עבור לתוכן העמוד
תפריט

לקראת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים – כל הדברים שצריך לדעת

החלטת הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים -משמעות, עובדות, תובנות וצפי • סקירתו של נדב שרגאי

תקציר המאמר:

  • העברת השגרירות: מסמר נוסף ב'ארון המתים' שבו טומנת ארה"ב את החלטת הבינאום
  • צכיה, רומניה, סלובקיה,הפיליפינים, גווטאמלה, הונדורס ומדינות נוספות שוקלות ללכת בעקבות ארה"ב.
  • הקול האוונגליסטי היה מכריע בהחלטת טראמפ להעביר את השגרירות ולהכיר בירושלים כבירת ישראל
  • 'המחיר' – המשך ריסון בנייה ולעיתים גם הקפאה בירושלים
  • השגרירות תיפתח במערב ירושלים עם 'גלישה' לקו התפר, שפעם היה שטח הפקר. ארה"ב אומרת למעשה: על מערב ירושלים לא יהיה בעתיד מו"מ, מה שאין כן בהכרח לגבי המזרח.
  • מצרים, סעודיה וירדן לא יעלו על בריקדות. הרש"פ, חמאס ותורכיה ינסו לעורר מחאה.
  • הפוטנציאל לתבערה – הר הבית. זרועות הביטחון ינסו למנוע התלקחות.

 

מתנת יום ההולדת של דונלד טראמפ למדינת ישראל ביום העצמאות ה-70 שלה – העברת שגרירות ארה"ב לירושלים – היא בבחינת מסמר נוסף בארון המתים שבה טומנת ארה"ב של טראמפ את  החלטה 181 של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על בינאום ירושלים. 'הארון' המטאפורי הזה הוצב לפני הציבור, כבר עם הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ב-6 לדצמבר שנה שעברה, ועתה, כך נדמה, הוא מורד אלי קבר. זו היא כנראה המשמעות המדינית המרכזית של ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים.

 

יחד עם זאת וכדי להעמיד דברים בפרופורציה כדאי לומר גם זאת: בניגוד לקולות הנהי ותופי המלחמה בצד הפלסטיני אך גם בניגוד לתרועות ה"הידד" ותחושת הניצחון בצד הישראלי, אין זו 'נכבה' נוספת לפלסטינים ואין זה כ"ט בנובמבר שני לישראל. העברת השגרירות היא בעיקר צילום מצב והכרה דה – יורה במה שקיים כבר דה פקטו: ירושלים  – ודאי בחלקה המערבי, שבו ארה"ב קובעת עתה את שגרירותה – היא בירת ישראל. ארה"ב , בניגוד למרבית מדינות העולם, מכירה במציאות  הזאת ומעניקה לה הכרה וחותמת כשרות. האם משמעות הדבר היא שבעתיד לא תיזרק מחדש לזירה המדינה נוסחת הבינאום? לא. האם משמעות הדבר  היא שבעתיד לא תעלה מחדש נוסחת הבינאום ספציפית בנוגע לאיזור האגן הקדוש ולעיר העתיקה? גם התשובה על כך שלילית. יש מספיק 'שחקנים' חוץ מארה"ב בזירה הבינלאומית, שמוסיפים להשתעשע ברעיון. יחד עם זאת, העובדה שמעצמת על כארה"ב מחקה למעשה את הבינאום, כנוסחה לכל שטח ירושלים, היא בעלת משמעות רבה מאד.

 

מה יש ומה אין בו בצעד האמריקני? מה הוא משנה ומה אינו משנה? ומה הן השלכותיו?

 

עוד מסמר לארון הקבורה של הבינאום

 

בראש ובראשונה כאמור, מסיר נשיא ארה"ב הנוכחי, טראמפ את נוסחת 'הבינאום', שרשמית – ארה"ב לא נסוגה ממנה מאז ה-29 בנובמבר 1947. באותו יום קיבלה כידוע העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181 על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לבין הערבים. בהחלטת החלוקה נכתב בין היתר, כי "העיר ירושלים תכונן כגוף נפרד תחת שלטון בין לאומי מיוחד, ותנוהל על ידי האומות המאוחדות"."

