עבור לתוכן העמוד
תפריט

המאבק בחרם האמנים: מאחורי הקלעים

חבר הקונגרס האמריקאי מטעם מדינת פלורידה רנדי פיין מנסה להביא לביטול הופעתה בפלורידה של הזמרת לורד, המתוכננת לאפריל הקרוב.

חבר הקונגרס האמריקאי מטעם מדינת פלורידה רנדי פיין מנסה להביא לביטול הופעתה בפלורידה של הזמרת לורד, המתוכננת לאפריל הקרוב.

כזכור – הזמרת ביטלה את הופעתה בישראל ביוני האחרון בעקבות לחץ של פעילי תנועת החרם כנגד ישראל. הניסיון הנוכחי להביא לביטול הופעתה – המתאפשר בחסות חוק של מדינת פלורידה האוסר לקיים עסקים עם ארגון המחרים את ישראל – נועד לקבוע את המשוואה הבאה: ידע מי שבחר להחרים את ישראל כי יש מחיר לבחירה זו.

במבט ראשון משוואה זו מצטיירת כהגיונית. היא עונה על השאיפה הטבעית לגבות מחיר בעבור פגיעה בישראל. השאלה היא האם ביסוס משוואה כזו בהכרח משרתת את המאבק הישראלי בתופעת הדה-לגיטימציה ובארגוני החרם השונים?

ככלל – אמנים רוצים להופיע בישראל. המאמץ להחרמת ישראל אינו עולה בקנה אחד עם מטרתם הראשונית – שהיא להופיע. אולם חשוב להבין את מכבש הלחצים הדורסני המופעל עליהם כאשר הם מפרסמים כי בכוונתם להופיע בארץ. הקהל הישראלי לרוב רואה ומודע לתכתובת הפומבית בעזרתה פעילי חרם 'מקצועיים' כדוגמת רוג'ר ווטרס, כמו גם הקהל הרחב, פונה אל אמן זה או אחר ומבקשים מהם להחרים את ישראל. תכתובת זו מתנהלת באופן גלוי ברשתות החברתיות ובתקשורת ומשתתפים בה גם ישראלים ותומכי-ישראל. תכתובת זו כוללת טיעונים עובדתיים, מוסריים, היסטוריים ודתיים, כמו גם השלכת רפש והתלהמות. אולם ישנו נדבך של התכתובת אשר לרוב אינו גלוי לציבור – והוא כולל בעיקר אלימות ואיומים. אין מחסור באמנים שהצהירו בריש גלי כי קיבלו איומים מפורשים על חייהם לקראת הופעתם בישראל. חלקם התייחסו לאיומים אלו בביטול וחלקם ביטל את ההופעה כתוצאה מהם. פול מקארטני הודיע כי ימשיך להופיע בישראל למרות שקיבל איומים מפורשים על חייו. אריק ברדון, סולן להקת ה-ANIMALS, ביטל הופעתו בישראל בגלל פחד מפני פגיעה פיזית (ההופעה בסוף התקיימה לאחר שברדון שוכנע כי אין ממש מאחורי האיומים). סאליף קייטה, אמן אפריקאי שהיה אמור להשתתף בפסטיבל מוזיקה קדושה בירושלים, ביטל את השתתפותו בגלל איומים והטרדות. אלו רק מספר דוגמאות, אך הדפוס שעולה מהם פשוט: מי שמופיע בישראל חושף את עצמו/עצמה לאלימות.

לאור זאת, עלינו לשאול את עצמינו: האם האמנים שמבטלים הופעות הם אויבים או קרבנות? היו אמנים שביטלו הופעות מכיוון שהזדהו עם הרעיונות המופצים על ידי תנועת החרם, כגון פיט סיגר וגיל סקוט-הרון, אבל רובם המכריע של המבטלים לא עשו זאת בגלל שכנוע אידיאולוגי אלא כתוצאה מהתקפה אלימה וחשש מפרסום שלילי.

התנכלות לאמנים שביטלו הופעות אינה מסייעת למאבק בתופעה זו. היה וניכנע לתחושת הבטן שדורשת נקמה – נחזק את מגמת 'החרם השקט' – אמנים שנמנעים מראש מקשר עם ישראל על מנת להימנע מעימות מתוקשר. ברגע שאמנים ידעו כי ביטול הופעה בישראל יכול להוביל לתביעה משפטית – הם עלולים להימנע מראש מקיום כל קשר עם ישראל. יש להימנע ממצב בו אמנים נתונים לאיומים לאיומי החרם מצד אחד ואיומים בתביעה משפטית על ידי ישראל מצד שני. הדרך להתמודד עם בעיה זו אינה פעילות כנגד אמנים אלא להפך – עבודה משותפת. עיניה של הקהילה היוצרת נשואות לישראל למען תספק פיתרון לבעיה. האתגר שלנו הוא ליצור תנאים בהם אמנים יכולים להגיע ארצה מבלי שיחשפו להטרדות ואלימות, או לכל הפחות לסייע להם להתמודד עם התקפות אלו. הרבה אמנים עלו על הבמה בישראל ושילמו מס-שפתיים לקריאה לחרם; קריאה לשלום, דגלי פלסטין לצד דגלי ישראל ואפילו חלוקת עותקים של 'הסכם ז'נבה', כל אלו הפכו לדבר מקובל בהופעות של אמנים בינ"ל בישראל. גם אם צעדים כאלו נתפשים בארץ כמאוסים ומוסרניים – יש לזכור כי זוהי דרכה של קהילת האמנות להתמודד עם מתקפות החרם.

לאחרונה ניתן לזהות שינוי של ממש בגישתה של קהילת האמנות לנושא החרם. ההתנגדות תמיד הייתה שם – בעיקר כי אמנים מעדיפים להופיע ולהתפרנס מאשר להחרים ולא להתפרנס. יותר ויותר אמנים "מרשים לעצמם" להתעלם בהפגנתיות ואף לענות בבוטות להפצרותיו של רוג'ר ווטרס להימנע מלהופיע בישראל. תפקידינו אם כן הוא עידוד המגמה וסיוע בהתמודדות עם הבעיה – לא הצבת מכשולים נוספים.