עבור לתוכן העמוד
תפריט

הלגיטימציה והצורך הדחוף בהחלפת גשר המוגרבים הזמני (בפתח הר הבית) בגשר קבע

בחורף 2004, קרס 'מעלה המוגרבים' שהיווה את דרך הגישה לשער המוגרבים והוחלף בגשר עץ זמני. בניגוד להסתה המוסלמית, בניית גשר חדש אינה מסכנת את מסגדי הר הבית, שכן התוכנית להקמת הגשר הקבוע מרוחקת מהם מאות קילומטרים. נייר עמדה זה מתמודד עם הטיעונים השקריים האלו, מפריך אותם ומעמיד דברים על דיוקם.

 

הרקע לכתיבת המסמך:

בחורף 2004 קרסה סוללת העפר שכונתה 'מעלה המוגרבים', עקב סופת גשמים, שלג ורעידת אדמה קלה. עד קריסתו שימש המעלה דרך גישה לשער המוגרבים, אחד משערי הכניסה להר הבית. השער קבוע בחומה המערבית של ההר. בגלל חשיבותו הרבה של שער המוגרבים – זהו השער היחיד דרכו נכנסים להר מבקרים לא מוסלמים, ודרך הגישה של כוחות הביטחון להר בשעת חירום – מיהרה ישראל להקים במקום גשר עץ זמני. עתה, כמעט שמונה שנים אחרי קריסת מעלה המוגרבים, עומדת ישראל להחליף את גשר העץ הזמני, שהפך למסוכן, בגשר יציב יותר. תוכנית זאת הביאה להסתה קשה ולביקורת שקרית ובלתי מבוססת על מדינת ישראל. בין היתר הואשמה ישראל בכך שהיא מסכנת את יציבות המסגדים בהר הבית ואף חותרת למוטט אותם ולייהד את ירושלים. נייר זה מתמודד עם הביקורת השקרית הזאת, מפריך אותה ומעמיד דברים על דיוקם.[1]

תקציר: עיקרי הדברים ומסקנות

  • גשר המוגרבים הזמני הוגדר כמסוכן על ידי מומחי בטיחות ויש להחליפו מיידית בגשר קבוע. תוכנית הגשר החדש אושרה כחוק והיא ממתינה לביצוע של הדרג המדיני אך ביצוע התוכנית מתעכב.בית המשפט המחוזי בירושלים קבע שגשר העץ הזמני אינו עוד בגדר פתרון ראוי ואישר את חוקיות התוכנית להחליפו בגשר קבוע.
  • הגשר הקיים (הרעוע) החליף את 'מעלה המוגרבים', סוללת עפר שקרסה בחורף 2004 בשל פגעי מזג האוויר. הגשר חיוני מאין כמוהו, שכן הוא מוביל לשער המוגרבים – שער הכניסה היחיד להר הבית דרכו נכנסים תיירים לא מוסלמים, והמשמש את כוחות הביטחון הישראלים בעיתות חירום.
  • בניגוד להסתה המוסלמית – התוכנית להקמת גשר המוגרבים הקבוע והחפירות הארכיאולוגיות שביצעה ישראל למרגלות שער המוגרבים, כשלב מקדים לביצוע תוכנית זאת – לא סיכנו ואינן מסכנות את מסגדי הר הבית, הן מרוחקות ממנו מאות מטרים. גם אונסק"ו קבע זאת בדו"ח רשמי: "שום עבודה לא מתבצעת בתוך החרם אל שריף, ואין באופן העבודות המתבצעות בשלב זה כדי ליצור איום על יציבותם של הכותל המערבי ומסגד אל אקצא".
  • ישראל שיתפה את ירדן בהליך התכנון של הגשר החדש ותיאמה עימה את פעולותיה בפרשת גשר המוגרבים, לפנים משורת הדין, אף שלא הייתה מחויבת לעשות זאת. ב-21.6.2011 נחתם הסכם עם ירדן שאמור היה לאפשר את החלפת גשר העץ הרעוע בגשר של קבע. אולם, ירדן פעלה בניגוד להסכם זה ויזמה במוסדות אונסק"ו החלטת גינוי חסרת בסיס להתנהלות ישראל בפרשת גשר המוגרבים.
  • ישראל נוקטת בשנים האחרונות במדיניות שנועדה לרומם את מעמדה של ירדן בהר הבית מול גורמים קיצוניים אסלאמיים, אולם המשקל שהוענק לעמדה הירדנית ביחס לאיזור מעלה המוגרבים, מחוץ להר הבית, היה מופרז. הוא עלול להוות תקדים ובסיס לדרישה מצד ירדן להיות שותפה גם בתכנון איזורים נוספים מחוץ להר, כמו רחבת הכותל או שטחי חפירות ארכיאולוגיות המקיפים את הר הבית.
  • ישראל נהגה בשקיפות מלאה בפרשת גשר המוגרבים, אפשרה פיקוח בינלאומי (של אונסק"ו ושל טורקיה) על החפירות במקום, ואף הציבה מצלמות שהעבירו בשידור חי את פעולותיה הארכיאולוגיות במעלה המוגרבים במטרה להוכיח שהר הבית ומסגדיו אינם בסכנה. לקראת החלפת גשר המוגרבים מומלץ להמשיך ולנקוט באותה מדיניות, אך לא להירתע עוד מביצוע התוכנית.
  • לתוכנית גשר המוגרבים אין קשר ל'ייהוד ירושלים", כפי שישראל הואשמה. העובדה שעיקר הממצאים שנחשפו ושומרו בחפירות הארכיאולוגיות במעלה המוגרבים הם מהתקופות המוסלמיות של העיר מעמידה האשמה זו באור מגוחך. הממצאים שומרו מתוך התחשבות ורגישות, ומתוך ניסיון להתמודד עם ההאשמה המוסלמית. לעומת זאת, הקמת הגשר פגעה דווקא בצד היהודי. פיגומי הברזל שנשאו אותו הונחו בתוך שטח התפילה של הנשים ברחבת הכותל, וכרסמו כשליש משטחה. הדבר יצר צפיפות בלתי נסבלת.
  • חוות דעת של המשפטן עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מומחה בעל שם עולמי למקומות קדושים, שהוגשה לממשלת ישראל, קובעת כי הקמת גשר המוגרבים חוקית הן מבחינת המשפט הישראלי והן מבחינת המשפט הבינלאומי. ברקוביץ מציין כי הקמת הגשר חוקית, גם אם מקבלים את הטענה שמעמדה של ישראל במזרח ירושלים הוא כשל "כובש". הוא מציין, כי על פי המשפט הבינלאומי, על המפקד הצבאי בשטח לדאוג גם לביטחונה ולשלומה של האוכלוסיה ולסדר הציבורי שם. מכיוון שהגשר החדש מחליף גשר עץ ישן ורעוע, הרי שמדובר בצורך בטיחותי וביטחוני. גשר יציב יאפשר לכוחות הביטחון של ישראל לשמור על הסדר הציבורי ושלום הציבור בהר הבית וכן על שלומם של המתפללים היהודים בכותל, שלא פעם נרגמו באבנים מכיוון ההר.
  • ביום 22.5.2011 העביר מהנדס עיריית ירושלים, שלמה אשכול, התראה כתובה לקרן למורשת הכותל. ודרש לפרק את הגשר הזמני במהירות ולבנות בהקדם את גשר הקבע, שכן הגשר הזמני אינו מתאים לצרכים ביטחוניים ואזרחיים והוא אך עשוי להוות סכנה עקב מצבו הלקוי. לחוות דעתו של אשכול הצטרפו גורמי בטחון שהזהירו מפני אסון אפשרי.
  • הקמת הגשר החדש היא חוקית הן מבחינה החוק הישראלי והן מבחינת החוק הבין לאומי. הגיעה השעה לשים קץ לפרשת גשר המוגרבים שחרגה מכל פרופורציה, לקבל החלטה ולהחליף במהרה את גשר העץ הזמני בגשר קבוע. יש לבצע את הדברים בגלוי ובשקיפות מלאה, בדיוק כפי שישראל נהגה עד כה, תוך התחשבות וגילוי רגישות לזיקות של הגורמים הערביים והאסלאמיים השונים למקום. יחד עם זאת יש למתוח קו ברור, שמבדיל בין התחשבות, רגישות וכבוד, לבין התנהלות כשליט וריבון, המחויב לנהל משברים אך גם לקבל הכרעות ולבצען, אפילו שמדובר באיזור הרגיש של הר הבית.

