בתקופה האחרונה של סודהסטרים מתאפיינת בצמיחה ובהתמודדות עם ביורוקרטיה ממשלתית וחרם נגד מוצרינו על ידי ארגונים שונים של BDS. התמניתי לתפקיד מנכ”ל סודהסטרים ב- 2007 ,כשהחברה נאבקה על קיומה והיתה על סף פשיטת רגל. אף על פי שמוצרי סודהסטרים היו פופולריים בשנות השבעים והשמונים בישראל, באנגליה ובגרמניה, סבלה החברה ב- 2007 מצמיחה מוגבלת וממחסור במשאבים שיתמכו בחדשנות, שיווק, השקעות או גידול בשיווק המוצר ברחבי העולם. בנוסף לעובדה שירשתי חברה הנתונה בקשיים, ירשתי גם את מתקן הייצור העיקרי של סודהסטרים: מפעל לייצור פצצות לשעבר באזור התעשייה במישור אדומים שבגדה המערבית.
בראשית 2007 החברה לא העסיקה פלסטינים במפעל שלה מעבר לקו הירוק. העסקנו רק 230 עובדים, רובם ישראלים יהודים מירושלים, ביניהם עולים מברית המועצות לשעבר. ב- 2007 ייצר המפעל במישור אדומים רק 30 אחוזים מיכולת התפוקה שלו.
הגעתי לסודהסטרים עם תוכנית התרחבות שאפתנית להשיק מחדש את המותג שלנו ולהתחרות בשוק המשקאות הגלובלי. לאחר שהתחלנו לצמוח בשנים הראשונות שלי בתפקיד, התחלנו להעסיק ערבים ישראלים ופלסטינים, שעבדו יחד עם הפועלים הישראלים היהודים. סודהסטרים העסיקה ערבים פלסטינים במפעל מתוך צורך עסקי, ולא בשל אמונה אידאולוגית.
התוכנית העסקית החדשה שלנו גרמה לשינוי דרמתי בחברה. מ-2007 עד 2010 צמחו ההכנסות של סודהסטרים מ-90 מיליון דולר ל-213 מיליון דולר. הגידול הזה נמשך בעשור הראשון לעבודתי בחברה, וב-2017 הגיע היקף המכירות ליותר מ-500 מיליון דולר בשנה. סודהסטרים היא כיום מותג המים המוגזים הגדול בעולם מבחינת נפח המכירות והיצרן הגדול בעולם של מכשירים ביתיים להכנת משקאות מוגזים.
בניית צוות העובדים הפלסטיני והישראלי של סודהסטרים
הצמיחה חסרת התקדים גרמה למחסור בכוח אדם, שפתרנו באמצעות קבלת עובדים ישראלים ופלסטינים. בתוך שנים ספורות בלבד גדל הביקוש שלנו לכוח עבודה במפעל במישור אדומים מ-230 ל-1330 עובדים.
החלטתנו להעסיק עובדים פלסטינים נבעה גם משיעור האבטלה הנמוך בישראל, שעמד על 4.8 אחוזים, על פי נתוני OECD לשנת 2016. בניגוד לישראל, הכלכלה הפלסטינית סובלת משיעורי אבטלה גבוהים. לפי נתונים של ארגון העבודה העולמי (ILO) לשנת 2014, שיעור האבטלה בגדה המערבית עמד על 17.7 אחוזים, והאבטלה בקרב הנשים הפלסטיניות הגיעה ל-27.7 אחוזים. הנשים הפלסטיניות מדווחות על קשיים בקבלת עבודה אצל מעסיקים פלסטינים בגלל אפליה מגדרית.
לפי הדוח של ,ILO הסתכם התמ”ג הפלסטיני הממוצע לנפש בגדה המערבית ב-2014 ב-2250 דולר בלבד5. לעומתו עמד התמ”ג הממוצע לנפש בישראל ב-2014 על 34,945 דולר. נתונים אלה נשארים יציבים יחסית בעשר השנים האחרונות ומצביעים על כך שהכלכלה הפלסטינית ממשיכה לסבול מאבטלה גבוהה ומשכר מקומי נמוך. מדיניות ההזדמנויות השוות ומערכת התגמולים של סודהסטרים מטפלות באי השוויון הזה ובאתגרי תעסוקה אחרים שהנשים והגברים הפלסטינים מתמודדים איתם בחברה הפלסטינית.
אחדים מעמיתיי הטילו ספק ברעיון של העסקת פלסטינים וישראלים יחד, במיוחד זמן כה קצר לאחר האינתיפאדה השנייה, מתקפת הטרור העקובה מדם שהסתיימה ב-2004 ואולם, הניסיון שלנו היה חיובי מאוד מבחינות רבות. העובדים הפלסטינים בסודהסטרים התגלו ככוח אדם מצוין: לומדים מהר, חרוצים, אחראים ונאמנים. אחדים מהעובדים הפלסטינים הפגינו יכולות ניהול גבוהות והתגלו כראשי צוותים, מנהלי משמרות וראשי מחלקות טובים, אף על פי שלא היו להם כל ניסיון או הכשרה קודמים לתפקידי ניהול. חשוב במיוחד, העובדים הפלסטינים שלנו הפכו לחלק אינטגרלי מהמרקם החברתי שלנו במפעל, והמראה של ישראלים ופלסטינים עובדים זה לצד זה בהרמוניה הפך טבעי לחלוטין.
סביבת העבודה היומיומית ההרמונית נראתה לעתים סוריאליסטית, לאור מעשי האיבה והמתח ששררו מחוץ למפעל. אני מתאר את ההתפתחות של קיומנו המשותף ואת גילוי השלום כגילוי “מקרי,” בדיוק כמו גילוי הפניצילין בידי אלכסנדר פלמינג.
“שלום כלכלי” במפעל סודהסטרים
הפעילויות למען השלום והתוכניות לקיום משותף של ארגונים ללא מטרות רווח, המפגישות ישראלים ופלסטינים, חשובות מאוד. ואולם, בניגוד לאירועי ספורט, מפגשי שיח או יוזמות מאורגנות למפגשים בין שני הצדדים, סודהסטרים היא ברומטר מקצועי בזמן אמיתי של מקום עבודה המקיים שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי. העובדים הישראלים והפלסטינים שלנו תלויים בסודהסטרים לפרנסתם ובמקרים רבים לכלכלת משפחותיהם הגדולות.
