עבור לתוכן העמוד
תפריט

השתתפות פלסטינים בבחירות המוניציפליות בירושלים-סיפור של אינטרסים

הסקר החדש שמצביע על רצון גובר מצד ערביי מזרח העיר להשתתף בבחירות העירוניות הקרובות, מלמד על נכונות להפריד בין המישור המקומי והשאיפה לשפר את תנאי החיים, לבין המישור הלאומי. הוא משקף גם מציאות של  מרקמי חיים משותפים בירושלים וערבובים בתחומים שונים לאורך 50 השנים האחרונות

סקר מקיף שביצע המרכז הפלסטיני לדעת קהל בקרב ערביי מזרח ירושלים ( ניר חסון, הארץ, 15.2.18) מלמד שכ-60% מתושבי מזרח ירושלים סבורים שעליהם להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים בחודש אוקטובר הקרוב; להשפיע מבפנים; שאחרי  החרמה ארוכת שנים הגיע העת לקחת חלק ב'משחק העירוני'. (הסקר הוכן עבור האוניברסיטה העברית לאחר הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל).

תוצאות הסקר אינן מפתיעות. הן מלמדות כי מגמת 'הישראליזיה' של רבים מערביי מזרח ירושלים נמשכת, ואולי אף מתעצמת, כנגזרת של  50 שנות יחד בעיר אחת, ללא גבולות. דמות העיר המחולקת כך נדמה, הולכת ונמוגה. הולכת ומטשטשת בזכרונם של המעטים, שעוד היום שם.

ניתוק בין הזירה המקומית לזירה הלאומית

תוצאות הסקר גם מלמדות עד כמה חזק האינטרס שהמציאות יוצרת:  האינטרס שמבקש לחתור  להשוואת שירותים ותשתיות בין מזרח העיר ומערבה באמצעות השפעה במועצת העיר – חזק יותר לפי תוצאות הסקר – מאשר הנרטיב הלאומי הפלסטיני בנוגע לירושלים כפי שמייצגים אותו הרש"פ וחמאס. הללו, איש בדרכו, רואים כידוע בכל שיתוף פעולה עם ישראל – ובפרט בירושלים – 'בגידה' במטרה 'העליונה': 'כינון בירת המדינה הפלסטינית במזרח ירושלים'.

הסקר מלמד שחלק נכבד מתושבי מזרח ירושלים מוכנים להניח כרגע בצד את 'המטרה העליונה' ,  ולנתק ולהפריד בין  הזירה העירונית, המקומית, המוניציפלית, לבין היעדים הלאומיים הפלסטיניים שאינם נראים כרגע ברי השגה.  רבים יותר במזרח ירושלים מבינים עתה כי הדרך לתקציבים העירוניים – שלאורך שנים ארוכות זורמים בעיקר למערב העיר – עוברת דרך  השפעה פוליטית במועצת העיר.

שאלה נפרדת לחלוטין היא, האם המגמות האלה שמתחזקות כבר כמה שנים, יתורגמו ביום הבחירות להצבעה המונית של ערביי מזרח ירושלים בקלפי?  לא בהכרח. רש"פ וחמאס הודיעו כבר שהם מתנגדים להשתתפות בבחירות העירוניות. נסיון העבר מלמד שאין מדובר בהתנגדות מילולית בלבד.

ציבור ערבי שביקש בעבר להשתתף  בבחירות המקומיות, כמו גם אישי ציבור מקרב ערביי מזרח העיר שהביעו רצון להתמודד על מקום במועצת העירייה, אוימו וחלקם אף נפגעו מאלימות ומטרור של אנשי חמאס או פת"ח. כך אירע למשל לחנא סניורא, לשעבר מנהל העיתון "אל־פג'ר", שביקש לרוץ למועצת העיר, ושתיים ממכוניותיו הוצתו.

הטרור ניצח את המצביעים

כך אירע גם ליוזמות מקומיות שהתארגנו בבית צפאפא ובצור באהר. במערכות הבחירות הקודמות, למעט אחת (זו של 1969), הצליחו ארגוני הטרור לטרפד השתתפות משמעותית של ערביי מזרח ירושלים והתמודדות של רשימות ערביות בבחירות העירוניות. רק אחוזים ספורים מבעלי זכות הבחירה במזרח העיר פקדו את הקלפי, והטרור ניצח. שיעור ההצבעה הזעום ביטא מסר לאומי פלסטיני של  היעדר הכרה פורמלית בשלטון הישראלי ובמעשה איחוד העיר. ישראל מצידה לא השכילה, או לא הצליחה לייצר תחושת בטחון, שתאפשר לרבים מתושבי מזרח ירושלים  שרצו בכך – להשתתף בבחירות. האיום היה מוחשי מדי.