רקע היסטורי

שער המוגרבים, אחד משערי הכניסה להר הבית, קבוע במרומי הכותל המערבי, בדיוק בנקודה שמפרידה כיום בין רחבת התפילה של הכותל המערבי מצפון, לשטח החפירות הארכיאולוגי למרגלות הכותל המערבי מדרום.

שער המוגרבים והמעלה שהוביל אליו קרויים על שם שכונת המוגרבים. המוגרבים, יוצאי צפון אפריקה, שנלחמו בצבאו של צלאח א דין, השתקעו בירושלים לאחר שחרורם ויצרו את הבסיס להקמת השכונה בצמוד לכותל המערבי של מתחם הר הבית. במהלך התקופה הממלוכית (1265 – 1517),  הצטרפו אליהם רבים מיוצאי המע'רב, כלומר – המגרב, יוצאי צפון אפריקה, שכונו מוגרבים, וביססו עוד את השכונה למרגלות הכותל המערבי.[2] השכונה שלטה למעשה על הגישה לכותל המערבי, ובמשך דורות שילמו היהודים שוחד כדי שיאפשרו להם גישה חופשית לכותל.[3] שכונת המוגרבים הייתה שכונת מצוקה. מבניה היו עלובים ודלים וחלק מבתי השימוש הציבוריים שלה היו דבוקים אל הכותל המערבי המקודש ליהודים.

לאחר מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל להרחיב את סמטת הכותל הצרה, שאורכה באותה עת היה 28 מ' בלבד ורוחבה 3.4 מ'. בליל ה-10.6.67 פינתה ישראל את תושבי שכונת המוגרבים מבתיהם והרסה אותם. המשפחות פוצו וקיבלו סיוע במציאת דירה חדשה.[4] בראשית שנות ה-70 נהרסו גם בתי אבן סעוד (חלק משכונת המוגרבים) שהיו צמודים לשער המוגרבים. שרידי הבתים הללו ושכבת העפר שנשפכה מעליהם יצרו סוללת עפר שרוצפה בבטון ונודעה מאז כמעלה המוגרבים. מעלה זה החליף את הדרך המקורית משכונת המוגרבים לשער המוגרבים.[5]

למרגלות הכותל המערבי השתרעה עתה רחבת תפילה שאורכה 60 מטרים ורוחבה 40 מטרים,ורחבה עליונה יותר שנועדה לקיום טקסים ואירועים ממלכתיים, שהשתרעה על פני שטח של כ-20 אלף מ"ר. דרך גישה נוחה הוכשרה לטובת רבבות המתפללים היהודים שפוקדים מדי שבוע את הכותל המערבי. פינוי שכונת המוגרבים והריסת הבתים הגדילו בעוד 32 מ' (מ-28 ל-60) את קטע הכותל המיועד לתפילה וחשפה עוד מנדבכיו. הכותל גם הועמק בעוד 2.5 מ'.[6]

ביטול ההגבלות על תפילת יהודים בכותל וקביעת מעמדו של שער המוגרבים[7]

מדינת ישראל נקטה במספר פעולות כדי להבטיח ליהודים מימוש זכות תפילה בכותל המערבי. הכותל הוכרז כמקום קדוש ליהודים בתקנות השמירה על המקומות הקודשים; בוטל הסדר הסטטוס קוו המנדטורי, שהשפיל את היהודים שבאו להתפלל בכותל המערבי והגביל אותם באמצעות איסורים שונים ואבסורדיים;[8] בית המשפט העליון ביטל – והכנסת אישרה זאת בחוק – את 'דבר המלך על הכותל המערבי 1931'. דבר מלך זה קבע את בעלות הוואקף המוסלמי על הר הבית ועל הכותל המערבי. כמו כן, ננקטה שורה של פעולות, וביניהן פינוי שכונת המוגרבים, שהפכו את הכותל לאתר התפילה המרכזי של יהודי הארץ והעולם.