הצוות הניהולי שלנו פעל כדי להבטיח שיתוף פעולה ופריון עבודה של העובדים ברמה הגבוהה ביותר. עובדי החברה הישראלים והפלסטינים פועלים כצוות כדי להבטיח שמכסות הייצור יתמלאו ובקרת האיכות תישמר. הם יודעים שמתחים, דעות קדומות, הבדלים תרבותיים בין העובדים ומרדנות כלפי מנהלים “מהצד השני” עלולים להפריע להם למלא את תפקידם ביעילות.
מאז שגייסנו את העובדים הפלסטינים הראשונים שלנו ב-2008 היינו עדים ליותר מאשר “ניסויים” או “תרגילים” לקיום משותף וסובלנות על רצפת הייצור.
ראינו הרמוניה ביחסים המקצועיים והאישיים בין עובדים ישראלים ופלסטינים. לא נוצרה מראש כל פירמידה של העובדים המבוססת על מוצא אתני או על גזע.
ישראלים עבדו תחת מנהלים פלסטינים באותה מידה שמנהלים ישראלים פיקחו על צוותים של עובדים פלסטינים. עובדי סודהסטרים במפעל במישור אדומים הפכו למשפחה. העובדים שלנו ייצגו מגוון רחב: בדואים, פלסטינים מוסלמים סונים, נוצרים, ישראלים יהודים מברית המועצות לשעבר, אתיופים, יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים ואפילו פליטים אפריקנים מדרפור.
סודהסטרים מכבדת את החגים המוסלמיים והיהודיים. לדוגמה, בסוף חודש הרמדאן אנחנו מקיימים אירוע של ארוחת ערב חגיגית וריקודים לעובדינו בני כל הדתות. באירועים אלה הייתי מוצא את עצמי על כתפי מישהו, רוקד עם החוגגים. עובדים מוסלמים מצטרפים לחבריהם היהודים בטקס הדלקת הנרות מדי שנה בחנוכה. בזמן הצפירה המציינת את יום הזיכרון לשואה וגם ביום הזיכרון לחללי צה”ל ולקורבנות הטרור, העובדים הפלסטינים שלנו מפסיקים את עבודתם ושומרים על שתיקה מתוך כבוד לחבריהם היהודים.
שוויון ישראלי ופלסטיני בסודהסטרים
בסודהסטרים אנחנו מדגישים את השוויון בין כל העובדים ללא הבדל לאומיות, מוצא אתני ותרבות. השוויון הזה משתקף בשכר, בהטבות ובהזדמנויות. המשכורות נקבעות אך ורק על סמך תפקידו של העובד והישגיו בסודהסטרים. בנושא ההטבות, בעוד שכל אזרח ישראלי זוכה אוטומטית לביטוח רפואי ממלכתי ביום היוולדו או ביום עלייתו ארצה, ההטבה הזאת איננה מוצעת לפלסטינים במפעלים פלסטיניים ובחברות בגדה המערבית.
סודהסטרים טיפלה באי-השוויון הזה בכך שחרגה מהמחויבות המשפטית שלה ורכשה ביטוח בריאות פרטי לעובדיה הפלסטינים ולבני משפחותיהם מדרגה ראשונה. ההנהלה הבכירה קיבלה על עצמה את האחריות הכספית הכבדה ומספקת ביטוח בריאות, פיצויים והטבות נוספות לכל העובדים הפלסטינים. אני מאמין שזו אחריותה של סודהסטרים, מאחר שהרשות הפלסטינית אינה מספקת לפלסטינים מסגרת מקבילה לביטוח הלאומי הישראלי, במיוחד לביטוח הבריאות.
במסגרת מדיניות ההטבות של סודהסטרים ל-600 עובדיה הפלסטינים, החברה סיפקה הטבות גם לבני משפחותיהם מדרגה ראשונה. המשפחות הפלסטיניות גדולות, ומונות כ-10 בני אדם בממוצע. פירוש הדבר תמיכה ב-6000 פלסטינים.
סודהסטרים הפכה למעסיק הפרטי הגדול ביותר בגדה המערבית ואחד הספקים הפרטיים הגדולים ביותר של ביטוח בריאות ושירותים סוציאליים בגדה. כמעסיק המבטיח הזדמנויות שוות, קידמנו את העובדים הפלסטינים שלנו על פי הביצועים והכישורים שלהם.
עובדים פלסטינים מצטיינים קודמו למשרות ניהול.
במשך תקופה קצרה העסיק המפעל במישור אדומים, שזכה לכינוי “אי של שלום,” גם פליטים דרפוריים מסודן באמצעות סוכנות תעסוקה. במשך תקופת הזמן הקצרה הזאת גם הם השתלבו במשפחת סודהסטרים והיו עובדים מצוינים. היינו שמחים להמשיך ולהעסיק פליטים מדרפור, אבל לאחר שניתקנו את הקשרים עם קבלן התעסוקה, איבדנו את הקשר איתם. תמיד הצטערנו שאיבדנו את האנשים הטובים האלה בכוח העבודה שלנו ואנחנו מקווים לחדש את הקשרים הללו בעתיד.
הרמוניה בין העובדים מחוץ למפעל
עובדים ישראלים ופלסטינים פיתחו קשרים אישיים מחוץ לכותלי המפעל. סודהסטרים ארגנה טיולים ופעילויות לעובדים, ואיפשרה למשפחות להיפגש ולבלות יחד יום מחוץ למפעל. אחד הטיולים הראשונים שלנו היה לים המלח. בחרנו לבקר בחוף שהיה בתחומי הגדה המערבית, כדי שעובדינו הפלסטינים לא ייאלצו לבקש אישורים ולמנוע את הביורוקרטיה של המנהל האזרחי.
