לאחר שהמנהיגות הפלסטינית דחתה כל נורמליזציה של היחסים עם ישראל, בניגוד למה שהוסכם ב-1993 בחילופי המכתבים באוסלו בין יו”ר אש”ף יאסר ערפאת לבין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ולאחר שאש”ף הכריז על תמיכתו בקמפיין הבינלאומי לחרם, משיכת השקעות וסנקציות כלכליות ,)BDS( נוצר חלל ריק מבחינה כלכלית. החרם שהטילו המנהיגות הפלסטינית וBDS- על מעסיקיהם הישראלים של אלפי פלסטינים, כמו סודהסטרים ורמי לוי, פוגע בציבור הפלסטיני. המנהיגות הפלסטינית לא הצליחה למלא את החלל הכלכלי מפני שאיננה עומדת בהבטחותיה להתאים את ההכנסה, ההטבות וכן תשלומים אחרים לעובדים הפלסטינים שנבצר מהם לעבוד בעסקים בבעלות ישראלית עקב תנועת ה-BDS.
רוב המיזמים המסחריים הפלסטיניים, שנוסדו בעידוד הרשות הפלסטינית, כמו קזינו אואזיס של איל ההון האוסטרי מרטין שלאף בעיר הפלסטינית יריחו, הפכו למרכזים בינלאומיים להלבנת הון עבור ארגוני טרור. הם לא עשו הרבה כדי להיטיב עם הציבור הפלסטיני. חלק מאזורי התעשייה הפלסטיניים, במימון זר, נגועים בשחיתות מקומית ולא הצליחו לספק תעסוקה ושירותים הולמים למספר גדול של עובדים פלסטינים.
בנוסף לעידוד השחיתות, התלות של הכלכלה הפלסטינית בסיוע זר מעכבת כל תמריץ לפיתוח ולעצמאות של הכלכלה המקומית, לבניית תשתית מתקדמת ולהחלת שלטון החוק. סוכנויות סיוע אירופיות, מדינות החברות בשוק האירופי וארגונים כמו אונר”א נחלצים לעתים קרובות לעזרה ומספקים סיוע כלכלי ותעסוקה החיוניים לעסקים קטנים ולא יציבים המעסיקים פלסטינים.
מאחר שרבים מהארגונים ללא מטרות רווח, בנוסף לעידוד השחיתות, התלות של הכלכלה הפלסטינית בסיוע זר מעכבת יוזמה לפיתוח מקומי של הכלכלה, לבניית תשתית מתקדמת ולאכיפת שלטון החוק.
פלסטיניים ואירופיים כאחד, תומכים בתנועת ה-BDS נגד ישראל או מאוישים באנשים התומכים בהשמדת ישראל, הם גם מעודדים עמדות כלכליות פלסטיניות שאינן בנות קיימא וקוראות לבדלנות, ובתוך כך גונבים יוזמות מסחריות פרטיות או מחבלים בהן (1) באופן כללי, המדיניות הכלכלית הפלסטינית הנוכחית, המושפעת מאד מהBDS- ומקמפיינים נגד נורמליזציה, מסתכמת במשטר מושחת, ללא קיימות כלכלית, התומך בטרור ואיננו מתעניין ברווחתם הכלכלית של אנשיו הוא ובפיתוח מדינתי. פיתוח כלכלי הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר שמדינות חדשות מתמודדות איתם. אחדות מהמדינות שנוסדו בחמישים השנים האחרונות כגון קוריאה הדרומית. הרפובליקה של צ’כיה, והאזור האוטונומי של כורדיסטן העירקית התפתחו לכלכלות חזקות ועצמאיות בזכות נכונותן להסתגל לשווקים גלובליים, להצטרף למוסדות בינלאומיים ולהסכמים עם מדינות שכנות, להילחם בשחיתות ולעודד משילות תקינה.
הכוונות של אוסלו
התנאים של הסכמי אוסלו משנת 1993, שיצרו את הממשלה הזמנית של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה, עודדו כלכלה פלסטינית פתוחה המשקפת מודלים של פיתוח המדינות ואזורי האוטונומיה החדשים שהוזכרו לעיל. ההסכמים עודדו שיתוף פעולה כלכלי בין ישראלים לפלסטינים באמצעות כינון הסכמי סחר, אזורי סחר חופשי ושיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני במחקר תעשייתי, באנרגיה, במים, בתקשורת ובתוכניות פיתוח אחרות.