ישראל גם הפקיעה חלק מהכותל המערבי עצמו באורך של 142.72 מ' וברוחב 1 מ' מרוחב בסיסו, לאורך האיזור שבין בניין המחכמה בצפון לפינה הדרום-מערבית של הכותל בדרום – לכל גובה הכותל.[9] הניהול הפנימי – הדתי של הר הבית עצמו הופקד בידי הוואקף המוסלמי, בעוד שהאחריות על הביטחון והמעטפת של המתחם הופקדה בידי ישראל. נאסרה התפילה על יהודים בהר, שבו עמד לפנים בית המקדש, אולם הותר להם לבקר במקום.[10] עד אוגוסט 1967 שילמו התיירים שנכנסו להר דרך שער המוגרבים דמי כניסה. הוואקף ראה גם בישראלים תיירים וגבה גם מהם כסף. ישראל התנגדה לכך אולם הוואקף לא ניאות לשנות ממנהגו. על פי הצעת השר מנחם בגין, החליטה אפוא ממשלת ישראל שגביית הכסף מישראלים בתמורה לכניסה להר סותרת את עקרון חופש הגישה למקומות קדושים. מפתחות שער המוגרבים נלקחו מידי הוואקף והשער הפך ליחיד בין שערי הר הבית שמדינת ישראל מחזיקה את מפתחותיו. השער הוא גם היחיד דרכו נכנסים היום להר תיירים ולא מוסלמים. גורמי הביטחון קבעו את שער המוגרבים והמעלה אליו, הנמשך מתוך הרחבה העליונה של הכותל המערבי, כשער ודרך גישה, שדרכם נכנסים אל תוך ההר כוחות משטרה, בעת שמתעורר צורך מבצעי בכך.[11]

התמוטטות מעלה המוגרבים

כאמור, ב-14.2.2004 קרס 'מעלה המוגרבים', עקב סופת גשמים, שלג ורעידת אדמה קלה. למודי ניסיון מהעבר, זימנו פקידים ישראלים רשמיים את אחד מראשי הוואקף למקום, הציגו בפניו את שארע וביקשו למנוע את הריטואל הקבוע מן העבר, שבו מואשמת ישראל בחתירה תחת מסגדי ההר. נציג הוואקף שהגיע למקום הבטיח להעביר את העובדות לחבריו, אך כבר למחרת היום הואשמה ישראל כי היא חותרת למוטט את מסגדי הר הבית. במקביל הורה מפקד משטרת ירושלים באותה עת, מיקי לוי, על הקמת גשר חלופי וזמני מעץ.[12] לוי הגדיר את הגשר החדש כ'מתקן בטחוני' ופועלי החברה לפיתוח מזרח ירושלים הקימו אותו במהירות, ואפשרו כניסה מחודשת של יהודים, תיירים, לא מוסלמים וכוחות הביטחון אל תוך ההר.

תכנון גשר הקבע והחפירה הארכיאולוגית החיונית שליוותה אותו

חודשים אחדים לאחר קריסת מעלה המוגרבים החלה עבודת מטה בינמשרדית לתכנון גשר חדש עשוי פלדה ועץ. התכנון נמסר לאדריכלית עדה כרמי. היא הציעה שהגשר החדש שיבנה מזכוכית ופלדה, ימתח לאורך כ-200 מטרים ( במקום 80 – אורכו של מעלה המוגרבים), משער האשפות שבחומת העיר העתיקה, ועד שער המוגרבים. הגשר תוכנן להינשא באויר באמצעות שבעה עמודי תמך שחלקם יקבעו בשטח הגן הארכיאולוגי[13]. עמל רב הושקע בתוכנית, אולם היא נפלה, הן בשל מחאת הארכיאולוגים שחששו לפגיעה בגן הארכיאולוגי ולהסתרת הכותל[14] והן מכיוון שהיתר הבניה במסגרת התוכנית הוצא בינואר 2007 בהליך מקוצר ובלתי תקין. חודש אחר כך ביטל ראש עיריית ירושלים דאז אורי לופוליאנסקי את היתר הבניה ונפתח מחדש הליך מסודר יותר ומקובל שעבר דרך כל דרגי התכנון בירושלים: המקומי, המחוזי והארצי.

עבודת התכנון, הן בשלב המוקדם שנפסל, והן בשלב המאוחר, שבסופו של דבר הביא להוצאת היתר בניה תקף וחוקי, לוותה בחפירות הצלה ארכיאולוגיות. חפירות אלה שהתנהלו בקיץ 2007 היוו תנאי למתן היתר בניה לגשר החדש. חפירות אלה מעוגנות בחוק הישראלי הקובע, כי בכל עת שבו מתוכננת בניה או חפירה באתר שיש להניח שימצאו בו עתיקות, תבדק תחילה הקרקע באתר הבנייה המתוכנן, כדי להציל  עתיקות שאולי טמונות בו.

קשה להעלות על הדעת מקום 'מועד' יותר לגילוי עתיקות וממצאים ארכיאולוגיים מאשר העיר העתיקה וסביבות הר הבית, ואך טבעי היה שהחוק ימומש כלשונו וכרוחו דווקא במקום זה. בחפירות הצלה דומות באיזור העיר העתיקה ובישראל בכלל נתגלו לא פעם ממצאים בעלי חשיבות מרובה. כך לדוגמא, בחפירות הצלה שנערכו ברחבת הכותל המערבי נתגלו שרידיו של הקארדו המזרחי, רחובה הראשי של ירושלים בתקופה הרומית.[15] ובחפירות הצלה קודם בניית אגף נוסף לכלא מגידו ב-2006 נתגלתה הכנסייה הנוצרית העתיקה בעולם מהמאה השלישית לספירה.[16] מטרת החפירות הייתה להציל עתיקות , ללא הבדל גיל, זמן ושיוך לאומי או דתי. בפועל נחשפו ושומרו במקום זה ממצאים רבים מהתקופות המוסלמיות של ירושלים: קיר צפוני של ארמון מתקופת בית אומאיה, מבנה ציבור מהתקופה הממלוכית, שרידי גומחת תפילה ( מחראב) של מסגד מהתקופה העותומאנית שהיה קיים במקום וקרמיקה ומטבעות מהתקופה הפאטימית. במקום גם נחשפו ושומרו  שרידים מבתי שכונת המוגרבים מהתקופה הירדנית ושלהי התקופה העות'ומאנית. שרידים אלה שומרו למרות שפורמלית ועל פי החוק הם לא היו עתיקות[17]. הם  שומרו מתוך התחשבות ורגישות, ומתוך נסיון להתמודד עם ההאשמה המוסלמית , בדבר פגיעה כביכול בקודשי האסלאם או תוכניות לייהוד ירושלים[18].