 

בתחומי ירושלים של האו"ם נכללה אז גם העיר בית לחם. בינאום העיר נקבע לתקופה של 10 שנים, אך לא מומש מעולם. תוצאות מלחמת העצמאות, וחלוקתה של ירושלים בין ישראל לבין ירדן הפכו אותו לבלתי מעשי.

 

עד 'נאום ההכרה', ארה"ב נמנעה מלסגת ממנו רשמית, אם כי את עיקר הדגש במדיניותה היא העניקה פעם אחר פעם לקביעה שמעמדה של ירושלים יקבע במו"מ בין הצדדים. עכשיו כשטראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל ומעביר את השגרירות אליה – הבינאום, לפחות מנקודת מבטו של הממשל האמריקני הנוכחי – הופך להיסטוריה בלתי רלוונטית.

 

ועוד הערה היסטורית בעלת עניין שנוגעת להחלטת  הבינאום מ-1947: בניגוד לתדמיתה, החלטת 'הבינאום' לא צמצמה את גבולות ירושלים, אלא דווקא הרחיבה אותן. הנספח להחלטה 181  קובע את גבולות ירושלים המבונאמת, כעיר רחבת היקף מאבו דיס ואלעזריה במזרח ועד עין כרם ומוצא במערב. משועאפט בצפון עד בית לחם ובית ג'אלה בדרום.

 

מפת הבינאום מתחה אז את גבולות ירושלים כה רחוק בניסיון לרצות הן את האינטרס הנוצרי, והן את האינטרס הערבי. הנוצרים רצו שליטה לא רק על כנסיית הקבר בירושלים, אלא גם על כנסיית המולד בבית לחם. הערבים חששו מהרוב היהודי בגבולות העיר המצומצמת, ולכן דרשו להרחיבה, כדי להביא לרוב ערבי, שאף ישפיע במשאל עם, שבאותה עת דובר בו כאפשרות ממשית.

 

מי ילך בעקבות ארה"ב?

 

השלכה נוספת של הצעד האמריקני נוגעת לאפשרות שמדינות נוספות ילכו בעקבות ארה"ב. במשרד החוץ מדווחים על למעלה מעשר מדינות עימן מתנהלים מגעים להעברת שגרירויותיהן לירושלים. מי שהתבטא במפורש בעניין זה היו שלשה: רה"מ בנימין נתניהו, סגנית שר החוץ ציפי חוטובולי ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. השלשה דיווחו בחודשים האחרונים על מגעים עם עוד מדינות שהביעו רצון להעביר את שגרירויותיהן לירושלים. הם צפו שבעקבות ארה"ב יבואו מדינות נוספות. ככל שידוע עתה, אלה הן המדינות ששוקלות להעביר את השגרירות שלהן לירושלים:

צ'כיה – יום לאחר נאום ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, הכירה כזכור גם צ'כיה בירושלים כבירתנו, אם כי היא הבהירה שההכרה היא רק במערב ירושלים, וכי במידה ויושג הסכם להקמת מדינה פלסטינית, מזרח העיר צריכה להפוך לבירתה. צ'כיה גם נמנעה בהצבעה שקיימה העצרת הכללית של האו"ם ב-21 לדצמבר, החלטה ש'ביטלה' את הודעת הנשיא טראמפ' בעניין ירושלים. נשיא צ'כיה מילוש זמאן אמר לאחרונה במהלך קבלת פנים לרגל יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל שהעברת השגרירות הצ'כית תתבצע בשלשה שלבים: ראשית תפתח קונסוליית כבוד, אחר כך יועברו מרכז ההשקעות הצ'כי ומחלקות נוספות מהשגרירות בת"א – לירושלים, ורק בשלב האחרון תפתח באופן רשמי השגרירות. עם זאת זמאן לא נקב בלוח זמנים לתהליך.

