* התגליות הרבות בעיר דוד בתקופת שלטון ישראל שם, רק מחזקות את הקביעה של ארכיאולוגים בריטים ואמריקנים כבר לפני מאה שנה, ש'הגבעה המזרחית' היא עיר דוד המקראית.
* לפני הקמת מדינת ישראל חפרו באתר ארכיאולוגים צרפתים, בריטים ואמריקנים בתקופת השלטון העות'מאני, הבריטי והירדני שם.
* בג"ץ דחה בעבר את הטענות שהחפירה מסכנת את בתי התושבים בסילוואן וקבע שהיא מתבצעת תחת פיקוח הנדסי מחמיר ועל פי אמות מידה מקצועיות.
* מאות ערבים תושבי סילוואן הועסקו בחפירות מתחת לבתי הכפר, עד שחמאס והרש"פ איימו עליהם והם אולצו להתפטר.
* שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל קבעה: "חשיבות צפונותיה של עיר דוד, לאומית ובינלאומית אינה מתייחדת לבני העם היהודי, אלא יש לה חשיבות לכל מי שמבקש להתחקות אחר תולדותיו של אזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות."
* שטח עיר דוד, שנחקר ארכיאולוגית מחזיק כ-60 דונם, כ-6% משטח שכונת סילוואן שמשתרעת על 1026 דונמים.
* בניגוד להסתה, החפירות מתנהלות סביב הר הבית, ולא מתחתיו. כך נהגה ישראל כל השנים גם באיזורים אחרים של העיר העתיקה וסובב ההר. 'אל אקצא' לא בסכנה, אלא חופש המחקר המדעי והארכיאולוגי באיזור.
צילום אחד, מעט לא 'דיפלומטי', הכניס השבוע להלם קל כמה אנשי שמאל ישראליים ובעיקר את הפלסטינים: תמונתו של שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, כשהוא הולם בפטיש בקיר דקיק וסמלי שהוקם כדי להפריד בין שניים מחלקיה הדרומיים של 'דרך עולי הרגל' העתיקה, הייתה לכותרת האירוע.
https://jcpa.org.il/article/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f-%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%98%d7%99/
מדובר באחת התגליות הארכיאולוגיות המרעישות ביותר שנחשפו בירושלים מאז קום המדינה. על הדרך הזאת, שהשתמרה באופן מופלא תחת אפר החורבן הרומאי, צעדו – על פי התיאורים ההיסטוריים – המוני יהודים בימי בית המקדש השני, לאחר שטבלו בבריכת השילוח, מרחק כ-700 מ' עד להר הבית.
11.שבר שולחן משובץ אבנים צבעוניות. צילום קובי הראתי עיר דודבחמש השנים האחרונות חשפו ארכיאולוגים ישראלים 350 מ' מהדרך הזאת, ולצידה ממצאים רבים, שמחיים מחדש את תמונת הקרב האחרון בירושלים, לפני כאלפיים שנה, בין המורדים היהודים ברומאים.
פרידמן הגיע לטקס חנוכת 'הדרך', לא רק כדי לבטא הכרה בריבונות הישראלית באיזור עיר דוד, אלא גם כדי להוקיר מפעל ארכיאולוגי מפואר, עתיר תגליות וממצאים של רשות העתיקות הישראלית, שאמנם נחנך השבוע על ידי ישראל, אך ראשיתו כבר לפני למעלה ממאה שנה, באתר שנחפר על ידי ארכיאולוגים לא ישראלים; בימים שמדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת ובתקופות שבירושלים השלטון היה מוסלמי.
את 'דרך עולי הרגל', שמכונה בטעות 'הדרך ההרודיאנית', ארכיאולוגים של רשות העתיקות הישראלית, בפיקוח צמוד של מהנדסי בטיחות, (על פי התקנים המחמירים בעולם), מחפשים או חופרים רק מראשית שנות ה-2000. אלא שהם ורשות העתיקות הישראלית אינם הראשונים שתרים אחרי הדרך הזאת או חופרים בה. קדמה להם בתקופת השלטון הירדני, הארכיאולוגית הבריטית, קתלין קניון, שחשפה את החלקים הצפוניים יותר מ'דרך עולי הרגל', ואף התריעה שיש למהר ולחפור את עיר דוד, לפני שהירדנים יסללו במקום כביש, שאכן נסלל על ידם בסופו של דבר. לקניון קדמה משלחת חקר ארכיאולוגית בתקופת המנדט הבריטי. ולמשלחת החקר בתקופת המנדט קדמו כבר בסוף המאה ה-19, בתקופת השלטון העות'מאני, הארכיאולוגים ג'ונס בליס וארצ'יבלד דיקי.