ההסתה

בפברואר 2007 בד בבד לחפירות ההצלה הארכיאולוגיות בתוואי המתוכנן של גשר המוגרבים החדש, פרצו בהר הבית מהומות אלימות, שאותן חולל ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראיד סאלח. אבנים הושלכו על השוטרים ו-15 מהם נפצעו.[19] ההתבטאויות האלימות והמסיתות נגד ישראל רשמו שיאים חדשים, והלהיטו עוד יותר את האווירה. הדברים ידועים ולכן נביא רק את תמציתם:

  • "מי שמשחק באש צריך לדעת שהאש תשרוף אותו ומי שזומם להרוס את מסגד אל אקצא, יהרס ביתו", "… הדם שלנו עדיין ספוג בבגדיהם במזון ובשתיה שלהם… לא אנחנו הרשינו לעצמנו לאכול לחם טבול בדם ילדים…" ( שיח ראיד סאלח בשתי התבטאויות שונות בפברואר  2007 [20])
  • "ישראל מבצעת התקפה חדשה על מסגד אל אקצא" (חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס במסיבת עיתונאים בדמשק ב-4 לפברואר 2007)
  • ירי רקטות מעזה לעבר שדרות ( הגיהאד האיסלמי הודיע שהירי הזה נעשה בתגובה לחפירות במעלה המוגרבים.[21])
  • "סכנה מרחפת על ירושלים" ( ערוץ הטלויזיה של החמאס[22])
  • "הרשות הפלסטינית תעניק את כל הסיוע למאבק נגד החפירות היהודיות מתחת להר הבית ( רפיק אלחוסייני, מנהל לשכת נשיא הרש"פ אבו מאזן.[23])
  • "מטרת העבודות – להפוך את אל אקצא לבית כנסת" ( זאהי נוג'ידאת, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית[24])

טענות ללא בסיס

לטענות הללו ולטענות דומות אחרות שכלי תקשורת ערביים נתנו להם פה, שהושמעו לרוב, לא היה בסיס:

  • ישראל לא מוטטה את מעלה המוגרבים. פגעי מזג האויר והטבע הם שחוללו זאת.
  •  ישראל לא ביקשה לייהד את ירושלים. החפירה הארכיאולוגית, הייתה פועל יוצא של התוכנית לבנות גשר חלופי, והממצאים שנחשפו היו דווקא  מתקופות שבהן הייתה העיר תחת שלטון מוסלמי.
  •  הקמת גשר העץ הזמני נועדה לענות על צורך אמיתי ודחוף שיאפשר כניסת תיירים ולא מוסלמים להר הבית וישרת את כוחות הבטחון הישראלי בעת חרום.
  • הקמת גשר העץ הזמני, לא פגעה בהר או במסגדיו. הגשר מרוחק מהם מאות מטרים והוא לא ערער או פגע ביסודות של מבנים מוסלמים על ההר.
  • הקמת הגשר פגעה לעומת זאת דווקא בצד היהודי. פיגומי הברזל שנשאו אותו הונחו בתוך שטח התפילה של הנשים ברחבת הכותל, וכרסמו כשליש משטחה. הדבר יצר צפיפות בלתי נסבלת בעיקר בחגים, והביאה ללחץ מובן מצד הקרן למורשת הכותל המערבי ורב הכותל, להקים במהירות את הגשר הקבוע, ולהחזיר את המצב בעזרת הנשים לקדמותו.
  • רשות העתיקות נהגה לפנים משורת הדין, כאשר הציבה מצלמות באתר החפירה, כדי שיתעד את ההתרחשות ויעביר את התמונות בזמן אמת לכל העולם, במטרה להוכיח שהר הבית ומסגדיו אינם בסכנה.
  • בנסיון להתמודד עם התעמולה השקרית איפשרה ישראל לכל מי שחפץ בכך לבקר במקום, ולבדוק את הטענות. במקום ביקרו נציגים של ממשלת ירדן, משלחת מטורקיה ומשלחת מטעם אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם).
  • התנהלותה של ישראל בתחום התכנוני אף עמדה לביקורת שיפוטית. בבית המשפט המחוזי בירושלים התברר ונדחה החלק המהותי בעתירתו של ההסטוריון המוסלמי ד"ר מחמוד מסאלחה נגד הקמת גשר המוגרבים הקבוע.
  • גשר המוגרבים החדש, כמו הגשר הזמני ממוקם מחוץ להר הבית, ולוואקף לא יכולה להיות כל עילה לטענת מעמד ביחס אליו. לוואקף ניתנה אוטונומיה דתית ואדמיניסטרטיבית בתוך תחומי ההר, אך לא מחוצה לו.

הדו"ח של אונסק"ו 'טיהר' את ישראל בפרשת שער המוגרבים

בסוף יוני ניצלה ירדן את הרוב האוטומטי נגד ישראל באונסק"ו, ארגון החינוך המדע והתרבות של האו"ם והביאה לקבלת החלטה המגנה בחריפות את מדינת ישראל על פעולותיה בפרשת גשר המוגרבים[25]. במכתב תגובה שהעביר למשרד החוץ הישראלי הגדיר שגריר ישראל באונסק"ו את ההחלטות: "כהחלטות הבאות מבית מדרשו של ג'ורג אורוול בהיותם ניוספיק (שפה בדיונית – נ.ש.) מובהק שבו שחור הוא לבן ולבן הוא שחור"[26]. לברקן היה על מה להשען. בפברואר 2007 שיגר אונסק"ו משלחת לבדיקת החפירות במעלה המוגרבים וביום 12.3.2007 פורסם דו"ח המשלחת[27].