בנוסף לתוכניות משותפות אלה, ביקשו הסכמי אוסלו לפתח כלכלה פלסטינית עצמאית תוך דגש על פיתוח עסקי. ואולם, קרוב לעשרים וחמש שנים לאחר החתימה על חילופי המכתבים של אוסלו, החזון של אוסלו התערער, בעיקר בגלל יוזמתה של המנהיגות הפלסטינית להחרים באופן פומבי את שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני ולהרוס יוזמות וחדשנויות של עסקים פלסטיניים מקומיים.
הדה-נורמליזציה הפלסטינית של היחסים עם ישראל אחרי אוסלו
המנהיגות הפלסטינית מחזיקה את הפרויקטים המשותפים הללו כבני ערובה במסגרת מדיניותה הבלתי מוכרזת לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל7. מטרתה הראשונה של הדה-נורמליזציה היא להפחיד ולאיים על פלסטינים וישראלים המבקשים שלום ופיתרון של שתי מדינות לשני עמים. מטרתה השנייה
היא לגרום לערעור על עצם הלגיטימיות של ישראל ולהביא לבידודה בקהילה הבינלאומית. מבחינה זו, הדה-נורמליזציה מקבילה לתנועת החמאס ולקבוצות טרור אחרות הפועלות להרוס כל סיכוי לשלום בין ישראל לפלסטינים.
הסכמי אוסלו קראו להקמת בנק פלסטיני לפיתוח שיממן באופן עצמאי את הפיתוח הכלכלי הפלסטיני. הבנק לא הוקם מעולם, ואת רוב הסובסידיות, המענקים וההלוואות לפיתוח פלסטיני, כולל אלה המיועדים לפרויקטים של תשתית שהיו אמורים להתבצע על ידי הרשות הפלסטינית, מספקים סוכנויות פיתוח זרות וארגונים ללא מטרות רווח .NGOs ואולם, חלק גדול מהכספים הללו שהיו מיועדים למימון פיתוח כלכלי ברשות הפלסטינית הגיעו לכיסיהם של מנהיגי חמאס ופת”ח. השחיתות בממשלה הפלסטינית מתועדת היטב מאז שנות התשעים של המאה שעברה.
ולכן, ללא קיומה של כלכלה עצמאית ובת קיימא, וללא עידוד ממשלתי של היוזמות המשותפות על פי הסכמי אוסלו, פלסטינים רבים בגדה המערבית הפכו תלויים לפרנסתם בעיקר בישראל ובגופים ישראליים פרטיים בעסקים ובתעשייה. הקשר ההדוק בין אספקת מוצרים לצרכנים פלסטינים על ידי ישראל לבין ישראל כשוק עבודה לפלסטינים, שהחל אחרי 1967, המשיך גם לאחר אוסלו. אפשר לייחס את דרישתו של הציבור הפלסטיני לקנות מוצרים ישראליים ולעבוד בישראל ובעסקים ישראליים באזורי התעשייה באזור C בגדה המערבית למדיניותּה הכושלת של הרשות הפלסטינית ולשחיתות שפשתה בה, לאיכותם הירודה של המוצרים הפלסטיניים ולשוק העבודה הפלסטיני המוגבל.
הציבור הפלסטיני מתמודד עם אתגר כלכלי דו-ראשי. המנהיגות הפלסטינית מרתיעה מפני חדשנות הם כלכלית ופיתוח מקומיים ומחזיקה בידיה שליטה מונופוליסטית על הכלכלה הפלסטינית, אך מצד שני המנהיגים הפלסטינים קוראים גם לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. לעתים קרובות מעודדים חרם במטרה למנוע שיתופי פעולה עם ישראלים. מצב זה הכניס אנשי מקצוע פלסטינים ואנשים ממעמד הפועלים למלכודת כלכלית. לסיכום, המנהיגות הפלסטינית מדכאת את כל היוזמות המשותפות החשובות בין ישראלים לפלסטינים, המיועדות להועיל לשני הצדדים. סביבה עסקית לא נעימה זו מרתיעה גם משקיעים זרים. המנהיגות הפלסטינית משחקת משחק כפול בנושא קמפיין ה- BDS שלה נגד ישראל. יו”ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס שולח מסרים סותרים לציבור הפלסטיני, לישראל ולקהילה הבינלאומית, והדבר יצר בלבול בינלאומי לגבי מדיניותה של הרשות כלפי תנועת ה- BDS הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בסוגיות שהפלסטינים מחשיבים כחיוניות לביטחונם הלאומי כגון המלחמה בטרור החמאס, דאע”ש ואל-קאעידה ותיאום בנושאי אספקת מים, דלק וגז.