אל תגליות החפירה הרבות עוד נגיע, אבל תחילה צריך ניגש להזים את הטענה שהיא מסכנת את בתי התושבים בסילוואן, באמצעות שתי עובדות שהציבור אינו מכיר:
הפועלים הערבים אויימו ועזבו
ראשית – תושבי סילוואן עצמם, מאות מהם, השתתפו לאורך השנים בחפירות הארכיאולוגיות מטעם רשות העתיקות, במימון עמותת אלע"ד ( אל עיר דוד). החפירה התנהלה לא פעם מתחת לבתיהם של אותם עובדים ערבים בכפר סילוואן, בתחומי עיר דוד ההיסטורית, במטרה לחשוף את צפונותיה של ירושלים ועברה. אותם ערבים מקומיים היו ממשיכים לעבוד שם עד עצם היום הזה, אלמלא ספגו איומים באלימות וטרור מצד שליחי חמאס והרשות הפלסטינית במז' ירושלים. האיומים הללו אילצו אותם לעזוב את עבודתם, ולקפח את מקור פרנסתם. עמותת אלע"ד ורשות העתיקות החליפו אותם בפועלים יהודים.
שנית – המתנגדים הפוליטיים לחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד, שמתנהלות כבר כמעט 50 שנה, מנסים מדי כמה שנים לתקוע מקלות בגלגלי הארכיאולוגים של רשות העתיקות. מעת לעת הם פונים לערכאות משפטיות. פעם או פעמיים הם אף הגיעו לבג"ץ, שרגישות שופטיו לטענות בדבר הפרת זכויות אדם או פגיעה בהן, היא מן המפורסמות. העותרים טענו שהחפירות מסכנות את תושבי סילוואן, ובג"ץ בדק את טענותיהם ודחה אותן.
ראויים בהקשר זה לציטוט מחודש דבריה הבהירים של שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל בבג"ץ 9253/08, בעתירה שהוגשה נגד החפירות ב'חניון גבעתי' ( חלק מעיר דוד) שלמרגלות שער האשפות:
ארבל קבעה כי "… רבות מטענות העותרים נטענו בעלמא, מבלי שיציגו כל בסיס לטענותיהם". היא התרשמה, כי אל מול שורה של פעולות שהציגו לפניה גורמי המקצוע הישראלים לעניין יציבות מבני המגורים באזור, פעולות שבהן נקטו, "לא הציגו העותרים כל ראיה שתבסס את הקשר בין החפירות לבין הנזקים שנגרמו לכאורה לבתיהם". גם דבריה של השופטת ארבל באשר לחשיבות החפירות בחניון, שהינו חלק מעיר דוד היו מאלפים: "… דומה כי אין מחלוקת שהחניון מצוי בשטחו של גן לאומי וכי החפירות שנערכו בו עד כה הניבו יבול ארכיאולוגי מרשים, שחשיבותו המדעית וההיסטורית רבה, וחורגת מגבולות ישראל… עברה ההיסטורי העשיר של הארץ, מקופל שכבה שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה. הם נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה"
"ישראל", ציטטה השופטת מפסק דין אחר, "היא אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה האנושית, ואדמתה רוויה לאורכה ולרוחבה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה, שחייתה ויצרה באיזור זה לאורך אלפי שנים. ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה 'עיר דוד'. תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך ( ראו למשל: שמואל ב, ד-ח; שמואל ב, ט-יא, דברי הימים א,טו א, זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות צפונותיה של עיר דוד, לאומית ובינלאומית אינה מתייחדת לבני העם היהודי, אלא יש לה חשיבות לכל מי שמבקש להתחקות אחר תולדותיו של אזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנה עברה של הארץ ובאפשרות לבחון את אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים על אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות…" ארבל ציינה, כי הובהר שעבודות החפירה בחניון נעשות בפיקוח ובליווי אנשי מקצוע…"
חותמות, ארמונות ופעמון זהב
ואכן, כאילו צפתה ארבל פני עתיד סיפק 'חניון גבעתי' בשנים הבאות 'מבול' של ממצאים ארכיאולוגיים עשירים ומאלפים. המרכזי שבהם הוא מבנה מרשים מסוף תקופת בית שני, שעל פי הערכת חלק מהארכיאולוגים שימש את הלני המלכה, הידועה במלכות חדייב שבאשור לפני כ-2000 שנה. הלני התגיירה ובנתה ארמונות מפוארים בתחום עיר דוד. (ארמונות מלכי חדייב מוזכרים בכתביו של יוסף בן מתתיהו והם גם שוחזרו בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני).