הדו"ח קבע בין היתר כי "שום עבודה לא מתבצעת בתוך החרם אל-שריף, ואין באופן העבודות המתבצעות, בשלב זה, כדי ליצור איום על יציבותם של הכותל המערבי ומסגד אל-אקצא". (סעיף 17).

כמו כן קבע אונסק"ו ש"אזור העבודה מסתיים במרחק כ- 10 מ' מהכותל המערבי" חברי המשלחת אף ציינו שהיא מבוצעת בציוד קל, אתים ומעדרים, ונתונה לפיקוח ולרישום בהתאם לסטנדרטים מקצועיים" (סעיף 18). "עיריית ירושלים", העירה המשלחת, "היא האחראית לתכנון ולבנייה בעיר העתיקה. הוא הדין לגבי התשתיות התת-קרקעיות ולאחזקתן". (סעיף 23), ובכלל זה לתכנון ולבנייה של המעלה החדש.

עם זאת ציינו אנשי המשלחת של אונסק"ו שלא התקיימה שום התייעצות עם הווקף המוסלמי לפני התחלת העבודה במקום, היות שאין חילופי מידע או שיתוף פעולה בין הרשויות הישראליות לבין הווקף מאז שנת 2000. הם גם הביאו כלשונה את עמדת הוואקף, "האחראי למתחם אל אקצא" שהצהיר כי "עבודות החפירה באתר הינן בלתי חוקיות, מאחר שלפי המשפט הבינלאומי, אין לבצע פעולה כשלהיא בשטח כבוש". ( סעיף 32) . המשלחת גם הביעה דאגה "מהעדר תוכנית עבודה ברורה הקובעת את גבולות העבודה באתר ( סעיף 40)  וכתבה, ש "המטרה העיקרית של העבודות באתר צריכה להיות "לשקם את מעבר המוגרבים ללא שום שינוי מהותי במבנהו ובצורתו, כדי לשמור על הערכים של מקוריות ושלמות האתר". (סעיף 50).  בדו"ח נכללה גם המלצה לשיתוף פעולה עם ירדן ודרישה להפסקת החפירות הארכיאולוגיות, "מאחר שהחפירות שכבר בוצעו מספיקות לצורך קביעת התנאים הנדרשים לייצוב של המעבר". ( מעלה המוגרבים – נ.ש.)

בית המשפט הישראלי דוחה את עיקרי העתירה נגד בניית גשר הקבע

ב-5 לספטמבר 2010 דחה כאמור בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים את עתירתו של ד"ר מחמוד מסאלחה לביטול האישור שהעניקה המועצה הארצית לתכנון ובניה, להחליף את גשר העץ הזמני במעלה המוגרבים בגשר קבע להולכי רגל, שישמש דרך גישה להר הבית עבור אלה שאינם מוסלמים ועבור כוחות הבטחון. עם זאת פסל בית המשפט כוונה לנצל את החלפת הגשר כדי להגדיל את שטח התפילה של הנשים בכותל המערבי, וקבע שעניין זה דורש הליך תכנוני נפרד.

נשיאת בית המשפט המחוזי מוסיה ארד דחתה את טענות מסאלחה בדבר אי תחולת הדין הישראלי על שטח התוכנית וקבעה שעל פי החקיקה הישראלית, 'המשפט הישראלי ובכלל זה דיני התכנון והבנייה הישראלים, חלים על שטח התוכנית" וכי "הליך אישור התוכנית… התקיים בהתאם לדינים אלה". "עיון בחומר הרלוונטי", קבעה השופטת, "מלמד כי קיים צורך בגישה מאזור רחבת הכותל לשער המוגרבים… הסוללה ששימשה בעבר לצורך זה אינה עוד בנמצא. במקום מצוי גשר עץ זמני שאין חולק כי הוא אינו בגדר פתרון ראוי, ממספר בחינות וכי ישנם טעמים טובים להחליפו…"

הסכנה שבהמשך השימוש בגשר העץ הזמני

ביום 22.5.2011 העביר מהנדס עיריית ירושלים שלמה אשכול התראה כתובה לקרן למורשת הכותל. הוא דרש ממנה, מתוקף סמכותו בחוק, לפרק את הגשר הזמני במהירות ולבנות בהקדם את גשר הקבע. "הגשר הזמני", כתב אשכול, "לא נועד לתת פתרון קבע והוא אינו מתאים לצרכים הביטחוניים והאזרחיים. הוא עשוי להוות סכנה עקב מצבו הפיזי הלקוי ויש לפעול להפסקת השימוש בו ולהריסתו… הנכם נדרשים לפעול מיידית לבניית הגשר הקבוע ולהריסת הגשר הזמני…"[28] לחוות דעתו של אשכול הצטרפו גורמי בטחון שהזהירו מפני אסון אפשרי. התרחישים ששורטטו במערכת הבטחון תיארו אירוע שבו פורצים בבת אחת מאות שוטרים להר, עקב התרחשות בטחונית או הפרות סדר שמתרחשים בו וכתוצאה מכך קורס גשר העץ הזמני, שנתמך היום בפיגומי ברזל, ומתמוטט יחד עם השוטרים אל תוך שטח עזרת הנשים של הכותל המערבי. התוצאה האפשרית במקרה כזה, על פי אותו תרחיש, הוא עשרות הרוגים מקרב השוטרים והמתפללות. תרחיש דומה אחר תיאר התמוטטות של הגשר כשקבוצות תיירים נמצאות עליו[29].

