העיתון הרשמי של מצרים פרסם ב-17 באוגוסט את ההסכם בין מצרים לסעודיה על סימון הגבול הימי ביניהן. הגבול כפי שמסומן במפה של האדמירליות הבריטית, המצורפת להסכם, ובהתאם לנקודות הציון הימיות המפורטות בהסכם, משייך את האיים טיראן וסנפיר לסעודיה מבלי לציין זאת במפורש. הפרסום מהווה את השלב האחרון והסופי של אישור ההסכם שנחתם בקהיר ב- 8 באפריל 2016 במהלך ביקורו של מלך סעודיה ועבר לא מעט תהפוכות. הוא בוטל בערכאות משפטיות, אך הועבר לפרלמנט שהצביע עבורו ברוב מוחלט. נשיא מצרים, עבד אלפתאח אלסיסי, אשרר את ההסכם בחתימתו. המסמך שפורסם כולל גם חילופי אגרות בין סעודיה למצרים ובין ישראל למצרים האמורים להוות את הבסיס ההיסטורי והמשפטי להצדקת העברת הבעלות. שני האיים, השולטים על הכניסה והיציאה של מפרץ אילת/עקבה, הם עכשיו חלק משטחה של מדינה שאין לה הסכם שלום עם ישראל.
יוזכר כי האיים נכללים באזור C הכולל את שטחי מזרח סיני שם מתקיים, על פי הנספח הצבאי של הסכם השלום, פירוז מלא שמשמעותו איסור על נוכחות צבאית כלשהי. הפיקוח השלטוני מתבצע רק באמצעות משטרה אזרחית. פטרולים ימיים של הכוח הרב לאומי, המפקח על הפירוז בסיני, מסיירים במצרי טיראן ובאיים לעיתים מזומנות ומדווחים על ממצאיהם לישראל ולמצרים. בינתיים לא ברור אם הכוח ימשיך לדווח למצרים אשר תעביר את החומרים לסעודיה או שידווח ישירות לסעודים.
חשיפתו של ההסכם עוררה בזמנו התנגדות קשה בציבוריות המצרית. חברי פרלמנט ואישי ציבור הביעו זעם וזעזוע על העברת אדמה מצרית למדינה זרה והרחוב המצרי ביטא את התנגדותו בהפגנות מחאה אלימות. בהתאם לסעיף הראשון של החוקה מצרים היא מדינה מאוחדת שאין לחלקה ואין לוותר בשום אופן על חלקים ממנה. אם בכל זאת מתעוררים ספקות כמו במקרה דנן בעקבות תביעה של מדינה זרה מחייבת החוקה את אישור הפרלמנט. עורכי דין הגישו עתירות לביטול ההסכם. בסופו של תהליך ארוך ומפותל ביטל בית הדין המינהלי העליון את ההסכם. במהלך שרבים ראו כנוגד את החוקה, הועבר ההסכם בכל זאת לפרלמנט שלבסוף אחרי דיונים סוערים אישר אותו.
חשיפת ההסכם הביאה גם לדיון תקשורתי ומחקרי על שייכותם של האיים. דורות רבים במצרים למדו בבתי הספר כי האיים הם חלק אינטגרלי של ארצם. במהלך ההתנצחות בין תומכים למתנגדים פורסמו גם שתי הקלטות של גמאל עבד אלנאצר. אחת מ-1956 אחרי נסיגת ישראל מסיני והשנייה מ- 1967 שם הוא הכריז כי האי טיראן ומיצרי טיראן הם מצריים לחלוטין, כי שום אנייה ישראלית לא תעבור בהם ויערכו חיפושים באניות של המעצמות הזרות לבדוק אם יש בהם סחורה לישראל. המתנגדים להסכם פרסמו גם מפות עתיקות, מהן ניתן להסיק כי שני האיים שייכים למצרים לפחות מהמאה ה-15. גם מהסכם לונדון מ- 1840 בעניין גבולותיה של האימפריה העותומנית ניתן להסיק כי האיים שייכים למצרים. יש גם לציין כי האיים לא היו נושא לדיון בהסכמים הבינלאומיים לחלוקת השטחים של האימפריה העותומנית אחרי מלחמת העולם הראשונה ומכאן שהיו שייכים למצרים. על כך יש להוסיף שערב הסעודית הייתה למדינה עצמאית מוגדרת רק ב- 1932 לאחר שאבן סעוד סיים את כיבוש חיג'אז ונג'ד. סעודיה, שהייתה מבין מקימות האו"ם ב- 1945, הצטרפה בין השאר גם לאמנות בתחומי המשפט הימי הבינלאומי ובעקבות זאת תבעה ריבונות על שני האיים שהם קרובים לחופיה יותר מאשר למצרים.
כך או כך, פרסום ההסכם הביא לחשיפת מגעים וחילופי אגרות בין מצרים לסעודיה שהתקיימו בשנים 1989 ו- 1990 אשר נועדו להוכיח לעם המצרי כי האיים אכן אינם שייכים למצרים. האגרות צורפו להסכם והם פורסמו במילואם בעיתון הרשמי.
