עבור לתוכן העמוד
Menu

50 שנות מרדף אחר השלום

סקירה מקיפה של תהליך השלום משנת 1967

הקדמה

הדעה הרווחת בדעת הקהל העולמית וגם בקרב חלק מהישראלים כי ממשלות ישראל לדורותיהן לא פעלו מספיק ובנחישות לפתרון הסכסוך ולקידום השלום עם הערבים.

עבודה זו באה להוכיח באופן כרונולוגי כי מאז שישראל קיבלה את החלטת 242 של מועצת הביטחון מנובמבר 1967, היו במהלך חמישים השנים האחרונות אין ספור הצהרות,  ניסיונות, מחוות וכן הסכמים שנחתמו עם הערבים.

מאז קום המדינה ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים קיימת אסימטריה ברורה וכפולה בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות מדינה אחת הנלחמת על קיומה מול 21 מדינות ערביות שכנות השואפות להכחידה.

פתרון הסכסוך היה והינו מורכב וחסר תקדים בהיסטוריית העמים.  נדגיש כי עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל המנהיגות היהודית של הישוב הסכימה למספר רב של תכניות בינלאומיות לחלוקת הארץ.  אולם, ועדת פיל משנת 1937,הספר הלבן משנת 1939 וכן החלטת האו"מ 181 מ-1947 שקראו לחלוקת שטחי המנדט בפלשתינה  נדחו כולן על הסף על ידי הערבים.

מהיום הראשון להקמתה של מדינת ישראל ב 14 ב-מאי 1948 ועד היום הזה קראו מנהיגי ישראל לשלום אמת עם שכניהם הערביים. כבר במגילת העצמאות מופיעה הושטת היד לשלום באותיות של קידוש-לבנה.

עד מלחמת ששת הימים היתה המדיניות הישראלית מושתתת על שלושה עקרונות עיקריות:

-הכרה במדינת ישראל

– גבולות קבע

-יישוב הפליטים במדינות ערב.

כל מדינות ערב השיבו בלאו מוחלט. הן לא קיבלו את החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, לא השלימו עם הקמת המדינה היהודית ואף יצאו למלחמה נגדה. חמישה צבאות ערב פלשו לישראל, מיד עם הקמתה, במטרה אחת ויחידה – להכחידה. גם בתום המלחמה והסכמי שביתת הנשק דרשו מדינות ערב לבצע את החלטת החלוקה וקראו לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במהלך מלחמת העצמאות. אף ירדן שנאותה בתחילה לנהל משא ומתן לשלום בעקבות הסכמי שביתת הנשק, דרשה שישראל תחזור תחילה לגבולות החלוקה, כפי שנקבעו בהחלטת האו"מ בכ"ט בנובמבר 1947. מדינות ערב גם דרשו שישראל תקלוט את כל הפליטים.  למרות מצבה השברירי וקשיי קליטת גלי העלייה, ישראל הייתה מוכנה כבר אז לקלוט עד 100,000 פליטים ערביים כמחווה לפתיחת משא ומתן לשלום.

המשך הסירוב של מדינות ערב לכל תכנית חלוקה שהיא, וכן שלילה עקבית של זכותה של ישראל להתקיים, גרמו למלחמות, לפעולות טרור, ולסיכול השלום והרחקתו. יתר על כן, האמנה הפלשתינית שהתפרסמה ב-1964 שללה מהיסוד גם את זהותו הלאומית של העם היהודי. מאז, היעד של הערבים מושתת על שחרור כל שטח  פלשתין "מהים עד הנהר".

כל הניסיונות מצד ישראל ותיווכי האו"מ והמעצמות לקיים סוג של משא ומתן לשלום עלו על שרטון, וזאת, גם אחרי התבוסה המצרית במבצע קדש ב- 1956 והחזרת כל חצי האי סיני ורצועת עזה, במרס 1957.

הסירוב הערבי העיקש וההתרחשות הכבירה של מדינות ערב אילצו את ישראל להגן על עצמה מפעולות עוינות. האיומים החוזרים ונשנים להכחדתה של המדינה היהודית באו לביטוי ביתר שאת במאי 1967, בימי ההמתנה והכוננות שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים והם היוו איום קיומי.

נדגיש כי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ובמטרה להעניק שוויון לכל אזרחיה,  ביטלה ישראל את הממשל הצבאי על כל המיעוטים הערביים. לזכור כי צבא ירדן שלט בגדה המערבית וצבא מצרים ברצועת עזה. נציין גם כי משנת 1948 ועד 1967 היו הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטון ירדן ומצרים, אבל הן לא פעלו להקמת מדינה פלשתינית ואפשרו פעולות טרור משטחים אלה.

לציון יובל 50 שנים למלחמת ששת הימים מתמקד המחקר הזה בכל הניסיונות של ישראל להגיע לשלום עם הערבים ובמיוחד עם הפלשתינים.

המחקר מוכיח כי בניגוד לתעמולה הערבית-הפלשתינית, היו אין ספור ניסיונות מצידה של ישראל להגיע להסדר כן ואמיתי.