ב'חניון גבעתי', נמצאו גם שרידים מימי בית ראשון; רחוב ביזנטי ברוחב ששה מטרים שנחשף לאורך 30 מטרים ; מבנה של בעל אחוזה מהתקופה הרומית עם חצר, גן ומקווה מים; שרידים מהתקופה המוסלמית הקדומה, וכן – ממצא מעניין באופן מיוחד: טביעת חותם עליה מופיעות בכתב עברי קדום המילים "לנתנמלך עבד המלך". השם נתנמלך מופיע בתנ"ך בספר מלכים ב'. על פי החוקרים, הממצא הארכיאולוגי מתוארך לאותה התקופה של התיאור המקראי – המחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה.
על פי החוקרים, 'חניון גבעתי' הוא כנראה גם מקומה של מצודת חקרא הקדומה, שנבנתה על ידי המלך אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167 לפני הספירה, תקופת השלטון הסלאוקי בארץ ישראל. המצודה נותרה מעוז של הסלאוקים ותומכיהם המתייוונים במהלך מרד החשמונאים.
פסק דין נוסף של ארבל נוגע ישירות לענייננו – 'דרך עולי הרגל', שכן הוא עוסק ב'מנהרת הניקוז ההרודיאנית', השוכנת בדיוק מתחת לתוואי 'דרך עולי הרגל' ( שמכונה גם 'הרחוב ההרודיאני'). מנהרת הניקוז נחשפה לפני שנים אחדות על ידי הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון וכיום ניתן להלך בה מאיזור בריכת השילוח ועד ליסודות הכותל המערבי, ( שבאיזור 'גן דוידסון').
במנהרת הניקוז הזאת התגלו ממצאים מרגשים בדמות סירי וכלי אוכל בהם סעדו המורדים את ארוחותיהם האחרונות, קודם שהרומאים גילו אותם במקום מחבואם ( בתעלת הניקוז) והרגו שם ( על פי בן מתתיהו) כ-2000 מהם. לא זו אף זו: במנהרת הניקוז התגלתה חרב שהייתה שייכת ללגיונר רומאי, כשהיא נתונה עדיין בתוך נדן מעור; ציור של מנורת המקדש ששורבט על גבי חרס שבור, על ידי אלמוני בן התקופה. האיש כפי הנראה, חזה במו עיניו במנורה האמיתית, קודם שצייר אותה.
במנהרת הניקוז התגלה גם ממצא יחידאי מסקרן: פעמון זהב שבקצהו לולאה. הפעמון נתפר על בגד שלבש איש רם מעלה בירושלים, לא מן הנמנע שאפילו הכהן הגדול בכבודו ובעצמו.
ברצפת מנהרת הניקוז התגלה כיסוי של בור מים מימי הבית הראשון. הבור נמצא בחציו מתחת למנהרת הניקוז, ובחציו השני – (החסום, שאליו אין גישה) בתחומי הר הבית. גם כאן נמצאו מעט כלי אוכל, ויתכן שגם בבור זה הסתתרו היהודים שמרדו ברומאים, ברגעיהם האחרונים.
"הפגיעה בזכות הקניין – ככל שהיא קיימת – מינורית"
גם באשר לתעלת הניקוז עתירת הממצאים הזאת נטען בבג"ץ (1308/08) כי העבודות בה מסכנות את הדרים מעליה, תושבי סילוואן. גם כאן בפסק דין נוסף ונפרד, קבעה השופטת ארבל:
"… ראשית בניגוד לטענות העותרים, הוסבר כי העבודות מתבצעות בליווי פיקוח הנדסי מקצועי ובמסגרת תוכנית קונסטרוקציה מאושרת. זאת ועוד. כעולה מתשובות המשיבים, עיקר הפעולות שמבצעת רשות העתיקות בתעלת הניקוז, אינן פעולות חפירה ממש, אלא פעולות של פינוי פסולת שהצטברו בתעלה משך כאלפיים שנה". השופטת הזכירה את פעולות התמך והחיזוק שננקטו כדי למנוע נזקים והוסיפה: "ניתן לומר על כן, כי העבודות מבוצעות בליוויים ובפיקוחם של גורמי מקצוע, שלא כטענת העותרים, וחזקה כי אלה אינם רואים לנגד עיניהם אך את השלמת העבודות בתעלת הניקוז, אלא הם מודעים גם לחובתם לוודא כי העבודות תתבצענה באופן שלא יפגע בעותרים, בבני משפחותיהם או בקניינם".