גם הפעם יש מי שמבקש להתמודד בבחירות למועצת העיר. הפוטנציאל האלקטוראלי של 300 אלף ויותר ערביי מזרח ירושלים, ששיעורם באוכלוסיית העיר עומד כיום על כ-40%, הוא פוטנציאל גבוה: לפחות שליש מחברי מועצת העיר. הללו זכאים לבחור למועצת העיר (אך לא לכנסת) מתוקף מעמד התושב שניתן להם מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אלא שהסבירות, שאחרי שנות החרמה כה ארוכות, הפוטנציאל  הזה ימומש במלואו, ברובו, או אפילו בשיעור ניכר –  נמוכה. לעומת זאת – האפשרות  שכמה אלפים עד כמה עשרות אלפים ישתתפו –  גבוהה יותר, אם כי גם היא אינה ודאית. הכל תלוי במדד האיומים ובהגנה שישראל תספק למי שיבקש להצביע או להתמודד בבחירות.

תשעה חודשים לפני הבחירות לעיריית ירושלים, יש כבר שתי סנוניות ראשונות, שלא ברור אם יצליחו לצלוח את מכשול האלימות והטרור הפלסטיני. האחת של היא של ד"ר רמדאן דבש, יו"ר המנהל הקהילתי צור בהאר שהצהיר על כוונתו לרוץ למועצת העיר, והשנייה היא של איאד ביבוח, מורה משועפט, שמנסה להקים מפלגה מזרח ירושלמית. המכנה המשותף לשתי היוזמות, כמו לכל היוזמות הקודמות שגוועו בטרם הבשילו, הוא היומרה לעקוף את המחלוקת הפוליטית על עתיד העיר, ולהצטמצם בפעילות עירונית ובדאגה לרווחת תושבי מזרח ירושלים, שהוזנחה מאוד.

'ערבובים' ומרקמי חיים משותפים

הבסיס להנחת המתמודדים והמשקיפים, שהפעם זה אולי זה יהיה קצת אחרת; שאחרי הבחירות הללו , נראה נציג או נציגים  מזרח העיר במועצה, נשען על שני מרכיבים עיקריים: צורך ומציאות. על הצורך נכתב רבות: הפערים ברמת השירותים והתשתיות בין השכונות היהודיות והשכונות הערביות של ירושלים הם עצומים, כמעט בכל פרמטר שהוא: כבישים, מדרכות, מערכות ביוב, מים, חינוך ועוד. בשנים האחרונות נעשה אמנם נסיון לתקן את שגיאות העבר ולהזרים יותר תקציבים למזרח ירושלים, אולם הפערים כה עצומים, עד שיקח זמן רב לשנות באופן אמיתי את המציאות שם.

זה באשר לצורך, ובאשר למציאות. זו מביאה לישראליזציה של רבים מערביי מזרח ירושלים, גם ללא בחירות, והיא תולדה של החיים יחדיו בעיר מאוחדת, לצד אוכלוסיה היהודית, לאורך 50 השנים האחרונות. רוב מכריע של אוכלוסיית ירושלים, יהודים כערבים, כלל אינו זוכר את ירושלים המחולקת. כ-85% מקרב ערביי ירושלים וכ-75% מיהודי העיר נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת. ימי החלוקה בעבורם, אינם אלה פרק מהיסטוריה רחוקה הם גדלו אל תוך מציאות של עיר אחת ללא גבולות וגדרות.

הנתון הזה מתורגם בשטח למסכות של מרקמי חיים משותפים, נורמליות וערבובי חיים מסוגים שונים. הם מתקיימים במקביל לעימות הלאומי והדתי ודרים זה לצד זה. מרקמי החיים המשותפים כוללים בין היתר עבודה שכם אל שכם של רופאים ואחיות, יהודים וערבים, שמשרתים את שתי האוכלוסיות הן בבתי החולים בעיר והן בסניפי קופות החולים השונות; מערך רוקחות משותף; מערך נהגים ערבי-יהודי משותף במסגרת קואפרטיב אגד  וחברות המוניות וההסעות בעיר, וכמובן קהל נוסעים משותף; ערבוב  יהודי-ערבי במרכזי הבילוי, ההסעדה, בתי הקפה והקניונים בירושלים. בכל המקומות הללו יש ציבור קונים יהודי וערבי, וגם עובדים יהודים וערבים. העיר מחוברת גם באמצעות מערכות תשתית משותפות. שירותים ברמה משתנה ניתנים לכל חלקי העיר בתחומי המים, הביוב, החשמל הטלפון וגם מערכת של כבישים עורקיים ומשניים משותפים, שחוצים את ירושלים לאורכה ולרוחבה.