רומניה – ממשלת רומניה קיבלה החלטה עקרונית לפתוח בתהליך של העברת השגרירות לירושלים, אולם היא לא פירטה לוחות זמנים ושלבים למימוש ההחלטה. ברומניה שוררים חילוקי דעות באשר לצעד.  ראשת הממשלה ויוריקה דנצ'ילה ויו"ר הפרלמנט הרומני ליביו דרגנה תומכים בהעברת השגרירות הרומנית לירושלים. הנשיא הרומני קלאוס יוהאניס מתנגד למהלך. יוהניס אף תקף בחריפות את הצעד הצפוי, האשים את ראש הממשלה ש'סגרה עסקה עם היהודים' וטען שהצעד סותר את עמדת האיחוד האירופי ואת החוק הבינלאומי. 'מי יודע אילו עסקות חשאיות נספות דנצ'ילה עושה עם היהודים', אמר הנשיא הרומני, בדברים בעליי גוון אנטישמי שקוממו עליו ארגונים יהודים באירופה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי פועלת בעניין זה ישירות מול שר החוץ הרומני וגורמים אחרים ברומניה, במטרה להביא להעברת השגרירות לירושלים. מנגד – גם הפלסטינים פעילים בעניין זה ברומניה, ומנסים למנוע את העברת השגרירות.

הפיליפינים – נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, הודיע לישראל כי הוא מעוניין להעביר את השגרירות הפיליפינית לעיר הבירה.

גוואטמלה – נשיא גוואטמלה  מוראלס, הודיע  כבר לפני חודשים אחדים שבכוונת ארצו ללכת בעקבות ארה"ב ולהעביר את שגרירותה לירושלים.  בוועידת איפא"ק האחרונה הכריז מוראלס שמדינתו תהיה השנייה אחרי ארה"ב שתעביר את השגרירות לירושלים, יומיים לאחר ארה"ב.  גוואטמלה החזיקה שגרירות בירושלים עד 1980, ובעקבות חוק ירושלים, הייתה אחת מ-13 המדינות שהעתיקה את שגרירותה מהבירה.

הונדורס – לישראל מערכת קשרים צבאית וכלכלית עם מדינה זו, וההערכות הן שגם היא ברשימה. הנשיא חואן אורלנדו הרננדס אמנם ביטל לפני ימים אחדים את השתתפותו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, אך נכון לעכשיו, ההערכה היא שהעברת שגרירות הונדורס לירושלים, נמצאת על סדר היום של הנשיא.

פארגוואי –  שגרירות פראגוואי נמצאת כיום במבשרת ציון וגם היא תעבור  כנראה    לירושלים. נשיא פרגוואי הורסיו קרטס הכריז כי עוד לפני תום כהונתו ביוני הוא יעביר את השגרירות לירושלים

 סלובקיה – יו"ר הפרלמנט הסלובקי אמר ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, כי הוא תומך בהכרה בירושלים בירת ישראל ובהעברת שגרירות סלובקיה לעיר, אולם משרד החוץ הסלובקי הודיע לאחר פרסום הידיעה, שלממשלה הסלובקית אין כוונה לעשות זאת, וכי עמדת סלובקיה היא שהעיר צריכה לשמש כבירת שתי המדינות – ישראל והמדינה הפלסטינית.

הקול האוונגליסטי

הלחץ שהפעילו ארגוני הנוצרים האוונגליסטים שיחק תפקיד משמעותי אם לא מכריע בהחלטת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל ולהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. דמות מפתח במסכת הזאת, היא זו של סגן הנשיא מייקל פנס, שמתאר עצמו לא פעם כ"נוצרי, שמרן ורפובליקני – בסדר הזה". פנס משתייך בעצמו  לזרם הנוצרי האוונגליסטי. מהקרבה הרבה שחש פנס לישראל ומהמשקל המכריע שהוא עצמו מעניק לזהותו בהקשר זה, ניתן היה להתרשם במהלך נאומו של פנס בכנסת בחודש ינואר האחרון.  פנס אמר אז את המילים הבאות: "שירי עם ישראל היו ההמנון של המתיישבים הראשונים של ארה"ב", אמר פנס, "תמיד פנינו לחוכמה של תורת היהודים. לאורך הדורות נהיינו תומכים אמיתיים בכוונת העם יהודי לשוב לאדמת אבותיו. במשך 2000 שנים , יותר מכל עם אחר,החזקתם בהבטחה לשוב למדינתכם, ורק שלש שנים לאחר שהלכתם בגיא צלמוות ( השואה), קמתם מעפר כדי להקים את המדינה היהודית"