באשר לזכות הקניין של העותרים בקרקע שמתחת לבתיהם קבעה השופטת, כי "ככל שפגיעה שכזו אכן קיימת, היא מינורית… למול הפגיעה ניצב אינטרס ציבורי משמעותי בביצוע העבודות. אכן, חשיפת צפונות העבר, שהיו טמונות מאות ואלפים בשנים בבטן האדמה היא נדבך מרכזי של המחקר הארכיאולוגי. עריכתו של מחקר זה היא בחינת אינטרס ציבורי רב היבטים, אם משום התרומה שיש בו להבנתנו את תולדות הארץ ואת תולדות העם היהודי, ואם משום התרומה שיש בו להבנתנו מאורעות היסטוריים שיש להם חשיבות שאינה מצטמצמת אך ורק לעם היהודי ולהיסטוריה שלו…"
חניון גבעתי ו'מנהרת הניקוז' הם רק שתי דוגמאות לאתרים בעיר דוד, שחשפו בפנינו לאורך השנים האחרונות את צפונותיה של ירושלים. דוגמאות מרכזיות נוספות אינן חסרות: ב-2005 חשפה הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר שרידים של מבנה אבן גדול ממדים. מזר נוטה לזהות מבנה זה עם ארמונו של המלך דוד.
בשנות ה-70 וה-80 חשף הארכיאולוג ד"ר יגאל שילה את 'בית הבולות' ואת 'בית אחיאל במסגרת שטח החפירות בעיר דוד שכונה שטח ג'י. על הבולות שנמצאו בשטח החפירה שרדו שמות כמו שפטיהו בן צפן או בניהו בן הושעיהו וכן שמותיהם של גמריהו בן שפן ( סופר מלכותי) ועזריהו בן חלקיהו (כוהן מימי בית הראשון). 45 בולות מתוך ה-51 שנמצאו ב'בית הבולות', נשאו כתובות עבריות בכתב עברי עתיק, וכללו את שם בעל החותם ואת שם אביו.
לקראת שנות ה-2000 נחשפו בעיר דוד ביצורי המעיין והבריכה הכנענית: בריכה גדולת ממדים שנחצבה בסלע הטבעי, שהייתה מוקד של מערכת המים הכנענית, ושממנה שאבו הכנענים את מימיהם. בריכה זו נחצבה במאה ה-18 לפני הספירה, אך יצאה מכלל שימוש במאה השמינית לפני הספירה, אולי בעקבות חציבת נקבת חזקיהו הידועה
לא הורדוס. פילטוס!
ואלה הם דוגמאות בודדות בלבד, שאליהן מצטרפת עתה חשיפת ענק נוספת: 'דרך עולי הרגל', שבה צעדו רבבות יהודים, לאחר שטבלו במעיין השילוח, לעבר שעריו הדרומיים של בית המקדש, לפני כ-2000 שנה. רק כ-350 מתוך 700 המטרים של הדרך נחשפו עד כה. בניגוד לדעה שרווחה עד עתה, הרחוב לא נבנה על ידי הורדוס, אלא בתקופתם של נציבים רומאים שבאו אחריו, בעיקר בימי הנציב הרומי ונטיוס פילטוס. הארכיאולוגים שחופרים את 'דרך עולי הרגל' בחמש השנים האחרונות: ד"ר ג'ו עוזיאל, ארי לוי, נחשון זנטון ומורן חג'בי ניפצו עוד מוסכמה: בניגוד למה שהיה מקובל להניח עד כה (בעיקר בהתבסס על כתבי בן מתתיהו) לאורך 'דרך עולי הרגל', באיזור 'העיר התחתונה', לא התגוררה 'דלת העם', אלא דווקא אוכלוסיה אמידה. בין מפולות החורבן לאורך הדרך שנחשפה, התגלו חפצי יוקרה ובהם שולחנות אבן מעוטרים, תכשיטים מסוגים שונים ובקבוקי בשמים. הללו מצטרפים לממצאים רבים נוספים: מטבעות, סירי אוכל, כלי אבן וחרס שלמים, כלי זכוכית נדירים, פודיום מפואר וכן חלקי חיצים ואבני בליסטרה – עדות לקרב האחרון ב'גבעה המזרחית', בתקופת 'המרד הגדול' של היהודים ברומאים, שהסתיים בכי רע, אחרי חורבן בית המקדש השני.