  הסירוב הערבי לכל משא ומתן – שלושת הלאווים

הניצחון המזהיר של ישראל ב-1967 נגד צבאות ירדן, סוריה ומצרים הדהים את העולם ותסכל את הערבים. במקום הכרה בתבוסה והליכה למשא ומתן לשלום, כפי שביקשה ישראל מאז הקמתה, בחרו מנהיגי ערב להקשיח את עמדתם. הדבר התבטא בועידת חרטום שהתכנסה מיד אחרי המלחמה, בסוף אוגוסט 1967, שבה פרסמו שלושה לאווים:[ראה ההחלטה בנספחים]

  • לא תהיה הכרה במדינת ישראל.
  • לא יהיה משא ומתן
  • לא יהיה שלום עם ישראל  

ההשלכות העיקריות של מלחמת ששת הימים

יש לזכור כי מלחמת ששת הימים פרצה אחרי תקופת מתיחות והמתנה שבמהלכה נעשו על ידי ישראל נסיונות דיפלומטים רבים למנוע אותה. מצרים   המשיכה ביתר שאת בפעילות עוינת שכללה בן היתר סגירת מיצרי טיראן, הוצאות כוחות האו"מ וכן הצבת 7 דוויזיות בסיני וברצועת עזה.

מלחמת ששת הימים חוללה שינוי מהותי ביחסים המורכבים הקיימים בין ישראל למדינות ערב.  נדגיש כי ישראל לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה עד היום. הדבר מוכיח כי היא ראתה בהן שטחים במחלוקת הנתונים למיקוח במסגרת משא ומתן בעתיד. מאז 1967  פעלה ישראל ביהודה ושומרון וברצועת עזה בהתאם לזכויותיה ועל פי המשפט הבינלאומי, כולל ניצול האדמות הציבוריות לשם הקמת ישובים, הכול בכפוף למו"מ על הסדר הקבע.

עם תחילת פעולות הטרור של אש"ף לאורך הגבול עם ירדן ובגבול הלבנון, ובמקביל עם פרוץ מלחמת ההתשה, שהובילה שנתיים לאחר מכן למלחמת יום הכיפורים, חלו בקרב מנהיגי ארצות ערב שנויים משמעותיים. הם הגיעו למסקנה שבלתי אפשרי יהיה לגבור על ישראל בשדה הקרב ולהחזיר לידיהן בכוח ובאמצעות פעולות טרור את השטחים הכבושים.  אך הם גם הכירו בכך שההתחמשות הצבאית הגוברת ומחיר המלחמה ימוטטו את כלכלתם ויעוררו זעם חברתי בקרב עמי ערב.

בתוך כך, הסכם הפרדת הכוחות  עם סוריה מ-1974 והסכם הביניים עם מצרים בסיני משנת 1975 הוו תשתית מוצקה שהובילו להסכמי קמפ דוד ב-1978 ושנה לאחר מכן לחתימת הסכם שלום עם מצרים. בתמורה להסכם זה נסוגה ישראל מכל  חצי האי סיני לרבות מטאבה, ועקרה ישובים כולל העיר ימית.

נציין כי בהסכם השלום עם מצרים משנת 1979 הוחלט על המשך שיחות למען אוטונומיה לפלשתינים במסגרת הכרה של זכויותיהם הלגיטימיות.  ב-28 בדצמבר 1977 הציג ראש הממשלה מנחם בגין תכנית מפורטת לממשל עצמי לפלשתינים[ראה נספחים]. למרות המחווה הישראלית שלל אש"ף כל הסכם ובעקבות הסכם השלום עם מצרים, ניתקו כל מדינות ערב את קשריהן עם מצרים והנשיא סאדאת נרצח באוקטובר 1981 .

מאז, ובעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 וגירוש אש"ף לטוניס, לא פסק הדיון על פתרון הבעיה הפלשתינית ונמשכו פעולות הטרור. במקביל גברו הקולות בישראל להכיר באש"ף. הסוגיה לובנה בדיון פומבי סוער בגלל חילוקי דעות  אידיאולוגיים בארץ,וגלש לזירה הבינלאומית ולעיתונות העולמית.

מדינת ישראל הפכה למוקד  של גינויים חד צדדיים  במוסדות האו"מ ובתקשורת. צה"ל הוגדר כ"צבא כובש ומדכא". כל מדינות העולם קראו לישראל לצאת מכל השטחים לרבות ממזרח ירושלים. וזאת למרות שהחלטת מועצת הביטחון 242  לא דורשת זאת, והעובדה שהקו הירוק לא היה גבול בינלאומי מוכר וקבוע אלא קו שביתת נשק משנת 1949 שהוכרז בהסכמי שביתת הנשק כקו זמני. מאז אימצה הקהיליה הבינלאומית את המונח השטחים הכבושים הפלסטיניים

זאת ועוד, תהליך אוסלו, ונסיגת צה"ל מרצועת עזה ופירוק ישובי גוש קטיף וצפון השומרון לא הובילו להמשך תהליך השלום במטרה להגיע להסדר קבע. הם גרמו לעימותים ולפעולות טרור מצד הפלשתינים ולהקשחת העמדה הישראלית.

 החלטה 242 של מועצת הביטחון

למרות שלושת הלאווים של ועידת חרטום, ישראל קיבלה את החלטת מועצת הביטחון של האו"מ 242 שאושרה בתום ויכוחים קדחתניים בין המעצמות ב-22 בנובמבר 1967. החלטה היסטורית זו מהווה בסיס לכל משא ומתן לשלום ומופיעה כאבן יסוד בכל ההסכמים בין ישראל ושכנותיה עד היום. היא דרשה נסיגה משטחים שנכבשו ופתיחת משא ומתן לשלום בתיווכו של שליח האו"מ גונאר יארינג. ההחלטה קראה לכינון "שלום צודק ובר קיימא על סמך הכרה בריבונותן, שלמותן ועצמאותן של כל מדינות האזור וזכותן לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים." נציין כי בהחלטה זו אין זכר לפלשתינים.