באיגרת מספטמבר 1988 כותב שר החוץ הסעודי סעוד אלפייסל לדר' אחמד עסמת עבד אלמגיד שר החוץ וסגן ראש הממשלה של מצרים, כי מצרים קיבלה את האיים כפיקדון זמני מסעודיה עוד ב- 1950 כדי "לחזק את המצב הצבאי הערבי" מול "הישות הציונית". השר מסביר שבהתחשב במצב האסטרטגי של שתי המדינות במפרץ עקבה הסכימה ממשלת סעודיה ששני האיים יהיו בניהול מצרי לחיזוק ההגנה המצרית בסיני ובכניסה למפרץ עקבה במיוחד בעקבות כיבושה של אום אל רשרש (אילת) ע"י "הכנופיות הישראליות" (חטיבת הנגב) במרס 1949. הוא גם מזכיר כי ב-1981 ביקש הנשיא מבארק מן המלך ח'אלד להימנע מלעורר את הבעיה, עד אשר תיסוג ישראל מכל שטחי מצרים, ואז תהיה זו בעיה בין ערבית בלבד. לבסוף מביע פייסל תקווה כי היחסים הטובים בין שתי המדינות יסייעו להעברת שני האיים לסעודיה.
באיגרת נוספת לעבד אלמגיד ב- אוגוסט 1989 מתייחס פייסל לשיחות שקיים עמו בניו יורק בו אישר השר המצרי כי אין למצרים שום הסתייגות ביחס לבעלותה של סעודיה על האיים וכי הבעיה שמטרידה אותה היא מניעת פגיעה בהתחייבויותיה האזוריות והבינלאומיות הנובעות מהסכם השלום. לכן מבקשת מצרים מסעודיה להמתין עד שהמצב באזור יתייצב. הוא חוזר על תביעתה של ארצו לשני האיים, אבל מגלה הבנה למניעיה של מצרים להמתין להחזרתם עד שהנסיבות תאפשרנה.
דר' עבד אלמגיד הגיב על שתי האגרות הנ"ל רק במרס 1990 וניסח את דבריו בזהירות. הוא מאשר כי האיים אכן שייכים לסעודיה ונמסרו לניהול מצרי על רקע בעיות הביטחון באזור. עם זאת הוא מדגיש כי ראייתה של מצרים לגבי האיים נובעת מהצורך למנוע כל פגיעה בהתחייבויותיה האזוריות והבינלאומיות בהתאם להסכמים הבינלאומיים, שהיא חתומה עליהם לגבי השכנת השלום באזור, והקובעים שלא יהיו שום כוחות צבאיים בשני האיים מלבד זו של המשטרה האזרחית המצרית, המגיעה לשם בסירות קלות המצוידות בנשק קל בלבד, ושל הכוח הרב לאומי. על כן, כותב עבד אלמגיד, מצרים מבקשת מסעודיה כי האיים יישארו בניהולה של מצרים באופן זמני עד להתייצבות המצב באזור.
נראה שהמצרים העריכו ב- 2016 כי המצב התייצב וכי יהיה בידם לבצע מהלך מורכב זה והם פתחו במגעים עם סעודיה וישראל כדי למצוא נוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. יתכן שהמניע למהלך הייתה תחושתו של הנשיא המצרי כי עליו להפגין רגשי תודה לסעודיה, שתמכה בו אחרי שהדיח את האחים המוסלמים מן השלטון ב- 2014 וסייעה לו לייצב את כלכלת המדינה בסיוע פיננסי נדיב. מכל מקום יתכן מאד שלא צפה את תגובתו החריפה של העם המצרי.
במקביל לחתימת ההסכם על סימון הגבול הימי ב- 8 באפריל שיגר הנסיך מחמד בן סלמן, סגן יורש העצר (כיום יורש העצר) איגרת לראש ממשלת מצרים, המהנדס שריף אסמאעיל בה התחייבה סעודיה כדלקמן:
- לכבד את החוק הבינלאומי בהתאם לאמנת המשפט הימי של האו"ם מ- 1982 שעיקריה הבטחת המעבר במצרי טיראן לשיט בינלאומי של כל המדינות ללא מגבלות.
- התחייבות שלא לבצע בשני האיים שום פעילות צבאית.
- הגבלת הנוכחות הביטחונית באיים לכוחות ביטחון לא צבאיים הכוללים את משמר הגבול.
סאמח שוכרי שר החוץ המצרי שיגר ב 16 במאי אגרת לראש הממשלה בנימין נתניהו בתפקידו כשר חוץ (כך במקור) בו הוא מתייחס להסכם השלום ולהסכמים עם הכוח הרב לאומי ומודיע כי מצרים וסעודיה חתמו על הסכם ב- 8 באפריל לסימון הגבול הימי. בהתחשב בתוצאותיו לגבי טיראן וסנפיר הוא מצרף את מכתבו של סגן יורש העצר הסעודי בעניין ההתחייבויות שארצו נטלה על עצמה באופן חד צדדי. לבסוף ביקש כי ראש הממשלה יאשר את תוכן המכתב הסעודי כהכרה והסכמה של סעודיה לגבי הנהלים הנוכחים הנהוגים באיי טיראן וסנפיר".