ההתחשבות הישראלית המפליגה בעמדה הירדנית וניצולה לרעה על ידי ירדן

ירדן, שהחזיקה במזרח ירושלים ובהר הבית עד 1967, הייתה מעורבת בהליך התכנון של גשר המוגרבים החדש, כבר משלביו הראשוניים וישראל דאגה לעדכן ולתאם את מרבית מהלכיה בעניין זה עם בית המלוכה ההאשמי. קציני משטרה ושליחים מטעם המדינה יצאו לירדן מדי חודשים אחדים כדי לנהל מגעים עם אנשי בית המלוכה בנושאים שונים הקשורים הנוגעים להר הבית. פרשת גשר המוגרבים, היה אחד הנושאים המרכזיים בשיחות אלה. ההחלטה על שיתוף ירדן בתהליך  התקבלה עוד בימיו של  ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון וממשיכיו אימצו מדיניות זו[30]. מאחורי ההחלטה עמד אינטרס ישראלי לבודד ולהחליש גורמים ערביים ואסלאמיים, שאימצו עמדות קיצוניות בקשר להר הבית ולמסגדיו, כמו התנועה האסלאמית הישראלית על שני פלגיה או הרשות הפלסטינית. אלה ניצלו לא פעם ולא פעמיים התרחשויות שונות בירושלים, כדי להסית נגד ישראל וללבות אש ומריבה דווקא סביב הר הבית.

כבר בהסכם השלום בין ישראל לבין ירדן שנחתם ב – 1994 (בימיו של רהמ"ש יצחק רבין) הוענקה לירדן עדיפות פורמלית בהר. ישראל הכירה בכך שירדן תהיה הגורם הערבי הבכיר בהר כאשר ייכון הסדר הקבע, בינה לבין מדינות ערב. למרות שהסדר קבע טרם נחתם, ישראל נוקטת בשנים האחרונות במדיניות שתואמת עקרון זה. לפני שנים אחדות איפשרה ישראל לירדן להעביר למסגד אל אקצא את במת הדרשן המשוחזרת, שנשרפה כמעט כליל באש ששילח  במסגד אל אקצא, מייקל רוהאן, צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו. ב-1969. בתחילת שנות ה-2000 איפשרה ישראל לירדן לקחת חלק מרכזי בתהליך שיפוץ ושיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי של מתחם הר הבית, לאחר שנתגלו בהם בקעים, סדקים והתנפחויות שסיכנו את יציבותם. ירדן אף הייתה מעורבת בהבנות שאיפשרו את פתיחת הר הבית ליהודים ותיירים, לאחר שהיה סגור במשך שלש השנים הראשונות של האינתיפאדה השניה.

 כשקרס מעלה המוגרבים יצרה ישראל קשר כמעט מיידי עם ירדן ולאורך השנים היו הירדנים שותפים לתכנון גשר המוגרבים החדש. למרות זאת ירדן הטילה וטו שנמשך שנים אחדות על בניית הגשר החדש. הם דרשו בין היתר, להפקיע את הביצוע מידי ישראל ולבצע את העבודות בעצמם. ישראל סירבה לכך, אך הוסיפה להידבר עם ירדן, למרות שפורמלית ( ראו בהמשך) אין לירדן מעמד רשמי או בלתי רשמי בשטחים שמחוץ למתחם הר הבית. ההתחשבות המופלגת בירדנים נבעה בין היתר משורה של אינטרסים בטחוניים שירדן וישראל חולקים ביניהם לאורך שנים ארוכות. את המגעים סביב אינטרסים אלה ניהל בעיקר  'המוסד' הישראלי. בסופו של דבר לאחר שיג ושיח שנמשך שנים וחודשים נחתם ביום 21.6.2011 הסכם הבנה בין ישראל לבין ירדן בנוגע לגשר המוגרבים ועניינים אחרים. ההסכם היה אמור לאפשר את החלפת גשר העץ הזמני בגשר יציב יותר, ללא התנגדות ירדנית. הביצוע נקבע ליום ה-26.6.2011, אולם מהפך מפתיע בעמדה הירדנית, הוביל להנחיה מדינית להקפיא את הביצוע.

יתרה מזאת: למרות ההבנה בין שתי המדינות, שלה הייתה שותפה גם ארה"ב, הרי שבסוף יוני 2011, ירדן הגישה לאונסק"ו יחד עם מצרים, עיראק, בחריין, איחוד האמירויות, וקמבודיה, תלונה חריפה נגד ישראל והצעת גינוי שהארגון אימץ אותה. התלונה שאותה יזמה ירדן, הביעה דאגה "מתוכניתה של ישראל ביחס לגשר המוגרבים", ותבעה שאונסק"ו יורה לעצור את החפירות הארכיאולוגיות בעיר העתיקה.

"אונסק"ו", נכתב שם, "מצר על המשך החפירות הארכיאולוגיות שישראל מבצעת  בעיר העתיקה בירושלים בשני צדי החומה, וכן על כישלונה של ישראל לספק לאונסק"ו מידע ברור ואמין על הפעילויות הארכיאולוגיות שמתבצעות במקום. מועצת אונסק"ו מבקשת מרשויות ישראל להפסיק את עבודות החפירה, כדי להגן על המורשת התרבותית"[31].

היוזמה הירדנית הייתה סוג של 'תקיעת סכין' בגב ישראל שהלכה איתה יד ביד בפרשת גשר המוגרבים. לירדן לא היה מעמד מחוץ להר הבית וכל שיתוף הפעולה עימה באיזור זה התנהל לפנים משורת הדין.

בסוגריים נציין, כי הכותל באיזור שער המוגרבים וכן השטח שלמרגלותיו, ובכלל זה מעלה המוגרבים, נכללו בתחום ההפקעה הישראלית, הן של הכותל המערבי והן של איזור רחבת הכותל. פורמלית נכלל איפוא איזור זה באחריות מדינת ישראל באמצעות זרוע ממשלתית עירונית –  החברה לפיתוח הרובע היהודי. חברה זו הופקדה על שיקום הרובע היהודי הסמוך. את הניהול היום יומי והאחריות על איזור רחבת הכותל נטלה זרוע ממשלתית אחרת – הקרן למורשת הכותל המערבי. (יהודי הרובע הזה גורשו על ידי ירדן ב – 1948 והלגיון הירדני הרס את בתיו ואת בתי הכנסת שבו).