יום לאחר הטיול לים המלח שאלתי קבוצת עובדים פלסטינים לאן היו רוצים לנסוע בטיול הבא. אחד העובדים הבולטים, פאהדי, ביקש ביקור של עובדי החברה בחיפה. מכל המקומות האפשריים לביקור בישראל, זו נראתה בקשה מוזרה ולכן שאלתי “למה חיפה”? ואז נודע לי מדבריו של פאהדי שרבים מהעובדים הפלסטינים לא היו מעולם בים, ופשוט רצו לראות אותו לראשונה. מעולם לא חשבתי על כך שמאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 רוב העובדים הפלסטינים שלנו וילדיהם לא ביקרו בחוף הים בישראל. זה העציב אותי, והחלטתי שהטיול הבא יהיה לחוף הים, והפעם – עם הילדים.
הגשנו בקשות למנהל האזרחי לקבלת אישורים לעובדינו הפלסטיניים ולבני משפחותיהם לבקר בחוף הים ליום אחד עם חבריהם לעבודה הישראלים ובני משפחותיהם. כעבור חמישה חודשים אישרו את בקשתנו לעובדי סודהסטרים הפלסטינים ולילדיהם. אמנם לא נסענו לחיפה, אבל תכננו בילוי על חוף הים בבת-ים.
ניקינו את החוף ושכרנו למשך היום מצילים נוספים, ששישה מהם היו במים בסירות פדלים. זה היה חיוני, מפני שלרוב העובדים הפלסטינים לא היתה נגישות לבריכות שחייה והם לא ידעו לשחות. בנוסף לכך, לרבים מהם לא היו בגדי ים והם נכנסו למים בבגדיהם, שהכבידו על תנועותיהם במים.
יוסוף בשראת, אחיו של נאביל (שמאמר שלו מתפרסם בספר זה) הצטרף אלינו לטיול. שחייה היתה כל כך חדשה בשבילו, שהוא לא ידע שעליו להרים את ראשו כדי לנשום כששהה מתחת למים. למרבה המזל הייתי לידו ומשכתי אותו החוצה, בעוד הוא משתעל ופולט מים וקצף. רוב האנשים היו רואים באירוע זה של כמעט טביעה חווייה טראומטית, אבל יוסף היה כל כך מאושר עד שלמחרת הוסיף את המילה “שחייה” לרשימת הפעילויות החביבות עליו בעמוד הפייסבוק שלו.
הטיול לחוף הים היה הצלחה מסחררת. רבים מהילדים של העובדים הישראלים והפלסטינים התיידדו במהלך הטיול והוסיפו אלה את אלה כחברים בפייסבוק כדי שימשיכו לשמור על קשר. במיוחד שמחתי לראות שילדי רכשו לעצמם חברים פלסטינים באותו יום.
העניין שהביעו רבים מעובדי בשחייה שימש לי השראה לפעולה. שליש מהעובדים הפלסטינים בסודהסטרים, ביניהם משפחת בשראת, התגוררו בכפר ג’בע באזור רמאללה. עובדינו מג'בע ובני משפחותיהם השתוקקו להיכנס למים. לרובם, יום הבילוי בחוף הים של סודהסטרים היה הפעם הראשונה שניסו לשחות. ולכן התקשרתי לראש מועצה המקומית של ג’בע והצעתי לתרום מכספי האישי לבניית בריכה בכפר. למרבה הצער, לא הצלחתי לקבוע פגישה עם ראש המועצה המקומית ג’בע. למעשה לא זכיתי לתשובה ממנו או מגורם כלשהו ברשות הפלסטינית לקידום הרעיון שלי.
“אי של שלום”
מגעים אחרים שניסיתי לקיים עם פוליטיקאים דמו לניסיון שלי עם ג’בע. כשפניתי אל אנשי עסקים ואל פוליטיקאים ישראלים ופלסטינים, הם לא השיבו לי כלל. לאחר שסודהסטרים הפכה למעסיק הפרטי הגדול ביותר של פלסטינים בגדה המערבית, עם 600 עובדים פלסטינים, חשבתי שיהיה לי משקל מסוים ברשות הפלסטינית, הנציגה הפוליטית דה פקטו של העובדים הפלסטינים שלי.
הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית הוכיחו לי שטעיתי. כאשר אירחתי קבוצה של 15 דיפלומטים בכירים ובעלי מקצועות חופשיים מהאיחוד האירופי, ביניהם שגריר האיחוד בישראל, הם לא הצליחו להתגבר על ביקורתם נגד ישראל ועל עוינותם כלפי המחסומים, כדי להבין ולאמץ את המודל שלנו לדו קיום, גם לאחר שראו אותו במו עיניהם.
אחד הרעיונות שהצעתי לרשות הפלסטינית היה עידוד חדשנות טכנולוגית. הייתי משוכנע שמבחינת הרשות הפלסטינית, ככלכלה מתפתחת שמנסה להתנתק מהתלות בישראל, טיפוח חדשנות הוא מפתח להצלחה. רציתי לעודד יזמות וחדשנות פלסטינית באמצעות הקמת קמפוס או מרכז טכנולוגי פלסטיני, במטרה לשתף את הפלסטינים בתרבות הסטארט אפ והטכנולוגיה של ישראל. שאבתי את השראתי מהטכניון בחיפה, ש-20 אחוזים מהסטודנטים בתוכניות הלימודים התובעניות שלו במדעים ובהנדסה הם ערבים. ואולם, בדומה לניסיון שלי בג’בע, אף מנהיג פלסטיני לא הגיב לבקשתי לפגישה או להצעת הפרויקט שלי.
גם הניסיון להגיע אל יו”ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס היה קשה. עוזריו הציעו לי לכתוב מכתב למטה הרשות הפלסטינית, המוקטעה. רציתי לדון בתשלום מסים לפלסטינים עבור המפעל במישור אדומים, מסים שלא נדרשו מסודהסטרים, ולהפוך אותו למפעל משותף ישראלי-פלסטיני ואולי אפילו להעמיד אותו תחת בעלות פלסטינית. לא קיבלתי כל תשובה.
חשבתי שגם אם גורמים ברשות הפלסטינית ובפת”ח סירבו לשוחח איתי, אנשי עסקים פלסטינים יביעו עניין בבניית שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני – או “שלום כלכלי." גם כאן טעיתי. כשניסיתי לארגן פגישה עם בשאר אל מסרי, המיליארדר ואיש הנדל”ן הפלסטיני, הוא סירב לענות לטלפון. אף על פי שאל מסרי הוא בעל דעות מתקדמות, העבירו לי מסר שהוא ראה בסודהסטרים חלק מ”כלכלת הכיבוש” ואיננו מוכן לקיים כל קשר איתי.
