עבור לתוכן העמוד
תפריט

נקודת מפנה במאבק ב-BDS

הופעתו של ניק קייב בתל אביב השבוע סימלה יותר מכל את העובדה כי המאבק בתופעת החרם התרבותי וחרם ה- BDS נמצא בנקודת מפנה

זה קצת מגוחך לדבר על החרם התרבותי ביום שאחרי ההופעה של ניק קייב בהיכל "מנורה מבטחים". זו הופעה שמשאירה אותך במצב של תשישות ריגשית. תשאלו כל מי שהיה שם אתמול. אבל מכיוון שיש לכך חשיבות ,אשים לרגע אטב כביסה על האף ואתייחס לנושא.

לאחרונה ניתן לזהות שינוי של ממש בגישתה של קהילת האמנות לנושא החרם. ההתנגדות תמיד הייתה שם – בעיקר כי אמנים מעדיפים להופיע ולהתפרנס מאשר להחרים ולא להתפרנס. כיום יותר ויותר אמנים "מרשים לעצמם" להתעלם בהפגנתיות ואף לענות בבוטות להפצרותיו של רוג'ר ווטרס להימנע מלהופיע בישראל.

ניק קייב עלה על הבמה בהיכל ועטף את הקהל ברגשות. האמן האוסטרלי, שפקד את ישראל מספר פעמים במהלך שנות ה-90, הבהיר כי סיבוב ההופעות הנוכחי לא היה אמור לכלול את ישראל, ורק פנייתו של ווטרס להימנע מכך גרמה לו להוסיף עצירה בארץ. לפי קייב , "מה שווה האהבה שלו לישראל אם הוא לא מוכן לצאת מדרכו על מנת להגיע אליה?" הרבה אמנים עלו על הבמה בישראל ושילמו מס-שפתיים לקריאה לחרם. קריאה לשלום, דגלי פלסטין לצד דגלי ישראל ואפילו חלוקת עותקים של 'הסכם ז'נבה', כל אלו הפכו לדבר מקובל בהופעות של אמנים בינ"ל בישראל. אמנים אחרים עלו לבמה ולכלכו על ווטרס ומאמצי ההשתקה שלו. אבל לא ניק קייב. הוא התעלם לחלוטין ממה שזיהה כרעש רקע טורדני ונתן הופעה שלא תישכח במהרה, לפחות לא אצל כותב שורות אלו. קייב סירב באופן מוחלט להביא אתו פוליטיקה לקדמת הבמה.

קייב, אינו היחיד שהביע התנגדות עקרונית להגיון של חרם. בדצמבר דאשתקד, הופיעה בארץ ATARI TEENAGE RIOT, להקה ברלינאית ששורשיה נטועים עמוק בשמאל האקטיביסטי, יש שיאמרו רדיקאלי, הגרמני. הלהקה נולדה כתנועת נגד לגל הניו-נאצי שפקד את גרמניה שלאחר איחודה מחדש.

משנשאל מעל גבי דף הפייסבוק שלו סולן הלהקה, למה הוא נוסע להופיע במדינת האפרטהייד הישראלי, ענה מנהיג הלהקה, אלק אמפייר: בנאום נחרץ שלא היה מבייש את בגין המנוח, כי ישראל היא נס והוא חש חובה מוסרית לתמוך בה ובאנשים הנפלאים בה. יש שיטענו כי זוהי דעה סטנדרטית של גרמני בן-דורו שחונך לכך שלישראל יש זכות קיום מוחלטת ואין לבקר אותה, אבל בכל מקרה מדובר בדמות המזוהה עם השמאל האנרכיסטיד המביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל. חבר במקום לא צפוי.