בה בעת, הרשות הפלסטינית מעודדת הסתה אנטי-ישראלית ומהללת אותה, תוך הפרה ברורה של התחייבויותיה בהסכם אוסלו. פעילות זו כוללת חרם על שיתוף פעולה חברתי, תרבותי ואף ספורטיבי עם ישראל. זהו ניסיון מתוכנן לפגוע ביחסים הרשמיים והלא רשמיים בין ישראלים לפלסטינים ולחסל כל התקדמות לקראת שלום ופיוס. מסר כפול זה זרע בלבול בציבור הפלסטיני בשאלה "מיהו האויב:" האם אלה המתנחלים היהודים המתגוררים בגדה המערבית או אזרחים ישראלים בתל אביב? כאשר נציגים פלסטינים, פעילים ורוב המנהיגים הפלסטינים האיסלמיים מכניסים את כל הישראלים והיהודים ל”סל” אחד, הם מטעים את הציבור הפלסטיני להאמין שיש להחרים לא רק מוצרים מההתנחלויות אלא את המקור לאינדוקטרינציה זו של מנהיגים פוליטיים, מנהיגי דת פלסטינים וארגונים ללא מטרות רווח של BDS הוא אותם מנהיגים שטוענים בתוקף כי הם בונים גשרים של שיתוף פעולה עם ישראל. למרבה האירוניה, ככל הנראה לצד אותן הכרזות “מתונות” של ההנהגה הפלסטינית, לכל קהילה מקומית בגדה המערבית יש ועדה עממית משלה של מתנדבים למען חרם על ישראל. קבוצות אלה מאויישות על ידי פעילי” ארגונים ללא מטרות רווח, שלמעשה הם בריונים מקומיים המקבלים תשלום כדי לאכוף את רצונם על המקומיים. הם פושטים על חנויות מכולת, מפחידים את בעליהם ומאיימים עליהם, מחרימים מוצרים ישראליים כגון מוצרי מזון מתוצרת תנובה ואוסם, שהקונים הפלסטינים מעדיפים בהרבה על מוצרי חלב ומוצרים אחרים מתוצרת פלסטינית.
תנועת הBDS- והכלכלה הפוליטית הפלסטינית
תנועת ה- BDS מהווה דוגמה לניסיון הזה של המנהיגות הפלסטינית להרוס את תהליך השלום ואת היוזמות המשותפות הכרוכות בו ובתוך כך לפגוע בבני העם הפלסטיני. בסעיף השאלות הנפוצות (FAQ) באתר האינטרנט של תנועת BDS אפשר למצוא את השאלה: “האם BDS איננו פוגע בפלסטינים”? תנועת ,BDS שלטענתה מדברת בשמם של 2.9 מיליון פלסטינים בגדה המערבית, משיבה לשאלה: “הפלסטינים החליטו להצטרף ל- BDS מתוך האמונה שכל נזק כלכלי שייגרם להם הוא מחיר פעוט שעליהם לשלם כדי להשיג חירות, צדק ושוויון.” זו אמירה לא מדויקת שמטרתה להטעות את הקהילה הבינלאומית ולגרום לה להאמין שהציבור הפלסטיני כולו תומך באופן גורף בתנועת החרם.
טענה מוליכת שולל זו של תנועת ה- BDS מהווה ניגוד חד למציאות של תעסוקת פלסטינים בישראל. לדוגמה, פלסטינים שולטים בענף השירותים בירושלים ותופסים מקום חשוב בענף הבריאות, בבתי החולים ובבתי המלון, כמו גם בקבלנות, בתחבורה ובבנייה. לפי סקר שנערך ב2015- במימון האיחוד האירופי, השכר היומי הממוצע לפלסטיני שעובד באזורים בשליטת ישראל הוא 194.2 ש”ח ביום 53.23 ( דולר אמריקני) לעומת 91.4 ש”ח ביום 25.06( דולר) לפלסטינים המועסקים על ידי מעסיקים פלסטינים בגדה המערבית. יותר מ10,000- עובדים פלסטינים עובדים כיום בישראל ובאזורי התעשייה של הגדה המערבית באזור C. מספר זה עדיין רחוק מאוד ממספרם ב-1986 שמנה 270,000 פלסטינים שעבדו בישראל, אבל גבוה ממספרם בשנים האחרונות.