מדיניות הדה-נורמליזציה של הרשות הפלסטינית המתנגדת ליחסים עם ישראל ועם חברות ישראליות גברה על כל הסיכויים שהרשות הפלסטינית תיישם את המודל של סודהסטרים. למרות הנכונות שלי לוותר על הבעלות הישראלית על המפעל במישור אדומים (ולמכור את המתקן לפלסטיני שישמש קבלן משנה שלנו,) ניסיונותינו לקיים דו-שיח עם מנהיגים פוליטיים ואנשי עסקים פלסטינים, כשלו.
גם אחדים מהפוליטיקאים הישראלים גילו חוסר נכונות לשתף פעולה עם יוזמת השלום הכלכלי של סודהסטרים. קיום משותף ישראלי-פלסטיני מהווה מכשול לשאיפותיהם הפוליטיות של אחדים מהפוליטיקאים הישראלים, ולכן לא הצלחתי לקיים פגישות עם רבים מהם. רק שני שרים ישראלים הסכימו להיפגש איתי: נפתלי בנט, שהיה אז שר הכלכלה, ואיילת שקד, שרת המשפטים. גם מנהיגת האופוזיציה ציפי ליבני תמכה בי ועודדה אותי לקדם את מודל הקיום המשותף של סודהסטרים. ואולם, הרעיון של קיום משותף בדרכי שלום נפל על אוזניים ערלות. וכך, אותו “אי של שלום” של סודהסטרים נשאר כשהיה – אי – מבודד ומוקף אוקיאנוס של שנאה, בדלנות, אי אמון ואלימות שרק הולכים ומתגברים.
למרות זאת, המשכנו בדרכנו.
האיום של BDS על פיוס ונורמליזציה פלסטיניים- ישראליים: סיפורה של חנות סודהסטרים בברייטון
הערכתי שהטכנולוגיה הירוקה של סודהסטרים תוכל לשמש מנוע משמעותי לקידום הצמיחה הבינלאומית שלנו. העובדה שכל אחד מהבקבוקים שלנו ניתן לשימוש חוזר ושבקבוק אחד יכול להחליף אלפי בקבוקי פלסטיק חד פעמיים היתה רעיון משכנע שהתחלנו לקדם ב-2008 התלהבנו לאמץ עוד “מטרה גדולה” בנוסף למודל הקיום המשותף שלנו, בכך שהצענו פיתרון לסכנה הגדלה והולכת של פסולת פלסטיק. מהר מאוד זכינו להכרה ולתמיכה בינלאומית כ”חברה ירוקה פעילה.”
סודהסטרים קיבלה את תמיכתה של Trust Carbon The ויצרה שותפויות עם ארגוני סביבה שונים, ביניהם Legambriente באיטליה וAward- Design Green Good בארצות הברית. שותפים למסרים שלנו היו ארגונים ללא מטרות רווח כגון Coalition Pollution Plastic ,The Dolphins and ,Whales 5Gyres ולאחרונה גם גרין פיס.
אולם, תנועת BDS מיתגה אותנו כמקור של רוע שיש להפגין נגדו ולהחרימו. הדבר לא הרתיע אותנו ולא האט אותנו מכל בחינה שהיא. אבל, ככל שהצלחנו יותר וככל שהתבלטנו יותר על הבמה הציבורית הבינלאומית, כך סימנה אותנו תנועת BDS כמטרה חשובה. הקשר שלנו עם יצרנים ומעצבים סלבריטאים כמו מנהל הקריאייטיב אלכס בוגוסקי והמעצב איב בכר, משכו איומים והתקפות של תנועת .BDS הופעותינו על במות פרסום ראשונות במעלה, כמו הסופרבול ב2013- ו,2014- משכו את תשומת לבה של תנועת הBDS- וגרמו למתקפותיה. ואולם, המתקפה האלימה ביותר היתה בברייטון, בריטניה, בפיילוט שלנו לחנות סביבתית – אקוסטרים.
הרעיון של חנות אקוסטרים היה להציע ללקוחות בעלי מודעות אקולוגית הזדמנות לרכוש מוצרי צריכה באמצעות מילוי לפי משקל או נפח של אריזות קיימות שהביאו איתם. “חנות מילוי” זו תמכור הכול, החל משמן זית, דרך חומץ בלסמי, חומרי כביסה, חומרי ניקוי ושמפו וכלה בטעמים של סודהסטרים – כולם במשקל וללא אריזות פלסטיק.
לאחר חודשים של מחקרי שוק, החלטנו להשיק את חנות האקוסטרים הראשונה שלנו בעיר ברייטון בבריטניה, בקיץ .2012 אקוסטרים היתה חנות קונספט שהיתה אמורה לשמש חנות הפיילוט הראשונה שלנו, ואם תצליח אולי נתרחב בעתיד לשווקים אחרים. בחרנו בברייטון כמיקום הראשון שלנו מפני שזו עיר אקולוגית וליברלית. חברת הפרלמנט מטעם מחוז ברייטון, קרולין לוקאס, היא הראשונה ממפלגת הירוקים שנבחרה לפרלמנט הבריטי ב2010- על בסיס מצע של איכות הסביבה. הערכנו שהאינטרס של אנשי ברייטון הוא לשמור על איכות הסביבה ולתמוך ברעיון חדשני כמו אקוסטרים. ציפינו שגב’ לוקאס, הידועה כמי שדוגלת באיכות הסביבה, תאמץ בשמחה את הרעיון שלנו ותקדם את פנינו בהתלהבות במחוז הבחירה שלה.
