו להתפשר. הניגודים עם המדיניות הטורקית חייבים ברגע מסוים לעלות על פני השטח. הניצנים כבר כאן. יורש העצר הסעודי מחמד בן סלמן שביקר לאחרונה במצרים אמר ליומון המצרי אלשורוק כי טורקיה היא חלק ממשולש הרוע הכולל את איראן וארגוני הטרור הקיצוניים. הוא אף האשים אותה כי היא מנסה לחדש את הח'ליפות, דהיינו לחדש את שליטתה על העולם הערבי שמעולם לא יסכים לכך. דברים דומים נאמרו גם ע"י היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, ה. ר. מקמסטר שציין בנאום שנשא בדצמבר כי טורקיה, לצידה של קטר, פועלת  על בסיס של "אידיאולוגיה אסלאמית רדיקלית". כך נתן מקמסטר להבין כי הממשל ער למדיניותו של ארדואן המהווה איום רציני על אינטרסים האמריקאים באזור.

ארה"ב מחפשת מוצא למצב הבעייתי שהציב ארדואן בהתחברותו לרוסיה ולאיראן ובהתקפתו על הכורדים בני בריתה של ארה"ב, אך נראה כי  טרם גיבשה אסטרטגיה מתאימה. אמנם טראמפ הודיע שארה"ב תוציא את חייליה מצפון סוריה, אך נראה שמעורבות איראן וטורקיה בסוריה ההולכת וגדלה מחייבת את ארה"ב לשיקול נוסף.

גם רוסיה לא אמרה את מילתה האחרונה. פוטין מודע לכך, שאף כי השיג יתרונות רבים בהתערבותו בסוריה כגון שדרוג במעמדה הבינלאומי של ארצו ונוכחות צבאית באגן הים התיכון, יהיה עליו לפעול להרגעת וייצוב המצב בסוריה – מה שיכלול גם את בלימת מדיניותו של ארדואן. פוטין יודע שהעולם הערבי לא יקבל את ההגמוניה המחודשת של טורקיה.

לסיכום, חזונו של ארדואן להיות אדונה הבלתי מעורער של טורקיה חדשה בניחוח אסלאמי ובעלת השפעה על המתרחש באזור לובש אומנם עור וגידים. בהתאם לחוקה המתוקנת הנשיא יבחר בהצבעה ישירה ויוקם משטר נשיאותי בעל סמכויות נרחבות שיכלול בין השאר את מינוי שופטי בית הדין העליון והתובעים הכללים. בכך נראה שארדואן ישלים את שאיפותיו להיות שליט אבסולוטי של ארצו אולי כשלב אחרון לפני שיקים את הח'ליפות האסלאמית החדשה – בראשותו ויבטל סופית את מורשתו של אתאטורק.

עם זאת לא נראה ששאר המדינות המעורבות במתרחש יסכימו להגמוניה זו. נראה לכן שמעורבותה של טורקיה לא תשקיט את האזור ולא תיצבו אלא תלהט את הסכסוכים השונים שעדין רחוקים מפתרון. יתכן מאד שטורקיה תיגרר למלחמה ארוכה הן עם צבאו של אסד והן עם הכורדים שלא יקבלו את הכיבוש הטורקי לאורך זמן וצבאה עלול לספוג אבדות כבדות. נראה שגם סעודיה ומצרים ימצאו דרך להגיב על התבססותה של טורקיה בים האדום ויפעלו לסלקה משם. מצב זה עלול להשפיע גם על מעמדו של ארדואן בזירה הפנימית. אף כי נטרל את מתנגדיו וזוכה לאחוזי תמיכה גבוהים בציבור, הרי הרפתקנותו, שאין לדעת לאן תוביל עשויה לשנות המצב.