בחירתו של פנס לסגן נשיא, ביטאה את משקלו המשמעותי של הקול הנוצרי האוונגליסטי בקרב ציבור הבוחרים האמריקני שהעניק לטראפ את הנשיאות.  משקלו של הציבור הזה, ארגוניו ומנהיגיו היה מכריע  עתה גם בכל הנוגע להעברת השגרירות וההכרה בירושלים כבירת ישראל.  בין הארגונים שהפעילו לחץ כבד על הבית הלבן, לעמוד בהבטחת הבחירות של טרמאפ היה הארגון הנוצרי שבראשו עומד מייק האקבי, לשעבר מושל ארקנסו, וגם קואליציית 'מנהיגים נוצרים אמריקנים למען ישראל', שכוללת למעלה משישים ארגונים אוונגליסטיים ופרו ישראלים בארה"ב.

 

נשיא השגרירות הנוצרית הבינלאומית ד"ר יורגן בולר אמר בעניין זה לפני שבועות אחדים כי "הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב תמכו בהמוניהם בנשיא טראמפ בגלל התחייבותו להיות מי שיישם את החוק ויכבד את ירושלים כבירת ישראל ( אריאל כהנא, 'מקור ראשון', לפני חודשים אחדים)

 

מול הארגונים האוונגליטסיים התקיימה מערכת לחצים הפוכה של מחלקת המדינה ומזכיר המדינה 'המפוטר' טילרסון, שלא חדלו להזהיר את טראמפ מההשלכות הצפיות של צעדיו, החל מנתק עם הפלסטינים ועד לפיגועי נקמה נגד ארה"ב ברחבי העולם.

 

כמו בן גוריון?

 

בישראל היה מי שהשווה את עמידתו של טראמפ מול מחלקת המדינה בעניין זה לעמידתו של דוד בן גוריון בדצמבר 1949, מול חששות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל משה שרת ואחרים. בן גוריון התעקש אז לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את משרדי הממשלה ומוסדות השלטון המרכזיים. במברק ששיגר לשרת ב-4.12.49 כתב בן גוריון בקיצור אך בנחרצות: "מכנס מחר בבוקר הממשלה. אציע לה הצהרה בכנסת שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים, או מהאו"ם – נבכר לצאת מהאו"ם"

 

בסוף אותו שבוע קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה על 'בינאום ירושלים'. מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן גוריון כותב בספריו, שכאשר מזכירו הביא לו את 'הבשורה' על החלטת הבינאום, ולצידה מברק כי "לעמדתנו בעניין ירושלים יש לה סיכוי לקבל רק קול אחד בלבד – הקול של משלחת ישראל", בן גוריון אחז בתנ"ך  שבו עיין באותה עת ופסק: 'כן, אבל זה הקול המכריע"! ארבעה ימים אחר כך הודיע בן גוריון שירושלים תוסיף להיות בירת ישראל, והחל בהעברת משרדי הממשלה מת"א לירושלים, הסערה הבינלאומית שפרצה ומבול של הודעות גינוי לישראל על צעדיה, לא הזיזו אותו מדעתו.

 

טראמפ אינו בן גוריון. התקופה שונה לחלוטין, ומדינת ישראל כבר בת 70. אז, עמד בן גוריון בראש מדינה  שהייתה 'בחיתוליה'. כאן מדובר בנשיא המעצמה הגדולה ארה"ב. ולמרות הכל יש מכנה משותף אחד. טראמפ, כבן גוריון בשעתו 'שם פס' על חוות הדעת של המומחים ומבול ההזהרות של 'גופי המקצוע'. ביחוד הוא  מתעלם מעמדתן של מרבית מדינות העולם. הוא הולך עם עניין ירושלים – 'עד הסוף'.

 

שאלת המחיר

 

לצד המרכיב האידיאולוגי דתי – שהניע את טראמפ, וידידותו המובנית לישראל, הועלתה לא פעם שאלת המחיר שישראל נדרשת/תדרש 'לשלם' בעבור ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. המפתח לתשובה על השאלה הזאת מסתתר באחד המשפטים בנאומו הידידותי של פנס בכנסת. פנס חזר והבהיר שם ( כפי שעשה טראמפ עצמו בהזדמנויות אחרות),  כי גבולות הקבע של ירושלים יקבעו בבוא היום במו"מ בין הצדדים. מאחורי האמירה הזאת מסתתרת המשך מעורבות אמריקנית משמעותית בכל הנוגע לבנייה ולתוכניות בנייה בירושלים ובאיזור ירושלים רבתי מעבר למה שמכונה 'הקו הירוק'.