מאמצי השלום עם מצרים וסוריה

כבר ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים בלבד לאחר סיום המלחמה, נשא שר החוץ אבא אבן נאום בעצרת האו"מ בו העלה את נכונותה של ממשלת ישראל להחזיר את רוב השטחים תמורת הסכם שלום.[ראה נספחים]

ב-27 ביוני 1967 הדגיש רה"מ לוי אשכול את כמיהתה ורצונה של ישראל לכונן שלום אמיתי ובר קיימא עם כל מדינות ערב. [ראה נספחים]

מאז קבלת ההחלטה של האו"מ  242 ב-22 בנובמבר 1967 ובמשך שלוש שנים רצופות עד שנת 1971 ניהל השליח המיוחד למזרח התיכון גונאר יארינג שיחות רבות בין ישראל למצרים וסוריה. כל סבבי השיחות של  יארינג בירושלים, קהיר ודמשק עלו על שרטון ולא הניבו דבר ואף הובילו למלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ.

יש לציין כי במקביל לתיווכו של יארינג העלה סגן רה"מ יגאל אלון תכנית מקורית ופרגמטית לשלום שהתבססה על גבולות בני הגנה עם שליטה ביטחונית בעמק הירדן ובגולן.

ב-8 באוקטובר 1968  הציע שר החוץ אבא אבן מעל דוכן עצרת האו"מ תכנית שלום מפורטת המושתת על הנקודות הבאות:[ראה נספחים]

  • גבולות בטוחים ,מוכרים ופתוחים
  • הסכמי ביטחון
  • חופש שייט
  • פתרון לפליטים
  • שמירה על המקומות הקדושים בירושלים
  • הכרה בריבונות וסוף הסכסוך
  • שיתוף פעולה אזורי.

מאז יולי 1969 ועד מותו של נאצר בספטמבר 1970 שלחה ראש הממשלה גולדה מאיר מסרים שונים לנשיא מצרים באמצעות שליחים בריטים, אמריקנים ורומנים, אך נאצר שלל כל מגע עם ישראל.

בדצמבר 1969 הציע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס תכנית שלום על בסיס החלטת 242. נאצר סרב לנהל שיחות ישירות עם ישראל וגולדה מאיר סירבה לסגת מסיני מבלי שייחתם קודם הסכם שלום.

במאי 1971 ביקשה רה"מ גולדה מאיר ממזכיר המדינה רוג'רס לארגן פגישה חשאית עם הנשיא סאדאת.  בספטמבר 1971 נשיא הקונגרס היהודי נחום גולדמן העביר לגולדה מאיר מסר על נכונות שר מצרי להיפגש עם עמיתו הישראלי. בתום שיחות רבות לארגון הפגישה מודיע גולדמן שהמצרים חזרו בהם.

במאי 1972 מסר נשיא רומניה נקולאי צאו'ססקו כי הנשיא סאדאת יהיה מוכן בתיווכו להיפגש עם ראש ממשלת ישראל. גולדה מאיר השיבה בחיוב, אך כל הפגישות שתוכננו לא יצאו לפועל.

בתום מלחמת יום הכיפורים ובמסגרת ועידת ג'נבה ב23- בדצמבר 1973 שב וחזר שר החוץ אבא אבן על כמיהתה של ישראל לפשרות ולהסכמי שלום עם כל מדינות ערב.[ראה נספחים]

ב-18 בינואר 1974 נחתמו הסכמי ההפרדה בסיני בין ישראל למצרים וב-31 במאי 1974  הם נחתמו עם סוריה. במטרה להמשיך בתהליך השלום במסגרת ועידת ג'נבה חתמו בספטמבר 1975 ארה"ב וישראל [הנרי קיסנג'ר ויגאל אלון] על מזכר הבנות.

ב-13 בפברואר 1977 במסגרת ניסיונות תווך של מזכיר המדינה סיריוס ואנס הודיעה ממשלת ישראל כי היא מוכנה להמשיך בשיחות השלום בג'נבה על בסיס החלטות האו"מ 242 ו-338.

עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין במאי 1977 החל שר החוץ משה דיין בשיחות חשאיות בתיווכן רומניה ומרוקו עם נציגים מצריים. הן הובילו לביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, לתהליך שיחות בקמפ דוד ולחתימת הסכמי קמפ-דוד ב-1978 ולחוזה שלום עם מצרים ב-26 במרץ 1979.

עוד נציין כי בתום מלחמת לבנון הראשונה נחתם ב-17 במאי 1983  הסכם אי לוחמה ושלום בין ישראל ללבנון, הכולל סידורי ביטחון מפורטים. אך בלחץ סוריה ההסכם לא אושר על ידי הפרלמנט הלבנוני ולא קבל תוקף.

ב-31 באוקטובר 1991 התכנסה במדריד ועידה בינלאומית  בהשתתפות ישראל ומדינות ערב ובחסות מיכאל גורבצ'וב וג'ורג' בוש האב. הפלשתינים יוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלשתינית משותפת.

ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן.