תנועת BDS ארגנה הפגנות מול חנות סודהסטרים פעמיים בשבוע. לפעמים המפגינים אף כבלו את עצמם לדלתות החנות ומנעו כניסה ויציאה של הלקוחות. חברת הפרלמנט אפילו נטשה את עקרונותיה ה”ירוקים” ופרסמה את ההודעה: “אני תומכת בזכותם של הבוחרים שלי ואחרים לנהוג כך בהפגנות שקטות נגד חברות הפועלות מהתנחלויות ישראליות לא חוקיות." בהודעה מאוחרת יותר היא הבהירה שאיננה תומכת בקריאות לסגור את חנות אקוסטרים, אך גם גינתה את סודהסטרים כ”נאשמת בכיבוש פלסטין, הזוכה לגינוי נרחב.” ההודעה הוסיפה: “יתר על כן” – ישנה“ אירוניה מיוחדת בעובדה שסודהסטרים מייצרת מים מוגזים לאור הדיווחים שישראל מונעת דרך קבע מהפלסטינים את הנגישות למי שתייה נקיים." זהו שקר. סודהסטרים איננה מונעת מהפלסטינים את הנגישות למי שתייה נקיים. זו טענה מזלזלת של פעילים אנטי-ישראלים נגד ממשלת ישראל. יתר על כן, חברת הפרלמנט לוקאס תיארה את סודהסטרים בצורה שגויה מבלי שטרחה ללמוד על מחויבותנו לאיכות הסביבה ולזכויות אדם.
אילו קרולין לוקאס היתה אכן מחויבת לזכויות הפלסטינים, היא היתה מקבלת את אחת מהזמנותי הרבות להיפגש או לבקר בישראל ולראות במו עיניה את המפעל במישור אדומים. הייתי אפילו מוכן להציע לה שהמפעל במישור אדומים יועבר לבעלות פלסטינית אם ייחתם הסכם שלום עם ישראל ואם המפעל ימוקם בסופו של דבר על שטח שיהיה שייך למדינה פלסטינית עתידית.
האפליה כלפי ישראל והדמוניזציה של מפעל ישראלי אך ורק מפני שהוא מייצג מדינה יהודית נראים כאנטישמיות קלסית. למרבה הצער התברר שהטקטיקות הללו של חברת הפרלמנט לוקאס, תנועת BDS ותומכיה פגעו בחנות אקוסיסטם, וסגרנו את הניסוי הזה בסוף ,2013 אחרי 18 חודשי פעילות.
לאחר שסגרנו את חנות אקוסיסטם בברייטון לא פתחנו חנות אקוסיסטם נוספת, בבריטניה או בכל מקום אחר. עקב פעילותה של הגברת לוקאס איבדו בוחריה פנינה של קיימות, שיכלה לשמש דוגמה ומופת ומקור גאווה לעיר שלה ומודל חיקוי לקהילות אחרות בבריטניה וברחבי העולם. היא יכלה לאמץ מכשיר מעשי שיצמצם או יבטל כליל את אריזות הפלסטיק, שהן מקור הפסולת הגדול ביותר על פני כדור הארץ. היה ברור שהשנאה עיוורה את עיניה של הגברת לוקאס .
סקרלט ג’והנסון, הסופרבול ואוקספם
ההכנסות של סודהסטרים והיקף הייצור שלה המשיכו לגדול מ-2012 עד ,2014 והחברה צמחה מעבר למידותיו של המפעל שלנו במישור אדומים. ביקשנו לפתוח מתקן ייצור גדול יותר ובחרנו גם להרחיב את השיווק והפרסום שלנו בארצות הברית.
במסגרת אסטרטגיית השיווק שלנו, שכרנו את השחקנית האמריקנית סקרלט ג’והנסון לככב בפרסומת ששודרה ב2014- במהלך הסופרבול, שבעיני מפרסמים מכל רחבי העולם נחשבת למשבצת הזמן הנחשקת ביותר בטלוויזיה. אף על פי שפרסומת שלנו שודרה בסופרבול גם שנה קודם לכן, הפרסומת הזאת עם ג’והנסון לא חמקה מעיניהם הבוחנות של פעילי ,BDS רק בשל מעמדה כסלבריטאית.
לפני שסקרלט חתמה על החוזה איתנו, הזהרתי אותה שכמה קבוצות לחץ של BDS עלולות לתקוף אותה מפני שהמפעל שלנו ממוקם בשטח השנוי במחלוקת. במקביל הסברתי לה את מודל “בניית הגשרים” שלנו והראיתי לה סרט וידיאו על ה”אי של שלום” שלנו. סקרלט ראתה מיד את הפוטנציאל של קידום השלום באמצעות שילוב אנשים בעבודה יצרנית תוך התייחסות שווה לכולם – שכר שווה, הטבות שוות והזדמנויות שוות. סקרלט לקחה על עצמה את האתגר מתוך ביטחון ושכנוע שאנחנו עושים את הדבר הנכון למען עובדינו ובני משפחותיהם.
ימים ספורים לאחר ההכרזה שסקרלט תופיע בפרסומת שלנו בסופרבול, בינואר ,2014 התחילה תנועת BDS להפעיל עליה לחצים לנתק את קשריה עם החברה. במקביל לחצו מנהיגי BDS על הארגון הבינלאומי ללא מטרות רווח “נגד העוני” – אוקספם. סקרלט שימשה השגרירה ההומניטרית של אוקספם במשך תשע שנים ונסעה להודו, לסרי לנקה ולקניה בשם הארגון.
למרות תמיכתה של סקרלט בארגון פרסם אוקספם מכתב בינואר 2014 המגנה את קשריה עם סודהסטרים. לפי ההודעה: אוקספם מכבד את עצמאותם של השגרירים שלנו. ואולם, אוקספם מאמין שעסקים הפועלים בהתנחלויות מחריפים את העוני ואת שלילת הזכויות של הקהילות הפלסטיניות שאנחנו פועלים לתמוך בהן. אוקספם מתנגד לכל מסחר עם ההתנחלויות הישראליות, שאיננו חוקי על פי החוק הבינלאומי1סקרלט השיבה למכתב בהתפטרות מתפקידה כשגרירת הארגון, וסיימה בכך שותפות בת תשע שנים.