בתגובה לאחת הערות בעמוד הפייסבוק של הלהקה, שבה הפנו כלפיה אצבע מאשימה, מדוע היא מופיעה בישראל, ענו חברי הלהקה: "כשאנשים שנוהגים לזעוק בהיסטריה 'שחררו את פלסטין' מדברים על 'הכיבוש' הם לא מתכוונים לגדה המערבית אלא לכל ישראל. הקריאה 'מהנהר ועד לים' היא למעשה קריאה להרוג את כל היהודים באזור. אז בואו ונתייחס לגדה המערבית: העובדה היא שישראל הותקפה כחלק מאקט מלחמתי, הגנה על עצמה והשתלטה על חבלי ארץ בעלי חשיבות אסטרטגית. בין אם אנחנו אוהבים מלחמות ובין אם לא – האקט הזה הוא חוקי. אני מאמין שהישראלים יודעים לבקר את הפעולות של הממשלה שלהם, שנבחרה באופן דמוקרטי, יותר טוב מכל אחד אחר. המוזיקה שלנו עוסקת בחשיבה ביקורתית ושימוש בהגיון על מנת להשיג את השינוי הרצוי. פיגועי דקירה, פיגועי התאבדות, פיגועי דריסה, הצתות, החרמת מוצרים יהודיים, צעקות 'זיג הייל!' ו'יהודים לגז!' אינם הפיתרון והשמאל צריך להפסיק להצדיק מעשים אלו. למה? כי טרור תמיד גורם למדינה להגיב באותו האופן ואנשים חפים מפשע נלכדים באמצע. אז עדיף שהשמאל יפעיל לחץ על מדינות ערב על מנת שאלו יפסיקו להסית לטרור – דבר שרק מחזק את הימין הפוליטי (לא רק בישראל אלא גם באירופה וארה"ב). אנחנו עושים מוזיקה בשביל אנשים, לא ממשלות. אחרת לא היינו יכולים לנגן בשום מקום בעולם. אפילו לא איסלנד".

אלבום הסולו האחרון של מוריסי MORRISSEY ,  אמן רוק אלטרנטיבי/פוסט-פאנק מבוסס ומוערך, כולל שירים בשם THE GIRL FROM TEL AVIV WHO WOULDN'T KNEEL ו- ISRAEL. על פי מוריסי האנגלי, הביקורת כנגד ישראל מונעת בראש ובראשונה מקנאה. הוא דוחה מכל וכל את החרם והתוכן אותו מקדם הקמפיין ומרעיף שבחים על ישראל. ראוי לציון כי מדובר באמן שנושא המוסר תמיד היה מוטיב נוכח ביצירתו, כמו גם הנטייה לתקוע "אצבע בעין" של מה שנתפש בעיניו כממסדי.

חיבור נוסף לישראל מתקיים באמצעות האג'נדה הטבעונית אותה מקדם מוריסי, אשר אוסר על מכירת בשר במהלך הופעותיו. ישראל היא אחת המדינות עם אחוזי הטבעונים בקרב האוכלוסייה הגבוהים בעולם (בראש הרשימה ניצבת הודו). במקרה הזה, ובאופן די נדיר, נוצר שילוב סימביוטי בין אמן-אג'נדה-מדינה.

שלושת האמנים המוזכרים כאן הם אמנים מוערכים בקרב קהילת האמנות העולמית, גם אם אינם מופיעים דרך קבע בראש מצעדי הפזמונים והפלייליסטים המובילים. לקול שלהם יש משקל ולהצהרות שלהם כנגד החרם יש השפעה.

על מנת להבין כראוי את חשיבותן של הצהרות אלו יש להבין תחילה את המבנה של תנועת ה-BDS. לכל אחת מה'חטיבות' עליהן מתבססת התנועה – אקדמיה, תרבות וכלכלה – יש תפקיד שונה. החרם התרבותי משמש מעין 'מאיץ'. הוא מוציא את הדיון מכותלי האקדמיה, שם התפתח החרם, ומפיץ אותו להמונים. בשונה מהמתרחש בין כותלי האקדמיה, השיח אותו מקדם החרם התרבותי מאופיין פחות על ידי עובדות ויותר על ידי תחושות.