פעילות המשלחת התורכית בפרשת גשר המוגרבים

ביום 21.3.2007 ביקרה בשער המוגרבים משלחת מומחים מטורקיה. הביקור התאפשר בעקבות פגישה, חודש קודם לכן, בין ראש ממשלת ישראל באותה עת אהוד אולמרט לבין ראש ממשלת טורקיה טייפ ארדואן.  המשלחת השתכנעה שהחפירות במקום מתנהלות על ידי צוותים ארכיאולוגיים מקצועיים ושמסגדי הר הבית אינם נתונים בסכנה כתוצאה מכך. המשלחת לא פרסמה את עמדתה והתרשמותה, כדי לשמור על יחסיה הטובים של טורקיה עם מדינות ערב.[32]

ניתוח משפטי מפריך טענות בדבר אי סמכות ואי חוקית פעולות ישראל בפרשת גשר המוגרבים

ביום 20.8.2007 הגיש המשפטן עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ לממשלת ישראל מסמך שהוזמן על ידה, המסכם את התמודדות ישראל, עד אותו שלב בפרשת גשר המוגרבים. ברקוביץ, משפטן בעל שם עולמי המתמחה בסוגיית המקומות הקדושים בירושלים, ומחברם של ספרים בסוגיית המקומות הקדושים בירושלים ובארץ ישראל[33], מדגיש שם, כי טענת הוואקף המוסלמי בפרשת גשר המוגרבים, ולפיה בהתאם למשפט הבינלאומי אסור לכובש 'לבצע פעולה כלשהיא בשטח כבוש', אינה נכונה. גם אם מקבלים את טענהת 'שטח כבוש', מציין ברקוביץ, הרי שלפי המשפט הבינלאומי, מפקד הצבאי בשטח כבוש מחוייב לדאוג גם לביטחונה ושלומה של האוכלוסייה ולסדר הציבורי שם. מכיוון שגשר חדש במעלה המוגרבים מחליף גשר עץ ישן ורעוע, הרי שמדובר בצורך בטיחותי ואף בצורך בטחוני.  גשר יציב, מדגישה חוות הדעת,  יאפשר לכוחות הבטחון של ישראל לשמור על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור בהר הבית, וכן להגן  על שלומם של המתפללים היהודים בכותל, שלא פעם ספגו ידויי אבנים מכיוון ההר.

חוות הדעת של  ברקוביץ קובעת עוד שמעלה המוגרבים אינו מקום קדוש ולא חלות עליו ההוראות המתייחסות למקומות אלה באמנת האג ובאמנת המורשת העולמית. במשפט הישראלי, הוא מדגיש, הלכה פסוקה היא שמזרח ירושלים אוחדה כדין עם מערב העיר, ושכל חוקי ירושלים חלים בה ובכלל זה בהר הבית.

סיכום

שמונה שנים חלפו מאז קרס מעלה המוגרבים כתוצאה מפגעי מזג האויר והטבע. הגשר מוגדר כיום כמבנה מסוכן, שעלול לסכן את המשתמשים בו. תוכנית הגשר החדש אושרה כחוק והיא ממתינה לביצוע של הדרג המדיני. ביצוע התוכנית מתעכב, הן בשל סיבות 'עיתוי' (בטחוניות ומדיניות[34])והן בשל רגישות גבוהה מצד ירדן –  שעימה יש לישראל מערכת יחסים הדוקה – לכל שינוי באיזור הר הבית.

ישראל טועה כאשר אינה מותחת גבול ומבהירה לירדן, כי תהיה נדיבה כלפיה בכל הקשור להשפעה בתוך תחומי ההר, מה שאין כן מחוץ לתחום הר הבית. מעלה המוגרבים הוא חלק מאיזור רחבת הכותל המערבי שהתקדש על העם היהודי מזה מאות בשנים. מתן זכות וטו לירדן על פעילות מחוץ לקו החומות של מתחם ההר, עלול להוות תקדים מאד לא רצוי. תקדים מסוג זה עלול לגרור בעתיד דרישה ירדנית למעורבות בקבלת החלטות גם בשטחי החפירות הארכיאולוגיות שלמרגלות כתלי הר הבית, בתכנון רחבת הכותל ואף באיזור הרובע היהודי.

עוד נציין, כי ההתייחסות הבינלאומית לישראל ככובש ב'מזרח ירושלים', שבה שוכן הר הבית הינה התייחסות מוטה. ישראל כבשה את מזרח ירושלים במלחמת מגן שבו הותקפה על ידי ירדן. מעמדה המשפטי הבין לאומי של ישראל בירושלים נובע מן המנדט לארץ ישראל, שבו הכיר חבר הלאומים – מקור הלגיטימיות הבינלאומית לפני קום האומות המאוחדות – ב'קשר ההסטורי של העם היהודי לפלשתינה". חבר הלאומים לא הבחין בין זכויות היהודים בירושלים לבין זכויותיהם בשאר שטחה של ארץ ישראל[35]. חוקיות שלטונה של ירדן במזרח ירושלים לא הוכר על ידי אף מדינה בעולם פרט לפקיסטן[36].

למותר לציין –  והדברים עולים מאליהם מתיאור ההשתלשלות והעובדות עד כה – שאין ולא היה כל בסיס לטענה המשתלחת ולפיה ישראל מסכנת  את מסגדי הר הבית, או חותרת למוטטם. גורמי קיצון כראיד סאלח ניצלו את  ההתרחשות בשער המוגרבים כדי להאדיר את מעמדם, להסית נגד ישראל ולנסות לערער את מעמדה וריבונותה בירושלים המאוחדת.

דומה כי הגיעה השעה לסיים את פרשת גשר המוגרבים, שחרגה מכל פרופורציה, לקבל החלטה, ולהחליף במהרה את הגשר הזמני, בגשר הקבוע. אין להסתיר דבר או לעשות דבר בחשאי. יש לבצע את הדברים בגלוי ובשקיפות מלאה, בדיוק כפי שישראל נהגה עד כה, תוך התחשבות וגילוי רגישות לזיקות של הגורמים הערביים והאסלאמיים השונים למקום. יחד עם זאת יש למתוח קו ברור, שמבדיל בין התחשבות, רגישות וכבוד, לבין התנהלות כשליט וריבון, המחוייב לנהל משברים אך גם לקבל הכרעות ולבצען, אפילו שמדובר באיזור הרגיש של הר הבית.