לעומת זאת, התוצר המקומי הגולמי לנפש בשנת 2014 בגדה המערבית היה 4,300 דולר, והCIA- דירג אותה במקום ה175- ברשימת הכלכלות העניות בעולם לאותה שנה. 18 אחוזים מהפלסטינים בגדה המערבית חיים מתחת לקו העוני, ו17.7- אחוזים מובטלים. שיעור הצמיחה התעשייתית בגדה המערבית וברצועת עזה עמד ב2015- על 1.7 אחוזים.
תנועת ה-BDS טוענת שחרם על מעסיקים ישראלים, כולל ההתנחלויות, הוא “מחיר פעוט שחייבים לשלם14.” ואולם, בעקבות כישלונה של הרשות הפלסטינית לספק משרות, לצד הפערים הגדולים ושיעור העוני הגבוה בגדה המערבית, סירוב להצעת עבודה אצל מעסיק ישראלי, או מעסיק כלשהו, אפילו בהתנחלות, איננו “מחיר פעוט.” מציאת עבודה אצל מעסיק ישראלי יכולה להיות ההבדל בין חיים בכבוד לבין עוני מחפיר.
כמו כן, תנועת ה-BDS וקריאתה לאי-נורמליזציה מטילה את האשמה לקשיים הכלכליים של הפלסטינים על הישראלים בלבד. עמוד האינטרנט שלה קובע: “פלסטינים מתמודדים עם שיעורי אבטלה גבוהים ונאלצים לעתים לעבוד אצל חברות ישראליות ובכלל זה בהתנחלויות ישראליות לא חוקיות בגלל ההרס המכוון במשך עשרות שנים של הכלכלה הפלסטינית בידי ישראל.” זוהי טענת שקר. ההיפך הוא הנכון , מאז ומעולם היה זה אינטרס לאומי של ישראל לחזק את הכלכלה הפלסטינית ולסייע בטיפוח יציבות ושגשוג בגדה המערבית וברצועת עזה. עד נסיגת ישראל ב2005- ולאחר מכן ההשתלטות העקובה מדם של חמאס ב,2007- ישראל שיתפה פעולה בפרויקטים עצומים של בנייה בגדה המערבית, כגון סיוע להקמת העיר החדשה רוואבי, ואיפשרה למאות אלפי תיירים ערבים ישראלים לבקר ולקנות בערים הנתונות תחת שלטון פלסטיני באזור A כמו בית לחם, שכם, טול כרם ויריחו.
הכרזות אלה אינן מזכירות שגם המנהיגות הפלסטינית נושאת באחריות, אולי יותר מאשר ישראל, בגלל מדיניות הדה-נורמליזציה הרשמית שלה. כמו כן, המנהיגות הפלסטינית אחראית לקיום ההבטחות של הסכמי אוסלו, הן לגבי יוזמות משותפות והן לגבי פרויקטים שייטיבו עם הכלכלה הפלסטינית. מיזמים אלה, כמו ההצעה להקמת הבנק הפלסטיני לפיתוח, נכללים בתחום של פעילות כלכלית “מקובלת” לפי תנועת ה-BDS מפני שאינם מנרמלים את היחסים עם הישראלים. למרות זאת, הפרויקטים הפלסטיניים הללו לא יצאו אל הפועל.
פלסטינים מעדיפים לעבוד אצל מעסיקים ישראלים
לדברי חאלד דוכי, עורך דין ערבי-ישראלי לענייני עבודה, פלסטינים רבים מעדיפים לעבוד אצל מעסיקים ישראלים מאשר אצל פלסטינים16. בניגוד לאזורים בשליטת הרשות הפלסטינית, החוק הישראלי מגן על עובדים מפני אפליה על רקע גזע, מגדר וגיל, ומספק חופשה בשכר בחגים ובימי מחלה. למעשה, אומר דוכי, האיום הגדול ביותר על עובדים פלסטינים איננו המעסיקים הישראלים, אלא מתווכים פלסטינים המסדרים עבודות לאותם עובדים, והגוזלים בין 70-50 אחוזים ממשכורותיהם של העובדים הפלסטינים.