מוורן ועד קניון – הארכיאולוגים שחפרו את עיר דוד
התגליות הרבות בשטח עיר דוד בתקופת שלטון ישראל בירושלים השלמה והמאוחדת, חושפות את עברה של ירושלים לאורך כל תולדותיה, קהילותיה, עמיה ותושביה, בני כל הדתות. הן מצטרפות לעשרות חפירות וחופרים שחפרו את עיר דוד, שהוא האתר הנחפר והנחקר ביותר בירושלים מבחינה ארכיאולוגית לאורך שנות המחקר המודרני. הנה לטובת מי שמדבר על 'חפירה פוליטית', רשימה של חופרי עיר דוד שקדמו לישראל במפעלם הברוך שם[1]:
בתקופת השלטון העות'מאני גילה צלרס וורן (1867) את מערכת המים המכונה מאז על שמו, 'מערכת פיר וורן'. בשנת 1880 הביאו שני נערים לידיעת הגרמני קונרד שיק את דבר הימצאותה של כתובת עתיקה שחקוקה ליד המוצא הדרומי של מנהרת המים שבעיר דוד. גילוי זה של 'כתובת השילוח', היה בין החשובים ביותר באתר. הארכיאולוג הגרמני גוטה חשף ב-1881 את בריכת השילוח הביזנטית וכן קטעי קירות מתקופות שונות. בליס ודיקי חשפו כאמור כבר לפני למעלה ממאה שנים חלקים מ'דרך עולי הרגל', שעלתה עתה לכותרות. גם האב לואי איג וינסאן תרם בכמה תגליות משלו להבנת 'עיר דוד'.
תחת שלטון הבריטים התקיים פרוייקט בינלאומי לחקר גבעת עיר דוד, תחת חסותה של מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. רא"ס מקאליסטר חפר שם מטעם הקרן לחקירת ארץ ישראל הבריטית ור. וייל מטעם הצרפתים. תחת שלטון ירדן נערכה בעיר דוד רק חפירה אחת כאמור, בהנהלתה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שקיבלה היתר אישי מהמלך חוסיין לחפור שם
ולסיום שני נתונים חשובים רלוונטיים נוספים והערה אחת:
* כשכלי תקשורת פלסטיניים מזדעקים אודות סילוואן שבסכנה, הם משקרים פעמיים: פעם אחת, כי החופרים והרשויות הישראליות לא זזים בעיר דוד בלי אישור של מהנדסי בטיחות ועומדים בהוראות המחמירות ביותר. פעם שניה כי עיר דוד, כ-60 דונם מהווה בסך הכל כ-6% משטחה של סילוואן שמשתרעת על פני 1026 דונמים.
* כשמנהיגים פלסטינים ואנשי דת מוסלמים זועקים שהחפירות בעיר דוד מסכנות את אל אקצא, הם משקרים במודע. החפירות אינן חוצות את חומת מתחם הר הבית. לאורך שנים ישראל מקפידה לחפור מסביב להר ולא מתחתיו. כך היא נהגה לאורך הכותל המערבי ולאורך הכותל הדרומי של הר הבית וכך היא נוהגת גם בעיר דוד: גם כשהחפירה מתקרבת לחומת ההר מדרום, היא לעולם אינה חוצה אותו. המבקרים שהצועדים ב'דרך עולי הרגל', או ב'מנהרת הניקוז ההרודיאנית', עולים מבטן האדמה אל מעל לפני הקרקע בגן דוידסון, שלמרגלות כתלי ההר, ולא בתוכו.
נראה אפוא, שכמו בעניין מתחם הר הבית, כך גם בעניין עיר דוד, חלק מהניגוח וההשמצות סביב האתר נובעים מהעדר היכולת של המסיתים להתמודד עם עברו היהודי של האתר, הסמוך לליבה של ירושלים – הר הבית. בימים שבהם הפלסטינים כותבים מחדש את ההיסטוריה של ירושלים, הן זו היהודית והן זו המוסלמית, משכתבים אותה, ומנסים להקדים את זמנם בעיר לזמנם של היהודים בה, (בניגוד לידוע ולעולה מהמחקר המודרני ) – עיר דוד מבחינתם הוא עוד סעיף במסכת ההכחשה הגדולה שלהם של כל קשר וזיקה יהודית לירושלים לאתריה ולקודשיה.[2]
.
[1] לקוח מסקירה של רוני רייך ואלי שוקרון שהתפרסמה ב-2008 בכרך הכנס התשיעי על מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, עמ' 14-41.
[2] להעמקה בעניין זה ראו: נדב שרגאי, עלילת אל אקצא בסכנה, דיוקנו של שקר. 2012, הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב. עמ' 45-64
