עבור לתוכן העמוד
Menu

המטרה: שינוי הנרטיב הפלסטיני

תא"ל במיל. יוסי קופרווסר מסביר בטור דעה בעיתון "הארץ" מדוע לדעתו התכניות השונות של המרכז-שמאל ישראלי אינן קשורות לפתרון הבעיה האמתית במסגרת הסכסוך - הנרטיב הפלסטיני

ישראל וארה"ב גורסות, שלא יהיה קידום מו"מ משמעותי לשלום בלא הפניית מאמץ גדול לשינוי הנרטיב הפלסטיני, שכן הוא המכשול העיקרי בדרך להסכם קבע. לפי נרטיב זה, אין עם יהודי ולא היתה ריבונות יהודית בארץ ישראל, ולפיכך אין הצדקה לקיומה של מדינת לאום יהודית בחבל הארץ שהעם הילידי היחיד בו הוא העם הפלסטיני. הציונות, לגרסתם, היא תנועה קולוניאליסטית שהאירופים הקימו כדי להיפטר מהיהודים הנוראים, ואין סיבה שהפלסטינים יסבלו אותם בקרבם, כשהם ממשיכים להתנהג בצורה מזעזעת ויוצרים בפלסטין מדינת אפרטהייד; כל סוגי המאבק בציונות הם לגיטימיים, ולכן הפלסטינים משלמים משכורות עתק למחבלים האסורים ולבני משפחות המחבלים שנהרגו; הפלסטינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך, ולפיכך אין לפגוע במעמד הפליטים עד שישראל תכיר בזכות השיבה, ואין לתבוע מהפלסטינים דין וחשבון על מעשיהם; המאבק הפלסטיני, שהוא לאומי ואיסלאמי כאחד, הנו על פלסטין כולה, ולכן הפלסטינים מסרבים להכיר בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי.

החלק הכלכלי בתוכנית השלום האמריקאית הוא הגזר לפלסטינים לשנות את הנרטיב. השוט מורכב מפגיעה בהכנסות הרשות ובסיוע האמריקאי לה כל עוד היא ממשיכה לשלם משכורות למחבלים, מהנחישות של ארה"ב לבסס את מדיניותה על המציאות (דבר שהביא להכרה בירושלים כבבירת ישראל ולהעברת השגרירות האמריקאית אליה), ומניסיון להבהיר לפלסטינים שהזמן פועל לרעתם — כולל הסרת רעיון שתי המדינות לפי הגרסה הפלסטינית (בלי הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי) מסדר היום, התנערות מדינות ערב הפרגמטיות מהתניית התקדמות בנורמליזציה עם ישראל בוויתורים ישראליים, ומעל הכל (בהעדר אפשרות של קידום תהליך שלום), החלת החוק הישראלי על היישובים הישראליים ביהודה ושומרון (האמריקאים אינם מתאמצים למנוע את הרושם שישלימו עם מהלך כזה).

הפלסטינים מצדם דבקים בעמדותיהם, גם בתקווה לשינויים פוליטיים בישראל ובארה"ב. אם יתמידו בכך, ייתכן שעוד לפני הבחירות בארה"ב תופעל תוכנית שבמרכזה שימור הסטטוס קוו, ושיפורו לטובת המתיישבים, על ידי החלת החוק הישראלי ביישובים ביהודה ושומרון, ולטובת הפלסטינים, על ידי הוספת היתרי עבודה ופיתוח כלכלי בעזה ובאיו"ש.