הניסיונות לפיתרון הבעיה הפלשתינית  

 בשנת 1974 מיד אחרי מלחמת יום הכפורים, שני שרים בממשלת יצחק רבין, ויקטור שם טוב ואהרון יריב, גיבשו יוזמה מדינית שבה קראו לממשלת ישראל להכיר באש"ף ולנהל מו"מ לשלום עם הפלשתינים. רה"מ רבין הסתייג שכן העדיף להגיע תחילה להסדרים עם מדינות ערב וטען אז שיש למצוא פתרון לפלשתינים במסגרת הסדר בין ישראל לירדן.

מאז אותה יוזמה נעשו ניסיונות רבים להיפגש עם אנשי אש"ף, בין היתר בתיווכו של ראש ממשלת צרפת לשעבר פייר מנדס פרנס. במקביל ניסו ממשלות ישראל להקים הנהגה מקומית עם נכבדים בשטחים שהיו מקובלים גם על ירדן.

ועידת  מנהיגי ערב שהתכנסה ברבאט, שבמרוקו, באוקטובר 1974 דחתה כל ניסיון ישראלי בכוון זה, והחליטה שאש"ף הוא הנציג היחידי והבלעדי של הפלשתינים. גם ההצעה של מנחם בגין לסאדאת להעניק אוטונומיה לפלשתינים נתקלה בקשיים. המבוי הסתום אף הוביל לגל אלימות ורציחות ישראלים בשטחים שהובילו בדצמבר 1987 לאינתיפאדה הראשונה.

ב-11 באפריל 1988 נפגש שר החוץ שמעון פרס בחשאי בלונדון עם המלך חוסיין. הם גיבשו את "מסמך לונדון" מסמך הבנות שהתווה מסגרת לוועידה בינלאומית. פרס וחוסיין הרחיקו  למעשה את אש"ף של ערפאת במטרה לקדם את "האופציה הירדנית" שבמסגרתו תיפתר הבעיה הפלשתינית.

חילוקי דעות על התועלת בכינוסה של ועידה בינלאומית וסדקים שהיו בממשלת האחדות בין יצחק שמיר מהליכוד לשמעון פרס מהעבודה הובילו את המלך חוסיין להתנער מ"מסמך לונדון" ולהכריז ב- 31 ביולי 1988 "שירדן אינה פלשתין ורק אש"ף הוא הנציג הלגיטימי והיחיד המייצג את העם הפלשתיני".

ב-14 בנובמבר 1988 מכריז ערפאת באלג'יר על "הקמת מדינה פלשתינית". כעבור חודש ב-14 בדצמבר 1988 מכריז ערפאת בג'נבה כי הוא מכיר בהחלטות האו"מ 242 ו-338 ומגנה את הטרור. באותו יום מודיע נשיא ארה"ב רונלאד רייגן כי על ערפאת לכבד את הכרזתו וכי וושינגטון המחוייבת לביטחונה של ישראל החליטה  לפתוח בדיאלוג עם אש"פ.

הסכמי אוסלו

עם עלייתם לשלטון של יצחק רבין ושמעון פרס החלו מגעים חשאיים עם נציגים של אש"פ באוסלו בחסות ממשלת נורבגיה. ב-13 בספטמבר 1993 נחתם בבית הלבן הסכם עקרונות בין ישראל לאש"פ -"אוסלו 1" – בו הוסכם על הקמת רשות פלשתינית שתפעיל את ניהול הסמכויות שהועברו על ידי ישראל. ערפאת הבטיח להכיר במדינת ישראל ולנטוש את דרך האלימות. ישראל העבירה לפלשתינים סמכויות ותחומי אחריות ניכרים תחילה בעזה וביריחו ואחרי כן בשטחים אחרים בהתאם לשלבים ולפעימות שבהסכם העקרונות.

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף עם הפלשתינים הקרוי "אוסלו 2". במסגרת ההסכם חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A :שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלשתינית.

שטחי B :שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלשתיית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.

שטחי C :שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

מאז רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 ועד עלייתו  לשלטון של בנימין נתניהו גברו פעולות הטרור ופיגועי ההתאבדות. בתגובה גיבשה ממשלת ישראל מדיניות חדשה שכונתה "הדדיות". ב-15 בינואר 1997 נחתם בין ישראל לפלשתינים פרוטוקול חברון על פריסה מחדש של צה"ל בעיר חברון.

ב-23 באוקטובר 1998 נערך טקס רשמי בבית הלבן ונחתם פרוטוקול וואי בהשתתפות הנשיא קלינטון, הנשיא מובראק, המלך חוסיין, בנימין נתניהו ויאסר ערפאת. הוחלט על לוח זמנים לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים. הנסיגה הראשונה בוצעה כמתוכנן, אך הפלשתינים לא מילאו את חלקם בהסכם והמשיכו בהסתה, ועל כן הוקפאו המהלכים הבאים וה"פעימות" שהובילו בסופו של דבר לבחירות מוקדמות. במאי 1999 נבחר אהוד ברק מ-"ישראל אחת" לראש ממשלה.

ב-4 בספטמבר 1999 נחתם הסכם נוסף בשארם א-שייח להעברת שטחים לפלשתינים ולדיון על תחילת המו"מ על מעמד הקבע.

במקביל למשא ומתן עם הפלשתינים ראוי לציין כי ישראל נסוגה במאי 2000 מכל שטח לבנון.