לפיכך רוב הפלסטינים מעדיפים לעבוד ישירות אצל ישראלים, ולא באמצעות מתווכים פלסטיני. לדוגמה, קניון הנבנה בימים אלה על ידי רמי לוי בעטרות, שכונה בצפון מזרח ירושלים, עתיד לשרת קרוב ל190,000- ערבים ו90,000- יהודים ירושלמים, ואלפי פלסטינים הנכנסים לישראל מדי יום דרך מחסום קלנדיה, המרוחק רק 500 מטרים מהקניון הנבנה18. 70-60 החנויות הצפויות להיפתח בקניון יספקו 1,500 משרות חדשות.
לדברי רמי לוי, למרות שבעלים רבים של עסקים פלסטיניים התעניינו בשכירת שטחים בקניון הם חזרו בהם בעקבות לחצים של מנהיגים פלסטינים כמו סלאח האנייה, העומד בראש החברה הפלסטינית להגנת הצרכן. כשרואיין על הקניון המתוכנן של לוי, איים האנייה על לוי ואמר שהוא “מוכן לחשוף את שמותיהם של כל השותפים של איש העסקים ‘המתנחל’ רמי לוי, להכניס אותם לרשימה השחורה ולהחרים את האינטרסים המסחריים שלהם20." ואולם, פלסטינים רבים שהתראיינו לעיתון Israel of Times במחסום קלנדיה אמרו שהם מחכים בקוצר רוח לקניון החדש ולמחירים הסיטוניים הנמוכים יותר של רמי לוי. המרואיינים ציינו שהם אינם מוטרדים מהאפשרות שיערכו קניות באותן חנויות יחד עם ישראלים יהודים, בדומה לכך, זמן קצר אחרי שהמפעל של סודהסטרים עבר מאזור התעשייה במישור אדומים אל הנגב בפברואר ,2016 איבדו 74 פלסטינים את אישורי העבודה שלהם ולא יכלו עוד לעבוד במפעל. ב- 2014 עבדו בסודהסטרים 500 פלסטינים לצד ישראלים וזכו לשכר ולהטבות שווים להם, וחלקם אף ניהלו עובדים ישראלים. שנתיים בלבד לאחר מכן, שום פלסטיני לא עבד במפעל.
במקום להביע דאגה לאנשיהם המאבדים מקומות עבודה, המנהיגים הפלסטינים חגגו את המעבר כניצחון של .BDS מחמוד נוואג’ה, המתאם של BDS ברמאללה, אמר שהפיטורים בסודהסטרים היו “חלק מהמחיר שיש לשלם בתהליך של סיום הכיבוש." ואולם, הוא לא הציע שום חלופות תעסוקה בשכר ובהטבות דומים.
הרשות הפלסטינית מנסה יוזמות תעסוקה
המנהיגות הפלסטינית גם התעלמה משיעור האבטלה הגבוה של פלסטינים, שעמד על 22.2 אחוזים בגדה המערבית ב-1988 כאשר הרשות הפלסטינית וקזינו אוסטריה פתחו את קזינו אואזיס ביריחו24. על פי הערכות היוו הישראלים כ95- אחוזים מהמבקרים בשתי שנות פעילותו של הקזינו. הקזינו היה מיועד לסייע לכלכלה הפלסטינית הנאבקת על קיומה, וסיפק הכנסות ממסים לרשות הפלסטינית. ואולם, אפילו הפלסטינים לא הצליחו להבטיח את ביטחונם של העובדים ביריחו. הקופאים והעובדים בשולחנות ההימורים, שהיו חברי הצוות שקיימו את הקשר ההדוק ביותר עם המבקרים הישראלים, היו אירופים.
גורמים באש”ף דאגו למגוריהם של אנשי הצוות האירופים במעלה אדומים, ולא ביריחו, בגלל בעיות ביטחון על רקע טרור ופשע.
כמו כן, ידוע שהאואזיס שימש גם להלבנת הון למען ערפאת כדי לסייע במימון האינתיפאדה השנייה. במהלך האינתיפאדה השנייה התברר כי גורמים פלסטיניים קיצוניים השתמשו בקזינו כדי לירות בחיילים ישראלים. בנוסף למימון טרור ולאספקת מספר מוגבל של משרות לפלסטינים, הרווחים שנצברו בקזינו אואזיס ביריחו, הפרויקט התיירותי הגדול ביותר שיזמה ההנהגה הפלסטינית, לא הושקעו מחדש לטובת האוכלוסייה הפלסטינית. לאחר שהקזינו נסגר בתום פעילות של שנתיים בלבד, הרשות הפלסטינית לא עשתה כל מאמצים לספק תחליף למשרות שאבדו או לפצות על אובדן הכנסות.