מי שנחשף לתכני החרם התרבותי ובוחר לנקוט עמדה תומכת, לא בהכרח עושה זאת מכיוון שהעובדות שכנעו אותו בדבר צדקתו של הקמפיין. שיח תרבותי הוא מטבעו מופשט יותר מזה האקדמי או הכלכלי והוא נסמך על ערכים, תחושות ומראית-עין יותר מאשר על עובדות.

לשימוש בתרבות ואמנות כאמצעי למאבק ניתן להתייחס תחת הכותרת חתרנות תרבותית. לתרבות יש את היכולת להשפיע על ולעצב תפישות ערכיות על ידי שהוא פונה לתחושות ולרגשות של הצרכן. חתרנות תרבותית גם רותמת את כוחה של האופנה, על ידי שהיא מגדירה מה אופנתי ומה מיושן/לא רלוונטי. במימד המוזיקאלי, רוג'ר ווטרס הפך את החרם לאופנתי. במימד החזותי, אמן הגרפיטי בנקסי גם תרם לפופולריות של האג'נדה הפלסטינית כאשר צייר על חומת ההפרדה/גדר הביטחון. התוצאה היא שמי שקונה בשוק חולצה עם הדפס של בנקסי  קונה למעשה עסקת חבילה של אופנה+אג'נדה פוליטית.

הדפסים של יצירותיו של בנקסי המופיעות על חומת הביטחון נמכרות כאייטם אופנתי // צילום: אדם שי
הדפסים של יצירותיו של בנקסי המופיעות על חומת הביטחון נמכרות כאייטם אופנתי // צילום: אדם שי

 

הדפסים של יצירותיו של בנקסי המופיעות על חומת הביטחון נמכרות כאייטם אופנתי // צילום: אדם שי
הדפסים של יצירותיו של בנקסי המופיעות על חומת הביטחון נמכרות כאייטם אופנתי // צילום: אדם שי

ישנו ויכוח מתמשך שמתנהל הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי החלטות והעוסקים במלאכה – האם החרם הצליח, מצליח או נכשל?

התשובה תלויה בהגדרת המטרה. אם מטרת החרם התרבותי היא להקים חומה, כמיטב המסורת של רוג'ר ווטרס, סביב ישראל ולבודד אותה מבחינה תרבותית – הרי שהוא נכשל. אבל אם מטרתו של החרם היא להפיץ בעולם את התפישה לפיה ישראל היא כובש אכזר המתעמר באוכלוסיה האזרחית, הרי שהוא הצלחה מסחררת.

החרם התרבותי אחראי לרוב המכריע של הכותרות בתקשורת העולמית העוסקות בנושא. החלטה זו או אחרת של אוניברסיטה להחרים את ישראל משיגה כיום כותרת זניחה אם בכלל, אבל הצהרה בומבסטית של מוזיקאי בעל שם עולמי – בהכרח תתפוס מקום של כבוד בתקשורת, שממילא מוכוונת לתרבות הסלבריטאים ולגופו של אדם במקום לגופו של נושא.

הזמנים משתנים, ואיתם משתנה גם ההתייחסות לניסיון להטיל על ישראל חרם תרבותי. השגיאה הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות כרגע היא לומר 'הנה זה נגמר. ניצחנו'. זה הזמן לעבור מהגנה להתקפה. אם ישראל תשכיל לרסק את החטיבה התרבותית של מנגנון החרם – האחראית כאמור לרוב הפרסום וההצלחות שלה – תהיה זו פגיעה אנושה בחרם בכללותו. ישנם שלל צעדים שישראל יכולה לנקוט בזירה התרבותית על מנת לנצל את המומנטום הנוכחי ואין צורך לפרט אותם כאן. מה שנחוץ לנו כרגע הוא זיהוי מדויק של חלון ההזדמנויות – ונכונות, כולל הקצאת משאבים – לעשות בו שימוש.