היא הסבירה את עמדתה במאמר בPost- Huffington בינואר :2014 סודהסטרים היא חברה שמחויבת לא רק לאיכות הסביבה, אלא לבניית גשר לשלום בין ישראל לפלסטין, תומכת בשכנים העובדים זה לצד זה, מקבלים שכר שווה, הטבות שוות וזכויות שוות. זה מה שקורה במפעל שלהם במעלה אדומים מידי יום. גם אני התייחסתי למחלוקת זו. כשהופעתי בתוכנית הבי.בי.סי ניוזנייט ב-2014, הצטרף אלי בן פיליפס, מנהל הקמפיינים והמדיניות באוקספם כדי שנקיים דיון. למרבה המזל, המארח של ניוזנייט ג’רמי פאקסמן הבין את הצביעות בביקורת של אוקספם על סקרלט ג’והנסון ועל סודהסטרים. פאקסמן שאל את פיליפס ישירות אם יש משהו שסודהסטרים יכולה לעשות כדי לעמוד באמות המידה של אוקספם, פרט לסגירתו המוחלטת של המפעל במישור אדומים. לנציג אוקספם לא היה הסבר של ממש מהי ההצדקה לשלול מ600- העובדים הפלסטינים שלנו את פרנסתם, רק בשל מיקומו של המפעל.
אוקספם גם התעלם מהעסקתם של פליטי דרפור בסודהסטרים. אוקספם נטל תפקיד פעיל בסיוע לפליטי דרפור ובמאמצים לשים קץ לרצח העם הדרפורי במשך יותר מעשר שנים. אוקספם תומך במתן שירותים חברתיים ותעסוקתיים לפליטים אלה. אוקספם גם מספק שירותים באירופה המסייעים לפיתרון משבר הפליטים הסורים, ומעודד את מדינות המערב לקלוט פליטים וליישבם מחדש, ומקדיש מאמצים למצוא להם תעסוקה.
ב-2015 יחד עם ראש עיריית רהט, העיר הבדואית שבנגב, הסמוכה למפעל החדש של סודהסטרים הנמצא בתוך ישראל בתוך קווי ,67 הצעתי לקלוט 1,000 פליטים סורים, או 200 משפחות. הצעתי לספק לפליטים משרות בסודהסטרים, כפי שכמה שנים קודם לכם הצעתי לעובדים מדרפור. ראש עיריית רהט התחייב לסייע במגורים ובקליטה של הפליטים. יחד היינו אמורים לסייע להם לפתוח בחיים חדשים בסביבה בטוחה וסובלנית בתוך ישראל. כמובן, ההצעה המשותפת שלנו הכירה בכך שכל משפחה תהיה זקוקה לאישור כוחות הביטחון הישראלים, ושהתוכנית כולה זקוקה לאישור ממשלת ישראל. בתמימותי האמנתי שהבטחת התעסוקה והסיוע במגורים יקלו על הממשלה להחליט, ושההחלטה תתקבל במהירות רבה. המניע שלי לא היה רק להציל 1,000 בני-אדם, אלא גם להראות את הרוח ההומניטרית של העם היהודי.
לרוע המזל, ממשלת ישראל לא אישרה את היוזמה, ואוקספם מעולם לא הגיב עליה. למעשה, עשינו מעל ומעבר להמלצות של אוקספם לסיוע לפליטים. עם זאת, למרות המאמצים האינטנסיביים שלנו להושיט יד ולסייע לפליטים הסורים, קיבלנו רק נזיפות מאוקספם, אך ורק בגלל המיקום של המפעל במישור אדומים שבגדה.
אפשר היה לצפות שהמחלוקת עם אוקספם וסגירתה של חנות אקוסטרים בברייטון ישפיעו בצורה שלילית על הצמיחה והמוניטין הבינלאומיים של סודהסטרים, במיוחד בבריטניה, בה שוכן מטה אוקספם. ואולם קרה ההיפך הגמור: הצמיחה שלנו נמשכה למרות הביקורת. בנוסף לכך, בדצמבר 2016 הודה מנכ”ל אוקספם מארק גולדרינג שאוקספם איבד תורמים רבים, בעיקר בגלל המחלוקת עם סודהסטרים. הוא הודה שבגלל הטיפול הכושל בקשרים של גו’הנסון עם סודהסטרים, אוקספם גרמה ל”מעין אסון של יחסי ציבור."
בתגובה לכישלונו של אוקספם בשנת 2014 ביקרה כריסטה קייס בראיינט מכריסצ’ן סיאיינס מוניטור במפעל סודהסטרים במישור אדומים כדי לראיין עובדים פלסטינים. כל העובדים הפלסטינים בסודהסטרים הביעו שביעות רצון גדולה מאוד מהיותם מועסקים בסודהסטרים. הם גם הביעו חשש שתנועת BDS עלולה לגרום להפסקת עבודתם בחברה. אחד העובדים סיפר על עבודתו הקודמת, שבה הרוויח 20 שקל (6 דולר) ביום במריטה ובניקוי של עופות. בסודהסטרים, ציין, הוא מרוויח כמעט פי עשרה, ותנאי עבודתו כוללים, ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וביטוח בריאות לו ולמשפחתו. הוא אמר לקייס בראיינט: “לפני שמכריזים על חרם, צריך לחשוב על העובדים שיסבלו." עובד פלסטיני אחר הוסיף: “אם סודהסטרים תיסגר, נשב בבית ולא נעשה כלום."
המעבר של סודהסטרים לנגב
על אף שסודהסטרים תכננה במשך שנים להעביר את מפעל הייצור הראשי שלה ממישור אדומים לפארק התעשייתי עידן הנגב כדי להרחיב את עסקיה, רבים בתקשורת הבינלאומית ייחסו בטעות את המעבר שלנו ללחצים של .BDS אמצעי תקשורת כמו בלומברג ופייננשל טיימס סברו כי הרקע למעבר הוא הירידה במכירות בגלל הפרסום השלילי שקיבלנו ב-2014 מאוקספם ומתנועת .BDS אמנם המכירות ירדו באותה שנה, אולם הירידה נבעה מהיחלשותו הדרמתית של האירו לעומת הדולר (75 אחוזים מהמכירות שלנו מבוססים על אירו ומומרים לדולרים אמריקניים) ומשינויים בהעדפות הצרכנים, שעוברים ממשקאות מוגזים ממותקים לחלופות בריאות. משום כך הכרזנו ב-28 באוקטובר 2014 על תוכנית הצמיחה החדשה שלנו, שבעיקר שינתה את המיקוד שלנו מחברה לייצור משקאות מוגזים לחברה למים מוגזים בריאים22
גישה זו עבדה, בין 2015-2017 ראינו גידול יציב בהכנסות. במסגרת תוכנית הצמיחה שלנו מאוקטובר 2014 תכננו אופטימיזציה של תשתית התפעול שלנו ואיחוד חמשת המפעלים שלנו בישראל למפעל חדשני אחד ברהט שבנגב. פירוש הדבר היה סגירה של המפעל במישור אדומים שבגדה המערבית, לצד המפעלים באלון תבור שבגליל ומפעלים אחרים. המטרה העיקרית בריכוז הייצור והלוגיסטיקה באתר מודרני אחד היתה צמצום בעלויות, כדי להגביר את ההשקעות בשיווק ולספק רווחים לבעלי המניות שלנו. בדיעבד, המעבר לרהט היה החלטה עסקית מצוינת. בחרנו ברהט כדי לאפשר לכמה שיותר מעובדינו הפלסטינים והישראלים לשמור על מקום עבודתם אצלנו. רהט נמצאת במרחק שעה נסיעה בלבד מירושלים ו-30 דקות מחברון.