התלות ההדדית של הכלכלות הישראלית והפלסטינית
הדוגמאות שהוזכרו לעיל (רמי לוי וסודהסטרים) מעידות כי תנועת הBDS- פוגעת למעשה בכלכלה הפלסטינית יותר מאשר בכלכלה הישראלית. ושהיא מסוגלת לפגוע בפרנסתם של יותר מ100,000- פלסטינים העובדים בישראל. הכלכלה הפלסטינית והישראלית תלויות זו בזו במידה רבה, כששני הצדדים מרוויחים מהמסחר הדו-צדדי. בחישוב גס, ב2012- יצוא ישראלי בשווי של כ4.37- מיליארד דולר נכנס לגדה המערבית, ואילו היקף היצוא הפלסטיני לישראל באותה שנה עמד על 800 מיליון דולר בלבד. חוסר האיזון המסחרי קוזז על ידי כ1.5- מיליארד דולר ששילמו הישראלים לעובדים פלסטינים28.
פעילים ב- BDS משקרים כשהם טוענים שישראלים “מציפים” במזיד את השווקים הפלסטיניים במוצרים ישראליים וגורמים בכך לתלות בסחר. הפלסטינים לא פיתחו תעשיות מתקדמות. במקום להשתמש בפארקים התעשייתיים לפיתוח מוצרי תעשייה המיוצרים על ידי פלסטינים למען השווקים הפלסטיניים, הרשות הפלסטינית העניקה את הזכויות לחלק גדול מהפארקים האלה לחברות זרות, או מכרה אותם לחברות אלה. לחברה טורקית יש שליטה מלאה באזור התעשייה בג’נין, וחברה יפנית שולטת בפארק התעשייה ביריחו. באזור התעשייה בג’נין למשל, נאסר על גורמים פלסטינים להיכנס או למלא תפקידים רשמיים, וכל הביטחון מסופק על ידי חברות זרות.
תנועת ה-BDS וארגוני פיתוח פלסטיניים ללא מטרות רווח
מתוך הנחות יסוד שקריות של "הומניטריות" ו"-פיתוח," מנעה הקהילה הבינלאומית של הארגונים ללא מטרות רווח מהפלסטינים הן את הליברליזציה הכלכלית והן את החדשנות המקומית. ארגונים אלה שמקבלים מימון בינלאומי, כגון המרכז הערבי לפיתוח חקלאי, לשכת המסחר והתעשייה של אזור רמאללה- אל-בירה והארגון לפיתוח חברתי וקהילתי בשכם, חתמו על קמפיין ה- BDS משנת 2005. לא ברור איך חרם על ישראל ישפר את הפיתוח הפלסטיני, או כיצד ניתוק הפלסטינים משוקי העבודה והמוצרים הישראליים ישפר את מעמדם הכלכלי ואת איכות חייהם.
יתר על כן, ארגונים פלסטיניים ללא מטרות רווח אינם מייצגים בדרך כלל את האוכלוסיות שהם אמורים לשרת.
טאריק דנה, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת חברון, כותב שבתקופה שלאחר אוסלו, שתי אליטות מובילות את הארגונים הללו: “מנהיגים ופעילים לשעבר, בדרך כלל בני מעמד הביניים וקשורים פוליטית לפלגים מהשמאל,” ו”דור צעיר של אנשי מקצוע קרייריסטים שרכשו את הידע והמיומנות שלהם בעיקר באוניברסיטאות מערביות או מניסיון מקצועי בחו”ל.” דנה מוסיף: “היבט נוסף של האליטיזם בארגונים ללא מטרות רווח הוא ריכוז הכוח בידיהם של אנשים ספורים.”
לפי משאל משנת 2011 שערך המכון הנורווגי ללימודים בינלאומיים שימושיים, (FAFO) חמישים ותשעה מהפלסטינים השיבו שאינם בוטחים בארגונים פלסטיניים ללא מטרות רווח. ואולם, הקהילה הבינלאומית הוטעתה כשנאמר לה שקריאתם של הארגונים הללו משנת 2005 להצטרף ל- BDS מייצגת בדרך כלשהי את כל הפלסטינים ולא רק מיעוט אליטיסטי קטן.