[1] המידע בנייר זה מבוסס על ליווי מקרוב של האירועים כעיתונאי ב'הארץ' וב'ישראל היום', לאורך השנים הרלוונטיות; על קשר שוטף עם מקבלי החלטות בדרגים שונים, הרלוונטיים לפרשיה זו, ועל היכרות עם השטח וביקורים בו לאורך השנים. נעזרתי במקורות רבים נוספים, המפורטים כמראי מקום לאורך הטקסט.

[2] יעקב יניב, שכונת המוגרבים שליד הכותל המערבי. בתוך: הכותל המערבי, הוצאת אריאל, 180-181, יולי 2007, עמ'  114 – 120.

[3]  זאב וילנאי, ירושלים – בירת ישראל, העיר העתיקה א', ירושלים, 1970, עמ' 314 – 315. מובא גם אצל יניב. שם.

[4] נדב שרגאי, הר המריבה, כתר, 1995, עמ' 226; להרחבה ראו: עוזי בנזימן, ירושלים עיר ללא חומה, שוקן, ת"א, 1973, עמ' 37 – 44.

[5]  ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ, המאבק על גשר המוגרבים, נייר עמדה שהוגש ב-20 לאוגוסט 2007 לממשלת ישראל על פי הזמנת השר לענייני ירושלים רפי איתן..

[6]  ברקוביץ שם, וכן נייר של משרד הדתות מ – 1970 המסכם את פעולות המשרד באיזור הכותל המערבי ( בידי המחבר)

[7] ראש פרק זה מבוסס בעיקר על סיכום בסוגיות אלה שכתב כאמור עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מחבר הספר 'מלחמות המקומות הקדושים' בעבור ממשלת אולמרט בקיץ 2007.

[8] כך למשל נגזר עליהם להתפלל בעמידה בלבד, נאסר עליהם לתקוע בשופר, הוגבל מספר ספרי התורה במקום וניתן היתר מעבר לבהמות בסמטת הכותל.

[9] פרטים על הפקעה זו חשפה עו"ד דבורה האוסן כוריאל במחקר שכתבה בשנת 1994 עבור מכון ירושלים לחקר ישראל ( נמסר לידי המחבר באדיבות מנהל המכון לשעבר אורה אחימאיר). המחקר לא פורסם ברבים והוזכר לראשונה בספרו של שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים.

[10]  שרגאי. הר המריבה. שם, עמ' 22 – 27.

[11] צורך מבצעי בכניסת כוחות בטחון להר הבית מתעורר בדרך כלל במקרים של הפרות סדר בתוך ההר וידויי אבנים מתוכו על המתפללים היהודים ברחבת הכותל שלמרגלותיו ; נדב שרגאי, שער היהודים, 'הארץ', 8.2.2007

[12] דברי מיקי לוי בשיחה עם המחבר, סוף יוני 2011

[13] האדריכלית: "מראה קליל", נדב שרגאי, 'הארץ', 15.12.06

[14] ארכיאולוגים בכירים: יש לעצור התוכנית, נדב שרגאי, 'הארץ', 12.1.2007

[15] 'הארץ' מיום 5.2.2007, 'אבני: חייבים לחפור'.

[16] מובא אצל ברקוביץ. שם.

[17] עתיקה על פי החוק הישראלי היא ממצא מעשה ידי אדם שנוצר לאחר שנת 1700.

[18] שיחת המחבר עם ארכיאולוג ברשות העתיקות. קיץ 2010.

[19] חדשות וואלה, 9.2.2007.

[20] דיווחים בהארץ מהימים 11.2 ו – 18.2 2007

[21] מובא אצל ברקוביץ. שם

[22] דו"ח מרכז המידע למודיעין וטרור – המרכז למורשת המודיעין, 7.2.2007

[23] שם.

[24] ידיעה באתר 'ווי-נט' מיום 8.2.2007  מאת לילך שובל.

[25] נדב שרגאי, מגזין ישראל השבוע של עתון ישראל היום. 1.7.2011

[26] אריאל כהנא, משבר ביחס ישראל ירדן סביב שיפוץ שער המוגרבים, אתר מחלקה ראשונה, 6.7.2011

[27] WWW.UNESCO.ORG/bpi/pdf/jerusalem_report_en.pdf. דו"ח המשלחת תורגם על ידי עו"ד שמואל ברקוביץ ותומצת במסמך שהוגש על ידו לממשלת ישראל באוגוסט 2007. עיקרי הדו"ח כאן, לקוחים ממסמך זה. ראה גם אתר עתון הארץ באנגלית 13.3.07, ידיעה של שלמה שמיר: החפירות בשער המוגרבים עומדים בסטנדרטים בינלאומיים.

[28] מכתבו של אשכול, בידי המחבר.

[29] נדב שרגאי, גשר צר מאד, עתון ישראל היום. 1.7.2011

[30] גורם בכיר במשרד החוץ אישר זאת למחבר.

[31] המשטרה ממליצה להרוס את גשר המוגרבים,  חיים לוינסון ודנה הרמן, 'הארץ', 28.6.2011.

[32] הפרטים על כך לקוחים מתוך המסמך שהגיש עו'ד ד"ר שמואל ברקוביץ לממשלה. שם.

[33] ברקוביץ חיבר בין היתר את הספרים: מלחמות המקומות הקדושים ו-מה נורא המקום הזה.

[34] למשל: ההכרזה הצפויה באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית או ההידרדרות ביחסים עם מצרים על רקע מתקפת הטרור משטחה על אזרחים ישראלים בדרכם לאילת באוגוסט 2011.

[35] דורי גולד, המערכה הדיפלומטית על ירושלים, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עמ' 6.

[36] ברקוביץ, המסמך לממשלה מאוגוסט 2007. שם. סעיף 12 ב'.