מי שנזעק להתריע בפני הסכנות לכאורה הטמונות במדיניות זו בעבור ישראל הם גורמים במרכז־שמאל הישראלי, ובכללם אלה הקרויים "מפקדים לביטחון ישראל". במסמך שהפיקו יחד עם "הפורום למדיניות ישראל" (ארגון יהודי אמריקאי בעל תפישה דומה) הם טוענים, שהחלת החוק הישראלי על היישובים הישראליים, אותה הם מכנים סיפוח, תביא קרוב לוודאי לסיפוח כל שטחי 67', להפיכת ישראל למדינה דו־לאומית שאיננה יהודית או איננה דמוקרטית, ומכאן לסוף הציונות. זאת, בנוסף להשלכות החמורות שיהיו לכך על המצב הביטחוני (חידוש האינתיפאדה), על מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל, על קשריה עם יהדות התפוצות ועל מצבה הכלכלי (בפרט אם הרשות הפלסטינית תפסיק את השת"פ הביטחוני ובהמשך תחדל להתקיים). לכן מוטב לקבל את דרישות הפלסטינים, או את הצעות "המפקדים" לוויתורים חד־צדדיים, ובראשם פירוק ההתיישבות כמהלך ראשון לקראת היפרדות מהפלסטינים, מכיוון שכנראה אי אפשר להגיע אתם להסכם.

תפישה זו סובלת מליקויים רבים, אבל כיוון שהמסרים הגלומים בה נהפכו כבר למנטרות של השמאל, כדאי להעמיד כמה דברים על דיוקם:
ההתייחסות להחלת החוק על היישובים הישראליים כסיפוח היא מטעה. יש הבדל משפטי משמעותי בין החלת חוק לסיפוח. אין מדובר במהלך שישנה את המציאות בשטח ויחיל על היישובים את המעמד הריבוני שיש לשטחי ישראל בתוך הקו הירוק ובירושלים. הוא איננו משנה את תפישת היסוד המגולמת בהסכמי אוסלו, שמדובר בשטח שנוי במחלוקת הממתין למו"מ על קביעת מעמד הקבע שלו.

סבירות ההתממשות של ההתפתחויות שצופים כותבי המסמך איננה קרובה לוודאי, הן משום שהרוב המכריע של הציבור בישראל איננו תומך בסיפוח, אפילו לא של כל אזור C, ואין בכוונת ישראל לספח שטחים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, ובראשם שטחי הרשות עצמה (אזורי A ו־B), או להחיל עליהם את החוק הישראלי, והן משום שקיומה של הרשות הפלסטינית הוא ההישג הגדול ביותר של הפלסטינים, והם אינם מתכוונים לוותר עליו. גם השת"פ הביטחוני הוא חיוני בעבור הרשות בהתמודדותה עם יריביה מבית, ולא בקלות יפתחו הפלסטינים במאבק טרוריסטי נרחב, כשבזיכרון הלאומי שלהם נתפשת האינתיפאדה השנייה ככישלון צורב.

סביר שחלק מהתחזיות המדאיגות שהמסמך מתאר יתגשמו בעוצמה כזו או אחרת, ובפרט שהמרכיב הליברלי ביהדות ארה"ב ימתח ביקורת חריפה עוד יותר על מדיניות ישראל. אבל בהתחשב בעמדות הממשל האמריקאי ומדינות ערב הפרגמטיות, אפשר שהכנה נכונה של מהלך כזה, תוך הבהרה שאין מדובר בסיפוח ובסגירת הדלת למו"מ, תמתן את חומרת התגובות, ותאפשר את מינופו כדי להמחיש לפלסטינים שהזמן איננו פועל לטובתם.

רואי השחורות של היום סברו בזמנו שהסכמי אוסלו יביאו למזרח תיכון חדש, וכשנכזבו הערכותיהם, שהתבססו על בורות ועיוורון מרצון, לא נפקחו עיניהם להבין את שורש הבעיה. קרוב לוודאי שגם הפעם יסרבו להבין שאין זה הגיוני לבצע ויתורים חד צדדיים מסוכנים כדי להשיג הפרדה בלתי אפשרית, ויירתמו למאמץ לשנות את העמדות הפלסטיניות, או לחלופין לשמר ולשפר את הסטטוס קוו, ולא לשנותו למציאות רעה עוד יותר.

 

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" 31.7.19