 

ממשל טראמפ מתנגד לבנייה בשתי נקודות שהפלסטינים והישראלים מחשיבים אותן לאסטרטגיות באופן מיוחד: שכונת אי-1 בין מעלה אדומים לבין ירושלים, וגבעת המטוס שבדרום ירושלים.  באשר לאי- 1 מדובר במאבק ארוך שנים על רצף אורבאני באיזור זה בין הפלסטינים לבין הישראלים. הישראלים שואפים להשלים את הרצף בין ירושלים לבין  מעלה אדומים וים המלח על הציר מערב – מזרח. הפלסטינים שואפים להשלים את הרצף צפון דרום וליצור קשר משמעותי יותר  בין רמאללה לבית לחם ודרומה לכיוון חברון. האמריקנים, גם בתקופתו של טראמפ הכריעו – לא זה יבנה ולא זה יבנה; הקפאת מצב.

 

באשר לגבעת המטוס: מנקודת המבט הישראלית, בינוי גבעת המטוס הוא אחד המפתחות למניעת חלוקתה של ירושלים מדרום, ולמניעת טריז פלסטיני שיסכל את הרצף המתוכנן בין שכונת גילה לבין שכונת הר חומה בגבולה הדרומי של ירושלים. מנקודת המבט הפלסטינית, הקפאת הבניה בגבעת המטוס היא המפתח לשימור האופציה של חיבור אורבאני, ובעתיד – מדיני, בין בית לחם ובית צפאפא. על פי תפיסת הפלסטינים, רצף שכזה, יהווה חלק מהמרקם האורבאני הפלסטיני, שירכיב בעתיד את שטחי מזרח ירושלים, 'בירת המדינה הפלסטינית העתידית'

אלה הם שני המקרים הבולטים של מעורבות אמריקנית בבניה בירושלים, אולם ארה"ב מדווחת מדווחת על ידי ישראל בנוגע לכמעט כל פרוייקט בנייה מעבר לקו הירוק בירושלים ומביעה את עמדתה בעניין.

באופן כללי – ישראל בונה היום הרבה יותר דירות במערב העיר, ומשמעותית פחות, ב'מזרח העיר' – בשטחים שמצפון, דרום ומזרח ל'קו הירוק' הישן. מבחינה זו המציאות ששררה בתקופת אובמה השתנתה, אך באופן מתון בלבד.

 

שגרירות על קו התפר

שגרירות ארה"ב תעבור לרחוב פלוסר 14 בשכונת ארנונה במערב ירושלים ב-14 למאי. בשטח מתבצעות בשבועות האחרונים עבודות להכשרת המקום, שכוללות סלילת כבישי ושבילי גישה, והתקנת תאורה ואמצעי בטחון נוספים. המיקום הוא מיקום זמני. טרם נקבע היכן תשכון השגרירות באורח קבע. עובדי המחלקה הקונסולרית ששוכנת במקום, כבר קיבלו הודעה שבמחצית מאי הם משנים סטטוס והופכים להיות עובדי השגרירות. הם ימשיכו להעניק שם שירותי דרכונים וויזות לפלסטינים ולישראלים כאחד.

שגריר ארה"ב בישראל דיויד פרידמן ימשיך להתגורר בשלב זה בהרצליה. הוא יעבוד במקביל גם ממשרדו החדש בירושלים וגם מהשגרירות הותיקה בת"א. למעשה, המשרד בירושלים יהפוך לשלוחה של השגרירות בת"א. בעוד חודשים אחדים יחלו לתכנן את הרחבת השגרירות בירושלים ועובדים נוספים מת"א צפויים לתגבר אותה. רק בשלב האחרון, יוחלט היכן ישכון מבנה הקבע של השגרירות בבירת ישראל, שאליו צפויים כל עובדי השגרירות בת"א לעבור. ברחוב אגרון בירושלים פועלת כידוע שלוחה נוספת של הקונסוליה האמריקנית, והיא זו שממונה על הקשרים על הרשות הפלסטינית. השלוחה זאת לא תשנה מנוהגה, ותמשיך להיות אחראית על הקשרים עם הרש"פ.