אך, כצפוי, תנועת BDS חגגה את ההודעה על המעבר שלנו לרהט כניצחון של קמפיין החרם שלה. בהודעה שפרסמו יום לאחר שהכרזנו על המעבר אמרו מנהיגי :BDS “החרם נגד סודהסטרים חייב להימשך מפני שאף על פי שהם עוזבים את הגדה המערבית, הם עוברים אל הנגב הכבוש (נאקב בערבית) שם מתגוררים 40,000 מאחינו הבדואים שנעקרו ממקומותיהם ויושבו בעיירות." האתר Intifada Electronic התומך הBDS- הכריז כי “המפעל החדש של סודהסטרים עלול להרוס את החקלאות הבדואית."להכרזה זו אין כל בסיס עובדתי או היסטורי מפני שהנגב היה חלק מישראל מאז 1948 ומעולם לא “נכבש” או נכלל בהצעה או בתוכנית כלשהי כחלק מיישות פלסטינית. ולכן, ההכרזה של BDS מאוקטובר 2014 מוכיחה שהם כלל אינם מעוניינים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. תנועת BDS נוקטת שיטה בת שני שלבים. ראשית, היא ממקדת את תשומת הלב העולמית ב”שטחים הכבושים” באזורים שמחוץ לקווי 1967, ורק לאחר מכן מתרכזת בחיסול המדינה היהודית בכל שטח שהוא.
החרם של תנועת BDS ברחבי העולם נמשך עד היום הזה. על פי השקפתם של פעילי ,BDS סודהסטרים לא הפכה לפתע לחברה “כשרה” מפני שהעתיקה את מקומה מהגדה המערבית לנגב. למעשה פעילי BDS יוזמים ללא הרף מתקפות חדשות נגדנו.
בקיצור, תנועת BDS ממשיכה להמציא סיבות להחרים אותנו רק מפני שאנחנו חברה ישראלית בעלת פרופיל גבוה המחויבת לדו-קיום. כרגע הם אפילו אינם מנסים להסתיר את העובדה שסדר היום שלהם השתנה מהתנגדות ל”כיבוש” הישראלי של הגדה המערבית לדחיית עצם קיומה של מדינת ישראל.
פעילי BDS המשיכו להפיץ בעולם שמועות שהלחצים שלהם אילצו אותנו לעזוב את המפעל שלנו בגדה המערבית. זוהי טענה שקרית. הצמיחה הניכרת של החברה דרשה מפעל הרבה יותר גדול, ובשל הגידול הזה היינו חייבים לארגן את התפעול שלנו ביעילות רבה יותר – באתר אחד, במקום להיות מפוזרים בכל רחבי ישראל, כמו גם בסין ובטורקיה. במצב האידאלי היינו מקבלים אישורי עבודה לכל 600 העובדים הפלסטינים שלנו, כדי שיוכלו לעבוד במפעל החדש בנגב, ומבטיחים אישורים לפלסטינים חדשים שיצטרפו. ואולם מכסות האישורים נמוכות ורק מספר קטן של אישורים מונפקים בכל חודש, ולכן כיוונו למספר ריאלי יותר של 350 אישורים.
אף על פי שהנסיעות מבתיהם של חלק מעובדינו המתגוררים בגדה המערבית למפעל של סודהסטרים בנגב אורכות שעתיים לפחות, רוב העובדים הפלסטינים שלנו העדיפו להמשיך לעבוד בסודהסטרים למרות המרחק. התחייבנו לעשות כמיטב יכולתנו להביא את כל העובדים שלנו למפעל החדש בנגב.
למרות בקשותינו, ממשלת ישראל סיפקה רק 74 אישורים כלי, שיתוף פעולה זמניים, שתקפים לשנה אחת בלבד. הממשלה טענה שעלינו להעסיק עובדים ישראלים, בעיקר בדואים הזקוקים לתעסוקה, במיוחד מאחר שהממשלה תרמה לבניית המפעל החדש באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים המיועדת לקהילות הבדואים.
אני טענתי, לעומת זאת, שיש לנו מחויבות להעסיק את עובדינו הוותיקים ושאנחנו זקוקים למומחיות שלהם כדי להמשיך את התפעול בצורה חלקה. באוזני גורמים בכירים בממשלת ישראל טענתי כי המודל שלנו של “אי של שלום” מספק תקווה והשראה לאנשינו, במיוחד לדורות הצעירים של ישראלים ופלסטינים.
הוויכוח שלנו עם הממשלה והמחסור באישורי עבודה קבועים לפלסטינים לעבודה בתעשייה גרמו לכך שאיבדנו 74 עובדים פלסטינים ב29- בפברואר .2015 15 החודשים הבאים היו “תקופה שחורה” בסודהסטרים, שבמהלכה הקדשתי את רוב זמני וכוחי להשבת אישורי העבודה לעובדינו הפלסטינים. במהלך תקופה זו שמרנו על קשר איתם, הפעלנו את התקשורת בישראל ובעולם, דיברנו עם הקונגרס האמריקני ועם האו”ם, ופעלנו ללא לאות עם פקידים ישראלים כדי להחזיר לעצמנו את האישורים הללו.
