עבור לתוכן העמוד
תפריט

70 שנה להחלטת החלוקה – הערות על הצגת העמדה הפלסטינית

הסירוב הפלסטיני לקבל את ישראל כיום דומה לסירוב שלהם ב-1947

הערבים ככלל והפלסטינים בפרט דחו נחרצות את החלטה 181 של עצרת האו"ם, הידועה כהחלטת החלוקה, בעוד שהתנועה הציונית ראתה בה מרכיב חשוב בבסיס הלגיטימציה הבינ"ל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עם זאת, לאורך השנים מעלים חוגים שונים המנסים לקדם את מעמד הפלסטינים כבני שיח לשלום, שתי טענות עיקריות בהקשר זה. האחת היא שבדיעבד קיבלו הפלסטינים את ההחלטה, במסגרת הצהרת העצמאות שלהם מ-15 נובמבר 1988, המתייחסת להחלטה 181, והשנייה היא שכל הבעיה עם הפלסטינים היא העדר הנהגה ראויה ובעלת חזון.

לפי טענה זו, לו הייתה לפלסטינים הנהגה כזו, הם היו מאמצים את רעיון החלוקה וכיום הייתה מדינה פלסטינית על חלק גדול משטח ארץ ישראל. שתי הטענות האלה משקפות חוסר הבנה של העמדה הפלסטינית בסכסוך עם הציונות, סוג של WISHFUL THINKING והונאה עצמית.

הכרזת העצמאות הפלסטינית איננה מאמצת את החלטה 181 כלשונה אלא רק מציינת שההחלטה קוראת להקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, ורואה בכך בסיס ללגיטימיות הבינ"ל לקמת מדינה פלסטינית. אין בהכרזה משום הכרה במדינה היהודית ולא כל שכן הכרה בזכות קיומה, העומדת בסתירה לכל שאר מרכיבי ההצהרה.
להלן נוסח ההצהרה, על פי התרגום הרשמי לאנגלית:

Despite the historical injustice inflicted on the Palestinian Arab people resulting in their dispersion and depriving them of their right to self-determination, following upon U.N. General Assembly Resolution 181 (1947), which partitioned Palestine into two states, one Arab, one Jewish, yet it is this Resolution that still provides those conditions of international legitimacy that ensure the right of the Palestinian Arab people to sovereignty.

ברור מהנוסח שהניסיון להציג פיסקה זו כעדות לכך שהפלסטינים אימצו באיחור של 41 שנה את החלטה 181 בהקשר של זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל הוא חסר בסיס. אבל כדי להסיר ספק חזרו הפלסטינים מאז, במיוחד מפי אבו מאזן, על סירובם הקטגורי להשלים עם קיומה של מדינת לאום לעם היהודי על חלק כלשהו מארץ ישראל.
זהו אותו סירוב שעמד בבסיס דחית ההחלטה ב-1947. מאז 1974 הפלסטינים היו מוכנים לקבל את עקרון ההסדר על בסיס שתי מדינות, ואף החליטו לקבל את החלטה 242 ולחתום על הסכמי אוסלו, אבל העיקרון שהנחה אותם בהקשר זה היה שכל עוד ישראל איננה מוזכרת ואיננה מוכרת כמדינת העם היהודי יכולים גורמי אש"פ והרשות הפלסטינית, משיקולי נוחות ולצורך קידום התכנית הלאומית הפלסטינית, להכיר בה ובהסכמים אתה, בשעה שכל שאר הארגונים, ועימם הנראטיב הפלסטיני, שוללים את זכות קיומה ומדגישים את חשיבות "זכות השיבה" והמאבק בציונות עד לסילוקה מפלסטין כולה כיעדים הלאומיים הפלסטיניים המרכזיים.

באשר לביקורת על ההנהגה הפלסטינית "שלעולם איננה מאבדת הזדמנות לאבד הזדמנות", הרי שמדובר בשילוב של פטרונות, ניסיון להשליך על ההיגיון הפלסטיני הגיונות פעולה מערביים ובורות. הבורות נוגעת לחוסר ההבנה של הנראטיב הפלסטיני ושל היעדים הלאומיים הפלסטיניים. לו המטרה הפלסטינית היתה הקמת מדינת לאום לעם הפלסטיני לצד מדינת הלאום של העם היהודי, כפי שהציעה החלטה 181, הרי שדחייתה היתה טעות של ההנהגה הפלסטינית, ועמדותיה לאורך השנים היו קיצוניות ולא סבירות.
הבעיה היא שזו איננה המטרה הלאומית הפלסטינית. הפלסטינים רוצים להקים מדינת לאום לעם הפלסטיני בלי לקבל את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יתר על כן, כפי שצוין לעיל, הם מחויבים להמשיך במאבק נגד הציונות עד למימוש "זכות השיבה" ולהקמת מדינה פלסטינית על כל שטחה של פלסטין. מאבק זה עשוי ללבוש פנים מדיניות, אבל כל האמצעים כשרים במסגרתו, כולל טרור. זו הסיבה שעל פי החוק הפלסטיני המחבלים מוגדרים כמגזר הלוחם בחברה הפלסטינית והם זכאים לכן למשכורות נדיבות.

הפטרונות באה לידי ביטוי בהנחה של מעלי טענה זו שהם יודעים טוב יותר מההנהגה הפלסטינית מהם היעדים הלאומיים הפלסטיניים ומהן הדרכים להשגתם, והשלכת ההיגיון המערבי מתבטאת באימוץ ההנחה, שמה שהפלסטינים רוצים, או ליתר דיוק צריכים לרצות, זה פתרון שיאפשר להם להקים מדינה משגשגת ולממש את שאיפותיהם, שאין להעלות על הדעת שהן שונות משאיפותיו של כל אדם בחברה המערבית, קרי להשיג את האושר האישי באמצעות רכישת השכלה ומילוי תפקיד חיובי בחברה בה הוא חי. היטיב להביע רעיון זה הנשיא אובמה, הנציג המובהק של בעלי גישה זו, בנאומו בירושלים במרץ 2013, אבל למקרא מאמרו של פרופסור אבינרי ב"הארץ" (24 נובמבר 2017), ברור שהוא איננו היחיד שחושב כך.

הנה דבריו של אובמה:

Four years ago, I stood in Cairo in front of an audience of young people. Politically, religiously, they must seem a world away. But the things they want – they're not so different from you. The ability to make their own decisions; to get an education and a good job; to worship God in their own way; to get married and have a family. The same is true of the young Palestinians that I met in Ramallah this morning, and of young Palestinians who yearn for a better life in Gaza.

בסרבם לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (אובמה קרא לפלסטינים לעשות זאת באותו נאום), מוכיחים הפלסטינים כי הם ממשיכים להיות מחויבים לעקרונות שעמדו בבסיס סירובם לכך לפני 70 שנה. זוהי ההעדפה הפלסטינית, שעמדה גם בסיס הדחיה של הצעת המסגרת של אובמה וקרי ב-2014. השאלה החשובה כעת היא האם השינויים בעולם הערבי, בדגש על הגישה החדשה של יורש העצר הסעודי, והלחץ האמריקאי והישראלי (למשל באמצעות החקיקה האמורה למנוע מהפלסטינים מימון כל עוד הם ממשיכים לשלם משכורות למחבלים על פי חוק, יביאו סוף סוף את הפלסטינים לשקול מחדש מחויבות זו.