השגרירות קובעת את משכנה במערב העיר, אך חלק מהבניין שבו תשכון 'גולש' למה שהיה פעם שטח ההפקר בין ישראל לבין ירדן באיזור המפורז שהתקיים בין שתי המדינות בין 1948-1967. העובדה שהשגרירות תהיה במערב ירושלים ולא במזרחה היא בעלת משמעות כפולה: מבחינת ארה"ב מערב ירושלים הוא שטח שאינו נתון למו"מ. לעומת זאת מזרח ירושלים – היא עדיין נושא למו"מ ושטח במחלוקת, אלא שבניגוד לעבר, ארה"ב של טראמפ אינה קובעת דעה לגביו, ולפחות בשלב זה אינה מתייחסת למזרח ירושלים כאל 'בירת המדינה הפלסטינית העתידית'.

הבידוד של הפלסטינים

טראמפ וממשלו נוקטים במהלך של העברת השגרירות וההכרה בירושלים כבירת ישראל כאשר העולם הערבי מפוצל. השתיקה ( היחסית) של המצרים והסעודים מול המהלכים הללו, שאליהם מצטרפת גם ירדן מקלה על טראמפ לבצע את המהלך. מצרים, סעודיה וירדן נהנות ויהנו גם בעתיד מסיוע כלכלי  וצבאי נדיב של ממשל טראמפ. הן חלק מהציר שטראמפ ונתניהו בונים מול איראן ומול הארגונים והמדינות שמסייעות לה: חיזבאללה, חמאס, סוריה וגם תורכיה. הסעודים והמצרים השמיעו התנגדות פורמלית לצעדי טראמפ, אבל הקפידו שלא לעלות על בריקדות בעניין זה. ירדן, שנדמה היה תחילה שתצטרף לתורכיה בעניין זה, צעדה צעד קדימה ושניים לאחור. בעניין זה, עבדאללה שילב תחילה ידיים עם אבו מאזן וארדואן, אבל אחרי מגעים שקיימה עימו ארה"ב, הוא 'נרגע'. נראה שמאחורי ה'רגיעה' עומדת הבנה, שארה"ב תסייע לירדן להיחלץ מהמצוקה הכלכלית הקשה שבה היא נתונה. יחד עם זאת ירדן מתנגדת נחרצות ל'עסקת המאה'. עמיתי, יוני בן מנחם ציין באתר זה כי היא חוששת במיוחד משני עניינים:

א. ערעור מעמדה כאפוטרופוס על המקומות הקדושים בירושלים כפי שקובע הסכם השלום שחתמה עם ישראל ב-1994

ב.  מעמדם של הפליטים בירדן. כ-60% מהתושבים של הממלכה האשמית הם פליטים. ירדן חוששת שארה"ב תדרוש ממנה במסגרת 'עסקת המאה' לקלוט את הפליטים הללו וליישב אותם במדינה במעמד שווה לשאר התושבים.

אבו מאזן עצמו, שמצב בריאותו מתערער, מבקש לרשום את שמו על דפי ההיסטוריה כמי שנאבק עד הרגע האחרון על ירושלים, ולא 'נכנע' או התפשר עליה.  הרשות הפלסטינית שמצד אחד שומרת על התיאום הביטחוני עם ישראל, פועלת בכל מה שקשור לצעדים האמריקנים בסוגיית ירושלים  – יחד עם תורכיה, שהפכה לסמן הקיצוני ב'חזית הסירוב' בעניין ירושלים. תורכיה עיבתה לאחרונה את תיירות אל אקצא, והיא שולחת לישראל אלפי תורכים כדי להפגין נוכחות בקודשי האסלאם. תורכיה גם העבירה לרש"פ ( על פי דיווח אחרון של מרכז המידע למודיעין וטרור) את ארכיון רישומי הקרקעות מהתקופה העותומאנית, כדי לסייע לרש"פ ולוואקף לקנות יותר שליטה על קרקעות בירושלים, במסגרת המאבקים המשפטיים נגד ישראל והיהודים.