המכון הפלסטיני למחקרי מדיניות כלכלית(MAS), התומך בתנועת ה-BDS, כותב ש”המכון מוקדש למחקרי מדיניות שקולים וחדשניים, שמטרתם לטפח פיתוח כלכלי וחברתי בפלסטין." ואולם, עם שלושה שרי הרשות הפלסטינית שיושבים במועצת המנהלים ומתאם BDS המשמש חוקר, הדוחות של MAS על הכלכלה הפלסטינית נגועים בהטיה ברורה נגד ישראל. הפרסומים של MAS זוכים לציטוטים נרחבים, במיוחד על ידי ארגונים ללא מטרות רווח במימון זר. כך, במיוחד, המסמך של MAS “בדרך לחזון חדש לתחייתה של הכלכלה הפלסטינית,” מקדיש ארבעה פרקים המייחסים בגניבת דעת את כל הקשיים הכלכליים כיום ל”כיבוש הישראלי.” לאורך הדו”ח כולו, המנהיגות הפלסטינית איננה נדרשת לאותן אמות מידה המצופות מישראל, והם מנקים את הרש”פ מכל אחריות ולו חלקית לקיפאון הכלכלי הפלסטיני.
בנוסף לפגיעה בכלכלה הפלסטינית, תנועת BDS ומדיניותה הדוגלת באנטי-נורמליזציה מעוותת גם דיווחים כלכליים והמלצות לכלכלה הפלסטינית. מוסדות כלכליים כגון MAS ממליצים לאסור על כל שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל, תוך הפרה של הסכמי אוסלו. במקום שיתוף פעולה כלכלי, פלסטינים וגופים בינלאומיים התומכים ב – BDS ימשיכו בדמוניזציה של ישראל, של המסחר הישראלי-פלסטיני ואפילו של שיתוף הפעולה ביטחוני.
ארגונים בינלאומיים לפיתוח התומכים ב- BDS
גם ארגונים בינלאומיים ללא מטרות רווח ממדינות המקיימות יחסים עם ישראל, הפועלים בגדה המערבית, תומכים ב- BDS. כשהדוקטרינה של BDS הופכת למרכיב בפעילויות של ארגונים בינלאומיים לפיתוח, ארגונים אלה גם מתעלמים מהאפשרות של פיתוח באווירה של שלום ופעולות משותפות עם ישראל, ומתמקדים במקום זה בדמוניזציה של ישראל ובהאשמתּה בכל הקשיים הכלכליים של הפלסטינים.
רוב הארגונים המערביים ללא מטרות רווח התומכים בBDS- הם ארגונים אירופיים המקורבים לכנסיות, כגון דיאקוניה, תוכנית הליווי האקומני לפלסטין וישראל ,)EAPPI( IKV פאקס קריסטי וארגון Want on .War כל הארגונים הללו מקבלים מימון מהאיחוד האירופי. קבוצות אלה מובילות את הדה-לגיטימציה של ישראל. הן מנצלות את התקשורת הפלסטינית, הערבית והאירופית כדי ליצור רושם שהן מייצגות את קולו האותנטי של הרחוב הפלסטיני. למעשה, הן מייצגות אינטרסים פוליטיים צרים ומנותקות מדעת הקהל ומחיי היומיום של הציבור הפלסטיני.
ארגון הצדקה הבריטי Aid ,Christian שהיה מעורב באירועים של BDS ומעודד חרם על ההתנחלויות, מדווח על תוכנית שלושת היעדים שלו “זכויות פלסטיניות לכול," אבן פינה בתוכנית האסטרטגית של הארגון לשנים .2017-2013 רבים מהיעדים הללו מכוונים לערביי ישראל, במטרה להסית את הקהילה הערבית הישראלית ולהקצין את עמדותיה. רשימת היעדים של Aid Christian לשיפור החברה האזרחית הפלסטינית איננה כוללת ולו הצעה אחת לשיפור הכלכלה הפלסטינית. תחת זאת, היא בעיקר מגנה את ישראל בגין הקיפאון הכלכלי הפלסטיני.