 סבב משא ומתן חדש עם הפלשתינים החל ב-5 ביולי 2000 בקמפ דוד בחסותו של הנשיא קלינטון והוא נמשך בטאבה. ראש הממשלה ברק הציע לערפאת פשרות רבות שכללו, בין היתר, מנסיגה מרוב השטחים, להוציא את גושי ההתיישבות, ואף הסדרים על חלוקת ירושלים. ערפאת דחה את כל ההצעות  של ישראל. ב-10 באוגוסט 2001 נבחר אריאל שרון לראשות ממשלת ישראל.

ביוני 2002 הוצגה על ידי הקוורטט "מפת הדרכים לשלום" לפתרון הבעיה הפלשתינית. ממשלת אריאל שרון קיבלה אותה עם 14 הסתייגויות שנגעו בעיקר להיבטים הביטחוניים. ב-4 ביוני 2003 ובמטרה לקדם את "מפת הדרכים" נערכה בנמל עקבה פסגה בהשתתפות הנשיא בוש ומלך ירדן.

עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר  2004  בפאריס ומינויו של מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלשתינית,  שוב נערכה  ב-8 בפברואר 2005 ועידת פסגה בשארם א-שייח.

באוגוסט 2005 ביצעה ישראל התנתקות חד צדדית מרצועת עזה תוך עקירה של כל הישובים של גוש קטיף ו-4 ישובים בצפון השומרון. נסיגת צה"ל הובילה להשתלטות החמאס על כל הרצועה ולמיתקפות טרור וירי רקטות על ישובי הנגב.

עם כניסתו של אהוד אולמרט לראשות הממשלה החלו  מדצמבר 2006 ועד דצמבר 2008 מגעים חשאיים בין ישראל לפלשתינים, שהובילו בנובמבר 2007 לוועידה באנפוליס בחסות נשיא ארה"ב כדי להניע מחדש את תהליך השלום ולהגיע להסדר קבע. ראש הממשלה אולמרט גם היה מוכן לנסיגה משמעותית  מהגדה המערבית אך גם מחווה זו נדחתה על ידי הפלשתינים.[ראה מפה בנספח]

ב-14 ביוני 2009, קרא ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר אילן, להקמת מדינה פלשתינית מפורזת לצידה של מדינת ישראל.[ראה את הנאום בנספח]

בספטמבר 2010 ניסה ממשל אובמה בתווכה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון להחיות את תהליך השלום. ישראל נענתה ובמהלך כל המשא ומתן שנמשך 9 חודשים הקפיאה את הבניה ביהודה ושומרון. בעת כהונתו השנייה של הנשיא אובמה ניסה גם מזכיר המדינה קרי להניע את תהליך השלום, אך ללא הצלחה.

ב-15 בינואר 2017 נערכה בפאריס וביוזמת צרפת ועידה בינלאומית לשלום במזרח התיכון, אך ללא השתתפותם הרשמית של ישראל והפלשתינים.

עם היבחרו לנשיאות שיגר הנשיא דונלד טראמפ שליחים למזרח התיכון במטרה להתניע שוב את תהליך השלום והועלתה שוב יוזמה להסכם שלום אזורי. הנשיא האמריקני ביקר בתחילת יוני 2017 בסעודיה ובישראל וכן בבית- לחם שם נפגש עם מחמוד עבאס עם דרישה מפורשת להפסקת פעולות הטרור וההסתה ותשלומים למשפחות המחבלים.[כפי שנחשף על ידי תא"ל [מיל] יוסי קופרווסר מהמרכז הירושלמי}

הסיבות העיקריות שגורמות למבוי סתום בתהליך השלום

הרקע ההיסטורי

 מאז הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917 וחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לא נמצא פתרון לבעיה הפלשתינית. כל הניסיונות של מדינות ערב, הקהילה האירופית ושל ישראל למצוא פתרון שיתקבל על שני הצדדים לא נשאו עד היום פרי עקב נרטיבים שונים, חסמים אידיאולוגים ופסיכולוגים, חוסר אמון ובעיות ביטחוניות  .

עד יוני 1967 הסוגיה לא הייתה בעדיפות ראשונה גם בעולם הערבי אך הקמת אש"ף והגברת פעולות הטרור ברחבי העולם האיצו את המנהיגים הערביים והקהילה הבינלאומית ללחוץ על ישראל לסגת מכל השטחים.

הסולידריות הערבית והתמיכה הצרפתית

הבעיה הפלשתינית חיזקה את הסולידריות בעולם הערבי ובמדינות העולם השלישי. היא גם איחדה את מדינות אירופה במאמץ לטפל בכובד ראש בסוגיה, זאת בעיקר הודות לעמדתה העיקשת והמתמידה של צרפת. למעשה צרפת הייתה המדינה המערבית הראשונה ששר החוץ שלה נפגש עם יאסר ערפאת. המפגש היה בשגרירות צרפת בבירות ב-21 באוקטובר 1974 ,שבוע ימים בלבד אחרי נאומו הראשון של ערפאת בעצרת האו"מ.  צרפת גם הייתה הראשונה שפתחה ב-1975 משרד דיפלומטי של אש"ף בפאריס.

הגישה האירופית והצרפתית בפרט הייתה מושתתת על כך שהתקרבות לאש"ף  תזכה לתמיכה ואהדה במדינות מפיקות הנפט ותמנע במקביל פעולות טרור בבירות אירופה.