כיצד יגיב השטח?

התרחישים ששרטטו גורמי הביטחון בפני הדרג המדיני, קודם הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל היו קשים. רק מיעוטם התממשו, הן מכיוון שהציבור הפלסטיני הרחב לא יצא לרחובות אחרי ההכרה, והן מכיוון שצה"ל וזרועות הביטחון האחרות סיכלו בהצלחה התארגנויות טרור. גם הפעם – לקראת העברת השגרירות – התרחישים המשורטטים אינם קלים. הקיצוניים שבהם מדברים על עוד הפגנות המונים ועל פיגועי טרור 'מדבקים'. אין זה מפתיע. תפקידם של זרועות הביטחון הוא להכין את הדרג המדיני לגרוע מכל, והן אכן עושות זאת.

גם רצף המועדים שלפנינו 'תורם' לתחזיות: ביום ראשון ה-13 למאי, כ"ח באייר חל יום ירושלים, ביום שני, ה-14 לחודש, מתוכננת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, ביום שלישי ה-15 לחודש חל 'יום הנכבה', שבו הפלסטינים מציינים באופנים שונים את 'אסון הקמת מדינת ישראל', ביום רביעי ה-16 למאי מתוכננת העברת שגרירות גוואטמלה לירושלים. ויומיים לאחר מכן, ביום שישי ה-18 למאי חל יום השישי הראשון של חודש הרמאדן והפלסטינים בעזה מתכננים להעצים את צעדות השיבה על הגדר שם.

ראש הלשכה המדיני של חמאס, איסמעיל הנייה הבטיח בימים האחרונים שחמאס "יקלקל ויהרוס את החגיגות של הישראלים על העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. "ההתנגדות  שלנו  תקלקל לכיבוש שתי חגיגות, את חגיגת כיבוש פלסטין ואת חגיגת העברת השגרירות האמריקאית לירושלים", אמר הנייה. הוא גם הבטיח ש'צעדות השיבה יתפשטו לגדה המערבית ולפזורה הפלסטינית, ובכך 'יוכשלו העסקאות של טראמפ'.

למרות הדברים הללו של הנייה,  לפחות לרש"פ, אין כרגע אינטרס לייצר גל טרור חדש. שלטונו של אבו מאזן ( כמו גם מצב בריאותו) תלוי על בלימה. בציבור הפלסטיני הרחב לא ניכרת כרגע התגייסות כללית לעימות עם ישראל על רקע העברת השגרירות, למרות האירועים ליד הגדר בעזה,  וכאמור – גם שליטי מצרים, סעודיה ירדן, מעדיפים כעת למקד את מאמצי הבלימה מול איראן, ולא לעסוק בהבערת האש מול ישראל.

לעומת זאת, האינטרס של חמאס הוא הפוך. גם אם בעזה, אין עדיין מוכנות לסבב לחימה כולל נוסף מול ישראל, הרי שחמאס פועל בהתמדה, כדי לייצר התנגדות משמעותית ופיגועי טרור חמים בתחומי יו"ש. הוא עושה זאת בעיקר באמצעות חבורת משוחררי 'עסקת שליט', שהשתלטו כידוע על עמדות מפתח בהנהגה בעזה. גם לתחומי יו"ש, שוחררו במסגרת 'עסקת שליט', לא מעט מחבלים, וחמאס עזה מנסה כל העת לעורר אותם לפעילות.

מוקד אחד שלמרות הכל מסוגל להבעיר את השטח בקנה מידה רחב ובפרט ברמאדן, ואף  ולייצר חלילה פיגועים והפגנות רחבות הוא הר הבית. במועדים דומים ורגישים בעבר חמאס, חוגי האחים המוסלמים, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וגם תורכיה, מחזרו פעם אחר פעם את עלילת 'אל אקצא בסכנה', ובאמצעותה הצליחו לייצר תסיסה , פיגועים והפגנות רחבות.  זרועות הביטחון מכירות את הפוטנציאל הזה, והן פועלות כדי שלא יתממש. כידוע, לא הכל תלוי בהן.