באופן דומה, טרוקייר, סוכנות הפיתוח של הכנסייה הקתולית באירלנד, תומכת תמיכה פעילה ב.BDS- כמו Aid ,Christian גם ה”פיתרונות” הכלכליים שלה לרשות הפלסטינית מוקדשים בעיקר לדמוניזציה של ישראל ולהצגה שקרית של ההתנחלויות הישראליות כאיום כלכלי על הפיתוח הפלסטיני, ואינם עושים כמעט דבר לפיתוח מעשי ובר קיימא של הכלכלה הפלסטינית.
סיכום
המנהיגות הפלסטינית והארגונים ללא מטרות רווח התומכים בה הסיטו את תשומת הלב הבינלאומית מהטיפול בפיתוח הכלכלה, הליברליזציה והתשתית הפלסטינית. במקום זאת הם מיקדו את תשומת הלב הבינלאומית בקמפיינים לחרם ולדה-נורמליזציה נגד ישראל. בניגוד לרוב העולם המתפתח, שמבקש לחזק את הקשרים הכלכליים בעידן של טכנולוגיה, גלובליזציה ואינטגרציה כלכלית, המנהיגות הפלסטינית מסרבת לפתח את כלכלתּה תוך שיתוף פעולה עם שכנתּה המשגשגת, ישראל, שיכולה להיות שותף הסחר החזק ביותר של הפלסטינים.
לאחר הסכמי אוסלו, לפלסטינים היה יתרון ייחודי של קבלת סיוע מישראל, בניגוד למדינות חדשות אחרות שזה עתה קמו. ואולם, באמתלה של סירוב נחרץ לחזק את “כלכלת הכיבוש” לכאורה של ישראל, המנהיגות הפלסטינית דחתה באופן פומבי כל שיתוף פעולה עם ממשלת ישראל או עם המגזר הפרטי בישראל, בפרויקטים משותפים שיכלו להועיל לשתי הכלכלות.
במקום זאת, המנהיגות הפלסטינית אחראית לקיפאון הכלכלי שלה עצמה, בשל השקעות ומיזמים עסקיים מפוקפקים שלא הצליחו להועיל לבני העם הפלסטיני, ותחת זאת גרמו לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל.
גם תנועת ה- BDS והפלסטינים וארגונים זרים ללא מטרות רווח התומכים בדוקטרינה ההרסנית שלה הרעו את מצבם הכלכלי של העובדים הפלסטינים בהגבלת הגישה לישראל, שוק העבודה הגדול ביותר של הפלסטינים. במקום לאפשר לאנשיה למצוא משרות רווחיות, כולל משכורות שהרשות הפלסטינית יכלה לגבות בגינן מסים, ולעודד את ההכנסה הפנויה שהיתה מושקעת בחזרה בשירותים פלסטיניים, המנהיגות הפלסטינית פועלת לא כמדינה מתפתחת, אלא כשלטון מושחת ואף כושל. העובדה הזאת ידועה למגזרים נרחבים בחברה הפלסטינית. הם מכירים בכך שכישלונה של המנהיגות הפלסטינית בחזית הכלכלית והפוליטית גרם לניסיונותיהם להסיט את הוויכוח ולמקד אותו בהתקפה על ישראל כמדינה בלתי חוקית, מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית לכאורה, המהווה מקור לכל החוליים הפלסטיניים.
אין ספק שהציבור הפלסטיני מעוניין בשיתוף פעולה עם ישראל בכל התחומים שאפיינו את התקופה שלפני אוסלו, מ-1967 ועד 1993. התביעה של הציבור לתעסוקה ולצמיחה כלכלית גוברת על התעמולה האנטי-ישראלית התקיפה של מנהיגיהם.
מומלץ למנהיגות הפלסטינית להקשיב לרחשי ליבו של ציבור האזרחים שלה ולקיים שיתוף פעולה הדוק עם ישראל. כך יוכלו מאות אלפי פלסטינים לעבוד תמורת שכר טוב וליהנות מהטבות יחד עם שכניהם הישראלים, ילמדו מהם ויאמצו לעצמם את תרבות אומת הסטארט-אפ שהיזמים הישראלים מנסים לשתף
בה את עמיתיהם הפלסטינים במאמץ ליצור עתיד משותף טוב יותר.
ח'אלד אבו טועמה הוא עיתונאי ערבי-ישראלי שזכה בפרס ועמית בכיר במכון גייטסטון בניו יורק. בעבר שימש כתב לענייני פלסטינים בג'רוזלם פוסט.