בעיה סבוכה וייחודית – ולא רק טריטוריאלית

נדגיש כי עד היום לא נמצא פתרון לבעיה הפלשתינית כפי שהקהילה הבינלאומית דורשת מאז  1967 מאחר והבעיה סבוכה ומורכבת ואינה דומה לסכסוכים אחרים, כפי שהיו באירופה במהלך ההיסטוריה.

פתרון הבעיה הפלשתינית מחייב פשרות מכל צד. לא מדובר רק בסכסוך טריטוריאלי שאפשר יהיה ליישבו כפי שהדבר נעשה בין ישראל לירדן ולמצרים או בין צרפת לגרמניה. בתוך כך, הנוסחה "שטחים תמורת שלום" איננה יכולה להיות המסלול העיקרי לפתרון הקבע.

היבט לאומי והגדרה עצמית

נזכיר כי זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל קיבלה גושפנקא רשמית כבר ב-1922  על ידי חבר הלאומים ובעקבות הצהרת בלפור, וכי אין לעם היהודי מקום אחר בעולם מלבד ישראל, אליה הוא קשור קשר היסטורי הדוק וללא עוררין.

מדובר למעשה בסכסוך בין שני עמים שאחד מהם, הערבי- פלשתיני , טוען שהיהודים אינם אומה ואין להם לאום. הם מיצגים רק דת, ועל כן נשללת מהם הזכות למדינה עצמאית וריבונית. התפיסה הזאת שוללת מהיסוד את התנועה הציונית ומעניקה ליהודים כמו לנוצרים מעמד של עדה דתית בלבד. בפרסומי ההסתה הפלשתינית אין הפרדה בין יהודי התפוצות לבין אלה החיים במדינת ישראל. בסרטים המשודרים ברשתות הטלויזיה ובקריקטורות המופיעות באמצעי התקשורת  מופיעים מוטיבים אנטישמים קלאסיים.

אחת ההוכחות לכך שהסכסוך אינו רק טריטוריאלי נעוצה גם בעובדה שהיהודים החיים בגולה הם יעד לפעולות טרור.  נדגיש כי הפתרון לסכסוך אינו בידי הפלשתינים בלבד. הסכסוך יימשך כל עוד ארגוני הטרור כמו אל קאעידה או דעא"ש הסונים או חיזבאללה השיעי ואף החמאס בעזה, ימשיכו לאיים בהכחדת ישראל ויסרבו לנהל מו"מ אמיתי לשלום.

היריבות בעולם הערבי-מוסלמי

למרות ה"סולידריות" הקיימת לכאורה בעולם הערבי-מוסלמי למען פתרון הבעיה הפלשתינית, הפילוג והשסעים גברו מעל הכל ורבים ממנהיגי ערב מאסו בתמיכה ובסיוע שהם מעניקים מאז שנות ה-60 לפלשתינים. הפילוג בין הארגונים השונים ובמיוחד בין הפת"ח לחמאס וכן השחיתות והפערים העמוקים בין העם להנהגה הגבירו את ההרחקה והמיאוס.

למרות הסכמי השלום שנחתמו עם מצרים וירדן המשיכו הפלשתינים בפעולות טרור ובהסתה וסירבו להישמע לקולות המתונים בעולם הערבי.

המחלוקות בישראל

עוד לפני הקמת המדינה היו בארץ ישראל ובתפוצות חילוקי דעות אידיאולוגיים בין תנועות ומפלגות שונות. זאת נשמת אפה של כל חברה ליברלית  וכל דמוקרטיה בעולם. נזכיר כי עם הקמת המדינה התפרקו כל הארגונים הצבאיים והוקם צה"ל. גם האצ"ל וגם הפלמ"ח פורקו. בתוך כך, אם הפלשתינים עדיין מעוניינים להקים מדינה עצמאית משלהם עליהם להפסיק את המאבק המזוין, לפרק לאלתר את כל ארגוני הטרור והמיליציות ולהתאחד תחת גוף אחד עם ממשלה וחוקה אחידה לכולם.

בישראל הדיון הציבורי הוא פתוח ולגיטימי וניסוב על שאלות מהותיות, קיומיות, ביטחוניות, אידיאולוגיות ודתיות כאחד. בעקבות הסכמי אוסלו ופעולות הטרור להט הדיונים גבר והוא הוביל להסתה ואף לרציחתו של רה"מ יצחק רבין על ידי בן עוולה. למרות הכאב העמוק, והשסע בעם, תהליך השלום לא פסק וממשלת נתניהו קיבלה את הסכמי אוסלו כמדינה דמוקרטית המכבדת הסכמים בינלאומים.

מן הראוי גם לציין כי בכל משטר דמוקרטי לכל מפלגה ותנועה מימין או משמאל יש מצע ודרכי פעולה. בגלל שיטת הבחירות לכנסת כל קואליציה היא שברירית ותלויה בגחמות של כל סיעה וסיעה. כל ראש ממשלה ישראלי יתקשה לקבל החלטות גורליות בכל נושא במחלוקת. בניגוד למדינות באירופה אין בישראל מסורת לעריכת משאלי עם. בתוך כך יש צורך לרוב מוחלט או להקמת ממשלת אחדות לאומית. נדגיש כי מאז מלחמת ששת הימים כל תהליך שלום היה כרוך בהתחשבות בענייני פנים וקבלת אישורים מכל מרכיבי הקואליציה. עם זאת יש לציין כי הסכמי השלום עם מצרים וירדן אושרו בכנסת ברוב קולות מקיר אל קיר, אך הסכמי אוסלו התקבלו ברוב זעום של 61 חברי כנסת.