למרות המתח, העימות הדתי-לאומי, והטרור – יהודים פוקדים את העיר העתיקה על כל רובעיה, עורכים שם קניות ומטיילים בה. ערבים פוקדים את שכונות מערב העיר בעיקר לצורכי עבודה, בילוי וכאמור קניות. קווי התפר הם גם מקום של מתח ועימות, אך לא פחות מכך גם מקום של מפגש ופעילות עסקית, תיירותית וצרכנית משותפת שהיא תולדה של  אינטרסים משותפים. הביטוי המובהק ביותר לערבוב מגולם ברכבת הקלה, ששירתה ועדיין משרתת מאות אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים וזאת למרות הנסיונות הבלתי פוסקים של אוייבי הנורמליזציה, ארגוני הטרור, לפגוע בה. הרכבת עוברת הן בשכונות יהודיות והן בשכונות הערביות שועפט ובית חנינא. הקווים הנוספים של הרכבת הקלה שמתוכננים לפעול בעתיד, יעברו אף הם הן באיזורים יהודים והן באיזורי מגורים ערבים.

ממד נוסף של 'ישראליזציה' קשור לתחום החינוך והלימודים הגבוהים. יותר ויותר צעירים ערבים מבקשים כיום ללמוד במוסדות אקדמיים ישראלים ולצורך כך הם זקוקים לתעודת בגרות ישראלית. מכוני לימוד במזרח העיר מכינים את הצעירים הללו לבחינות הבגרות ישראלית. יותר ויותר משפחות  ממזרח העיר  בוחרים היום לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי ספר שבהם נהוגה תוכנית הלימודים הישראלית: כ-5,500 כיום, לעומת פחות מ-1000 עד לפני שנים אחדות. מספרם היחסי של תלמידי 'התוכנית הישראלית' בקרב כלל תלמידי מזרח ירושלים עדיין זעום, אולם מדובר בעליה עקבית, ובמגמה שהולכת ומתרחבת.

ה'ערבובים' הללו יוצרים מטבע הדברים כלכלה משותפת ותלות הדדית. מריק שטרן, מ'מכון ירושלים לחקר מדיניות' מצא, כי שיעורם היחסי של עובדי מזרח העיר בכמה ענפי תעסוקה הפך כוח עבודה זה למכריע בגודלו ובחשיבותו לכלכלת העיר. העובדים ממזרח העיר מהווים 66 אחוז מקרב המועסקים בענף הבנייה, 52 אחוז מקרב המועסקים בענף התחבורה, 38 אחוז בתחום של שירותי אירוח ואוכל, 32 אחוז בענף התעשייה, ועשרים אחוז בענפי הבריאות והרווחה. פרנסת תושבי מזרח העיר תלויה במעסיקים ממערב העיר. עסקיהם של האחרונים תלויים בעובדים ממזרח העיר.

זהות שונה

הזהות השונה של ערביי מזרח ירושלים  שמבדלת אותם מערביי הגדה, מושפעת מכל אלה, וכן ממעמד התושבות שבו הם מחזיקים וגם מהקמת גדר הביטחון.

הגדר שהוקמה לפני כ-15 שנה אילצה את התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים (למעט השכונות הצפוניות שנותרו מעבר לגדר) לשנות כיוון, ולפנות מערבה, מה שתורם עוד יותר להתחזקות ה"ערבובים" ומרקמי הנורמליות.

למגמות ההשתלבות והנורמליזציה סימוכין מחקריים נוספים. לפני כשבע שנים ערך מכון וושינגטון סקר עומק בקרב ערביי מזרח ירושלים, ומצא ש-35 אחוז מהם מעדיפים לחיות כאזרחים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית בירושלים. לפני כשלש שנים, ביוני 2015, נמצא בסקר נוסף של מכון וושינגטון, שמספרם של אלה גדל עוד, וכי נכון למועד עריכת הסקר בשכונות מזרח ירושלים,שיעור התושבים שאומרים במפורש כי הם מעדיפים לחיות כאזרחים ישראלים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית כבר מגיע ל-52%.

הדו-קיום הירושלמי, לועג אפוא לא פעם לנוסחאות הפוליטיות. זה אינו סיפור של אהבה, אלא סיפור של אינטרסים והכרה במציאות, בתועלות, בכדאיות, בכלכלה, ובפרנסה. במציאות הירושלמית הקיימת, הדו-קיום אינו הופך את ערביי מזרח ירושלים לידידים. הוא אינו מבטל את הטרור והעויינות, אבל הוא מתקיים לצידם. האם ובאיזה מידה הוא יוביל את ערביי מזרח ירושלים לקלפיות באוקטובר הקרוב? השאלה הזאת עדיין פתוחה. מה שברור הוא שרצון – קיים שם. האם ייווצרו תנאים שיאפשרו את מימושו? מוקדם להעריך.