למרבה המזל, במאי ,2017 לאחר מאבק של 15 חודשים עם ממשלת ישראל, קיבלנו 80 אישורים לעובדים פלסטינים מהמפעל לשעבר במישור אדומים לחזור לעבודה בסודהסטרים במפעל ברהט. זמן קצר לאחר מכן כל 80 העובדים, ביניהם נביל בשראת, חזרו לתפקידיהם במפעל החדש בנגב. עובדינו תיארו את חזרתם של עמיתיהם הפלסטינים כ”איחוד מחדש של המשפחה."
הסיכויים להמשך הפיוס, הנורמליזציה והשלום
המאבק לבניית פיוס ושלום כלכלי בין פלסטינים לישראלים נמשך גם עתה. באופן הגיוני אפשר לצפות שככל שכלכלת ישראל תמשיך להתרחב, המחסור בכוח אדם ילך ויחמיר. המפעל החדש של סודהסטרים ברהט מעסיק כיום 600 בדואים ישראלים מיישובים סמוכים ו80- פלסטינים מהגדה המערבית. ואולם, מאחר שצורכי הייצור שלנו ממשיכים לגדול, נגייס עובדים בדואים נוספים, כמו גם יהודים ישראלים ופלסטינים. סודהסטרים צריכה לאייש משרות חדשות במפעל בנגב, ואין מספיק מועמדים ישראלים שימלאו את הביקוש הזה לעובדים. ולכן ישנה הזדמנות לתעסוקה שמבטיחה שכר טוב והגנה לאלפים מהשכנים הפלסטינים של ישראל.
המקרה של סודהסטרים מוכיח שפלסטינים וישראלים הם שותפים חשובים בפיוס כלכלי וביחסי שכנות טובים. קיים צורך באלפי עובדים מקצועיים פלסטינים בכמה מגזרים כלכליים בישראל. גם ענפי החקלאות והבנייה בישראל משוועים לעובדים ולמנהלים טובים. משבר הבנייה בישראל הוא כפול: הוא תוצאה של חסור גם בקרקע וגם בעובדים לאור הביקוש הגדל והולך לדיור.
פלסטינים יכולים לענות על הביקוש הישראלי לעובדים מקצועיים בתחום הבנייה. ואולם, מקבלי ההחלטות ייאלצו לשנות את סדרי העדיפות שלהם. באפריל 2017 דווח כי ממשלות ישראל וסין חתמו על הסכם עבודה דו-צדדי המאשר את כניסתם של 6,000 פועלי בניין מסין לישראל, בתנאי ששום אתר בנייה לא יהיה בהתנחלויות.
כמו כן, ישראל תיאלץ למצוא מגורים הולמים לעובדים אלה, שככל הנראה יוציאו את הכסף שישתכרו בחזרתם לסין ולא בישראל. על פי הדיווחים נמצאים כיום בישראל אלפי פועלי בניין סינים, עובדי חקלאות תאילנדים ועובדי שירותים פיליפינים.
מן הראוי שממשלת ישראל תעסיק עובדים פלסטינים במקום זרים. שיעור האבטלה ברשות הפלסטינית הוא כ19- אחוזים. ישראל יכולה – וחייבת – לעזור לספק יציבות כלכלית לשכנינו. ממשלת ישראל והמגזר הפרטי חייבים להשתמש ביחסים הכלכליים כמכשיר לעידוד שגשוג ונורמליזציה הדדיים. הבה נבנה גשרים וניצור בסיס לאמון ותקווה לעתיד של שלום.
במקום לייבא עובדים ממדינות רחוקות כמו סין, ישראל צריכה להנפיק אישורי עבודה לעובדים פלסטינים בענפי הבנייה, החקלאות, הייצור והשירותים. אישורים כאלה גם יאפשרו לעובדים הפלסטינים להוציא או להשקיע את שכרם בישראל ובכלכלה הפלסטינית הנמצאת בראשית דרכה. כלכלנים רבים טוענים שפיתוח כלכלי ושווקים חופשיים של סחורות ועובדים הם חלק בלתי נפרד של מודרניזציה, כינון מדינה, יציבות ודמוקרטיזציה27. הרחבת הזדמנויות התעסוקה לפלסטינים וצמצום שיעור האבטלה הפלסטיני, במיוחד בקרב נשים, יתרמו ישירות לפיתוח הכלכלי ולמודרניזציה בכל האזור.
השלום הכלכלי שסודהסטרים טיפחה במפעל שלה במישור אדומים מ2007- עד 2015 מתקיים גם במפעל בנגב. החלטת ממשלת ישראל לחדש את אישורי העבודה ל-80 פלסטינים של סודהסטרים מאפשר לישראלים ופלסטינים לעבוד אלה לצד אלה וליצור חברויות איתנות בתוך החברה ומחוצה לה.
יצירתו מחדש של “אי של שלום” תלוי בכך שממשלת ישראל תמשיך להנפיק רישיונות עבודה לעובדים הפלסטינים של סודהסטרים ולפלסטינים המבקשים לעבוד בחברות ישראליות אחרות הפועלות על פי המודל שלנו. היא תלויה גם בהפסקה של מעשי ההפחדה והמעצרים על ידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, ובהפסקת פעולות הדה-נורמליזציה שעוצרות את ההתקדמות הכלכלית והחברתית של ישראלים ופלסטינים באמצעות מסעות תעמולה והפחדה של העובדים הפלסטינים של סודהסטרים.
ולבסוף, ההצלחה של מודל ה”אי של שלום” של סודהסטרים דורש התעמתות עם תנועת ה – BDS ההרסנית, המאיימת על סודהסטרים ותוקפת את פרנסתם של הפלסטינים. שלום כלכלי הוא מודל שיש לשבח ולהעתיק, ולא לפגוע בו ולהחרים אותו. שלום ישראלי-פלסטיני היא דרך של שוויון כלכלי, שיתוף פעולה וכבוד הדדי ולא הפחדות, איומים וחרמות. הדינמיקה החשובה במקום העבודה שהתקיימה במפעל סודהסטרים במישור אדומים מ- 2007 עד 2015 ומתקיימת כיום במפעל שלה בנגב חייבת לשמש מודל לחיקוי על ידי מנהיגים ישראלים ופלסטינים בתחומי העסקים, בתחום הפוליטי ובחברה האזרחית.
דניאל בירנבאום משמש מנכ”ל סודהסטרים אינטרנשיונל בע”מ מקבוצת סודה קלאב בתאגיד מפעלי סודה קלאב מאז 2007.