ההיבט המשפטי ותדמית הכיבוש

מאז מלחמת ששת הימים קיים בקהילה הבינלאומית נרטיב אחד ויחיד הדורש שישראל תיסוג מכל השטחים. רק לגבי הסוגיה הישראלית קיימות  פרשנויות שונות בקרב המשפטנים לגבי המושגים " ניהול השטחים הכבושים", והגדרת "גבול בינלאומי". הפלשתינים דורשים שהפתרון יהיה מושתת על גבולות החלוקה משנת 1947 ולא של הסכמי שביתת הנשק מ- 1949 בתום מלחמת העצמאות. ישראל גם טוענת כי  " הקו הירוק", כלומר קווי שביתת נשק, אינם גבולות בני הגנה. בנוסף היא טוענת כי השטחים שנכבשו במסגרת מלחמת מגן ב-1967 נחשבים לשטחים במחלוקת ומעמדם הסופי ייקבע במסגרת משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים, וכי ההתנחלויות אינן מכשול למשא ומתן.

עם זאת, ישראל כמדינה דמוקרטית השכילה לנהל "מדיניות ליברלית יחסית" בכל השטחים בהם נטלה שליטה. לא היה גם תקדים שחלק מאזרחי ישראל הערביים ידרשו זיקה לאחיהם בשטחים וימשיכו לחיות במדינה הריבונית בה הם חיים.   גם לא היה תקדים שבו היה קיים בלבול וטשטוש בין זיקתו של עם למדינה שכנה, ובמקביל לדבוק במדינה עצמאית.  רוב הפלשתינים דרשו אז זיקה לירדן והעדיפו להישאר אזרחים ירדנים, במיוחד תושבי מזרח ירושלים.

נדגיש כי למרות הממשל הצבאי, שנוהל רק בשטחים, היו כבר בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, גשרים פתוחים עם ירדן  ותנועה ערה של אנשים  וסחורות. הישראלים נהרו לשווקים בשכם, בחברון ובעזה, וכן במזרח ירושלים שאוחדה מחדש, ואף טיילו ברחבי סיני. הערבים בשטחים עבדו בהמוניהם בישראל.

המדיניות הישראלית הייתה מושתתת אז על ניהול שקט של כל השטחים השנויים במחלוקת , ובמקביל להמשיך לשאוף בכל דרך להשגת הסדר במסגרת תהליך שלום ושיחות ישירות. כך היו ניסיונות לרתום ראשי ערים בגדה והועלו אפשרויות שונות לקונפדרציה ירדנית -פלשתינית.

גם האפשרות של ערבויות בינלאומיות מוטלת בספק. מתוך ניסיון רב שנים של כישלונות וחוסר יעילות, ישראל מסרבת בצדק לקבל הצבת כוחות בינלאומיים ומעדיפה לסמוך רק על צה"ל . הדוגמאות בעזה ובלבנון עם משקיפי או"מ וכוחות יוניפיל מספיקות להוכיח כי אינן תורמות כלל ועיקר ליציבות או להרחקת האיומים והטרור.

סוגית ירושלים

הקהילה הבינלאומית, לרבות ארה"ב, אינה מכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. הרעיון לחלוקתה של ירושלים לשתי בירות כשל עד היום בכל השיחות שנוהלו לפתרון הבעיה הפלשתינית. הרוב המוחץ של הישראלים מתנגד לכך שירושלים תהפוך לבירתה של המדינה הפלשתינית העתידית. לעומתם הפלשתינים בסיוע מדינות מוסלמיות כגון טורקיה ואיראן והפלג הצפוני האסלאמי של ערביי ישראל, מגבירות את המאבק האלים "לשחרור אל קודס ומסגד אל אקצה" והופכות את הסוגיה למלחמה בין דתות.

האירוע החמור שהיה ב-14 ביולי 2017 ביום שישי של תפילות המוסלמים ובו נהרגו על הר הבית שני שוטרים בידי שני מחבלים  ישראלים  מאום אל פחם ממחיש את  הנפיצות הגדולה של המקום. כוהני הדת המוסלמים אף סירבו לעבור בדיקה ביטחונית וגרמו לאלימות ולמהומות. מאז 1967 שומרת ישראל בקפדנות על סטטוס קוו ברור ומוגדר לכל הצדדים.

נזכיר כי התופעה הדתית קיבלה תאוצה עם הגברת השפעת האחים המוסלמים גם בקרב ערביי ישראל והשתלטות שלוחת החמאס ברצועת עזה.  מאז גאמל עבדל נאצר רוב המנהיגים הערביים לרבות יאסר ערפאת פעלו מתוך מניעים לאומיים ולא דתיים. נאצר, סדאת, מובראק והיום סיסי נלחמו עד חורמה נגד פעילי האחים המוסלמים.