נראה שמכתב זה לא היה מקובל על ראש הממשלה, שכן שוכרי נמנע מלהתייחס במפורש להתחייבויות של מצרים וסעודיה לגבי האיים – מה שגרר ללא ספק פרק נוסף במגעים בין מצרים לישראל והביא למכתב חדש ששיגר שוכרי לראש הממשלה ב- 18 בדצמבר בו הובררו הדברים הבאים:
- – מצרים מאשרת את דבקותה המלאה בהסכם השלום, בהסכם עם הכוח הרב לאומי ובכל ההסכמים וההבנות שנחתמו בין מצרים וישראל.
- – אישור כי בעקבות חתימת ההסכם לסימון הגבול הימי בין מצרים לסעודיה הועברו האיים טיראן וסנפיר לבעלותה של סעודיה.
- – הדגשה כי התחייבויותיה של סעודיה כפי שהוצגו באיגרתו של סגן יורש העצר כוללות את טיראן וסנפיר.
- – הודעה חד משמעית כי מצרים וסעודיה יחתמו על הסכם לגבי משימותיו של הכוח הרב לאומי במצרי טיראן ובאיים טיראן וסנפיר, וכי ההסכם קובע כי סעודיה לוקחת על עצמה ליישם את כל ההתחייבויות של מצרים בעניין מצרי טיראן, טיראן וסנפיר ומפרץ עקבה.
- – התחייבות כי מצרים לא תסכים לשום שינוי בהסכם זה ללא הסכמת ישראל.
בתשובתו מ- 19 בדצמבר כותב ראש הממשלה כי רשם לפניו את דבקותה של מצרים בהסכם השלום ובהסכם עם הכוח הרב לאומי ואת הבטחתה של סעודיה למלא את כל התחייבויותיה של מצרים בעניין מצרי טיראן, האיים טיראן וסנפיר ומפרץ עקבה, וכי ההסכם בין שתי המדינות לגבי המשימות של הכוח הרב לאומי לא ישונה.
כך עברו טיראן וסנפיר, איים קטנים, אבל בעלי חשיבות אסטרטגית לגבי ישראל, ממצרים שעמה יש לה הסכם שלום חתום ומסורת של יחסים ביטחוניים, לסעודיה הנחשבת כארץ אויב. מפרץ אילת/עקבה הוא המוצא של ישראל לאסיה ולאפריקה, שתי יבשות גדולות בעלות חשיבות עליונה לכלכלתה וביטחונה של ישראל. מי ששולט על שני האיים הנ"ל יכול בקלות למנוע מעבר אניות ישראליות כפי שעשה נאצר ב-1967. הללו יוזכר שישראל כבשה פעמיים את שני האיים ב- 1956 וב-1967 וכי סגירת מצרי טיראן על ידי נאצר הייתה העילה המרכזית למלחמת ששת הימים.
אומנם בעת הנוכחית אין לצפות למלחמה בין ישראל לערב הסעודית. שתיהן מאוימות על ידי איראן ויש להן אינטרס משותף למנוע את התפשטותה, אך שיתוף הפעולה עם סעודיה שעליו רומזים מנהיגינו, אינו נראה לעין ומתבצע בינתיים בדיסקרטיות גדולה וסעודיה עדיין לא נקטה בצעד פומבי כלשהו של פתיחות כלפי ישראל. סעודיה עצמה הפגינה יציבות לאחר שעברה בשלום את אירועי האביב הערבי והתקפות הטרור של אלקאעידה בתחילת שנות האלפיים. עם זאת זו מדינה המבוססת על שותפות עם ממסד דתי וואהבי שהוא סלפי קיצוני במהותו ועל שלטון משפחתי. בהתאם לחוק המשילות שפרסם המלך פהד ב- 1992 הקוראן והסונה מהווים את חוקת המדינה והיא תונהג לתמיד על ידי ילדי וילדי ילדיו של המלך אבן סעוד.
אפשר להניח כי המו"מ בין מצרים לישראל בנושא זה היה ארוך ומפותל וכי גם ארה"ב השתתפה בו באופן פעיל. ארה"ב, לא רק ערבה להסכם השלום, אלא היא גם צד מרכזי בכוח הרב לאומי אשר הקימה ושרוב חייליו אמריקאים ועיקר מימונו מגיע ממנה. למעשה מצרים העמידה את ישראל בפני בחירה בלתי אפשרית. התנגדות להעברת האיים הייתה פוגעת קשות ביחסים בין שתי המדינות ומגבירה את אי היציבות באזור. נראה על כן שלישראל לא הייתה הברירה אלא להסכים וסביר שקיבלה הבטחה מארה"ב כי תעקוב אחרי קיום התחייבויותיהם של מצרים וסעודיה .עם זאת היא לחצה והשיגה התחייבות ברורה של מצרים להמשך דבקותה בהסכם השלום ובהסכם עם הכוח הרב לאומי והתחייבות סעודית עקיפה ליישם את התחייבויותיה של מצרים על פי הסכם השלום ואת ערבותה של מצרים לכך.