בניגוד לירדן שלא שמרה על המקומות הקדושים ליהודים והרסה בירושלים בתי כנסת ובתי קברות, שומרת ישראל מאז מלחמת ששת הימים על חופש דת ופולחן לכל הדתות. גם הניסיונות של הנשיא ביל קלינטון והסכמתו של ראש הממשלה אהוד ברק לחלק את ירושלים ולמצוא הסדרים הולמים ברובעים בהם מתגוררים יהודים, מוסלמים או נוצרים נדחו על הסף על ידי יאסר ערפאת בשיחות קמפ דויד שנערכו בספטמבר 2000. ערפאת סירב לכל פשרה נדיבה ופתח שוב בגל טרור ופגועים במסגרת האינתיפאדה השנייה. מאז ולאור המצב הביטחוני והדמוגרפי בשטח הפכה חלוקת ירושלים לאשליה בלתי ניתנת לביצוע הלכה למעשה ומכל הבחינות.

הפליטים

מאז 1948 שאלת החזרת הפליטים טרם נפתרה עקב התעקשותה של ההנהגה הפלשתינית להנציח את הבעיה ולאפשר לאונר"א להמשיך לסייע להם.

מאז תום מלחמת העולם השנייה מדובר בתופעה יחידה וחסרת תקדים כי ארגון באו"ם בחר להתעסק מאז הקמתו ב-1949 רק בסוגיית הפליטים הפלשתינים ומתעלם ביודעין משאר מיליוני הפליטים בעולם . חמורה במיוחד העובדה שגם כספים ותשתיות של הארגון מועברים בעקיפין למטרות הסתה ולפעולות טרור.  הניסיונות של ישראל למציאת פתרון הולם ובמקביל גם לפצות את גירוש כמיליון היהודים מארצות ערב עלו עד היום בתוהו. גם הניסיונות לשקם את הפליטים הפלשתינים  ולפרק את מחנותיהם במיוחד בחבל עזה נדחו על הסף על ידי ההנהגה הפלשתינית. אש"ף עדיין דורש את זכות השיבה לכל הפליטים הנמצאים בפזורה והחזרתם לאותם מקומות בהם חיו עד הקמת מדינת ישראל.

המצב הגיאופוליטי האזורי

מאז פרוץ "האביב הערבי" בטוניסיה ואפקט הדומינו שגרם להפלתם של מובארק במצרים, קאדפי בלוב ובן עלי בטוניס, המזרח התיכון רועש וגועש עד היום. אמנם רוב תשתיות דאע"ש במוסול ובראקה הושמדו, אולם הלוחמה בארגוני הטרור נמשכת גם באירופה, ולא נמצא פתרון מדיני הולם וקבוע להפסקת מלחמת האזרחים בסוריה ובעירק. השתתפותה של איראן במלחמה בסיוע החיזבאללה, וחתרנותה להגמוניה אזורית לרבות בגולן וברצועת עזה, מגבירות את אי היציבות בכל האזור ומרחיקות כל הסדר גם לגבי הבעיה הפלשתינית. אין ספק שהמשך פעולות הטרור גם בחצי האי סיני והגברת האיומים והעוינות נגד ישראל בגבול הצפוני והדרומי מרחיקות כל תהליך של שלום עם הפלשתינים.

במצב הנוכחי נראה כי הקמתה בעת הזאת כי מדינה פלשתינית שברירית, אם תוקם, לא תחזיק מעמד והיא תהפוך למדינת טרור ולזירת אלימות שתאיים על ישראל ושכנותיה ירדן ומצרים. לאור כל הסיכונים והאיומים רצוי יהיה להתמקד ביציבות האזור ולמציאת פתרון אזורי שבעקבותיו יוקל לפתור את הבעיה הפלשתינית.

סיכום

ראינו לנכון לרכז במסמך אחד את הפעילות הדיפלומטית הענפה שנעשתה על ידי ישראל כדי לקדם את השלום מתום מלחמת ששת הימים ועד היום. המאמר נועד להסביר את מורכבות הסכסוך. ולנתח את הרקע ,המניעים, והסיבות למבוי הסתום עם הפלשתינים. מדוע שתי השכנות הערביות, מצרים וירדן, הסכימו לחתום על חוזה שלום עם ישראל בעוד הפלשתינים מתעקשים ומסרבים באופן עקבי ושיטתילקבל כל פתרון.

מאז תום מלחמת ששת הימים חלפו 50 שנים שבמהלכן ישראל קראה לשלום ולפתרון הבעיה הפלשתינית במסגרת משא ומתן ישיר ובלי תנאים מוקדמים. לעומת זאת, לא שינו הפלשתינים את הנרטיב שלהם ואת עמדתם הבסיסית. הם ממשיכים לדרוש כי יתוקן "העוול" שנגרם ב-1948. הם גם מסרבים בתוקף להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

במהלך השנים כיהנו בישראל ממשלות שמאל וימין ואף אחדות לאומית, אך כולן ניסו בדרכן הן להוביל מהלכים חשאיים וגלויים לקדום תהליך השלום וקץ הסכסוך.הן גם ניסו בכל דרך למנוע מלחמת דתות ולהרחיק גופים קיצוניים ותנועות משיחיות.  הסיבות לכישלונות רבות ומגוונות  אך אין ספק כי למרות מורכבות הסכסוך, כל הקשיים האידיאולוגיים ואילוצי הביטחון, כל הממשלות נמנעו מלספח את השטחים, וניסו לקדם את תהליך השלום בדרכן הן, כי השלום באזורינו נתפס בנכס אסטרטגי עליון למדינת ישראל.

 

  • לקישורים למסמכים עליהם התבסס המאמר לחץ כאן