עבור לתוכן העמוד
Menu

הגדרה עצמית והכרזת העצמאות של ישראל

פרופ' שלמה אבינרי התייחס לסוגיה עוד בשנת 2013 במסגרת פרסום ספר בנושא במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

ההיסטוריה של התנועה הציונית רצופה פרדוקסים ואי-בהירויות ביחס למטרתה הפוליטית הסופית. המסמך המייסד של תיאודור הרצל, מדינת היהודים ,)1896( התייחס במפורש למעמד של מדינה. אך "תכנית באזל," שפורסמה בקונגרס הציוני הראשון ב,1897- נזהרה מביטוי זה. לאחר ויכוחים לוהטים הוחלט על הנוסח הבא: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי מולדת חוקית בארץ-ישראל." בספר אלטנוילנד ,)1902( הרומן האוטופי של הרצל, שתיאר כיצד תיראה החברה היהודית בארץ-ישראל ב,1923- נותר מעמדה המדויק ביחס לאימפריה העות'מאנית מעורפל משהו — למרות שקריאתו המפורשת של הרצל בבאזל "עם אנחנו" רמזה בבירור לאן מּועדות פני הציונות.

הסיבות לאי-בהירות זו היו ברורות: בעוד שהסאּב-טכסט הבסיסי של הציונות היה שאיפה להקים מדינה יהודית, דרשה הגאו-פוליטיקה של התקופה והאזור גישה זהירה יותר. למרות אכזבות רבות היתה מטרתו של הרצל לנסות ולהשיג מן הסולטאן העות'מאני הסכם להגירה יהודית, להתיישבות ולשלטון-עצמי בפועל. המגעים הדיפלומטיים של התנועה הציונית — לא רק עם "השער הנשגב" (המנגנון השלטוני של האימפריה העות'מאנית) בקושטא, אלא גם עם קיסר גרמניה, ממשלת בריטניה, שרים ברוסיה ומדינאים רבים אחרים — כוונו להשגת שליטה דה-פקטו על פלשתינה, בלי להתייחס לנוסחה המשפטית המדויקת: חברה מּורשה, אוטונומיה וכדומה.

אי-בהירות זו נמשכה גם כשבריטניה הפכה ל ַשליטת האזור. הצהרת בלפור היתה הניצחון הבינלאומי הראשון והחשוב של הציונות, אך ניסוחה ה ָזהיר דיבר רק על "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל," וסייג זאת "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ-ישראל." ניסוחים אלה שולבו ב1922- במסמך חבר הלאומים שהעניק לבריטניה מנדט על הארץ. כך הם פורשו באופנים שונים על ידי הציונים, רשויות בריטיות שונות — וכמובן על ידי הערבים בפלשתינה.

ב15- השנים הראשונות של המנדט הבריטי התמקדה המדיניות הציונית הרשמית — למרות כמה ויכוחים פנימיים קולניים — בפעילויות מיידיות: עלייה, רכישת קרקעות, הקמת יישובים, בניית מוסדות — ולאו דווקא במטרות סופיות.

ההגירה היהודית לארץ-ישראל בשנות ה20- של המאה שעברה היתה מזערית, ועם המשבר הכלכלי, לקראת סוף העשור,      עלה מספר היורדים על זה של העולים. מצב זה הדגיש את הצורך בפוליטיקה פרגמטית ולא רק הצהרתית. תפיסת ה"מנדטים" של חבר הלאומים נבנתה סביב הרעיון של הגדרה עצמית עם הזמן (כמו בסוריה, בלבנון ובעיראק;) אך זה נתפס כתהליך לטווח ארוך, לא כאתגר מיידי. המטרה הסופית ,Endziel( בלשון הציונית) היתה קיימת תמיד, אך היו צרכים מיידיים ודחופים יותר.

עליית הנאציזם בגרמניה והעננים שהתחשרו מעל יהדות אירופה, שינו את סדר היום בשנות ה.30- הזינוק הדרמטי בממדי  העלייה היהודית,  אשר הכפיל ויותר את אוכלוסיית היישוב בין השנים ,1936-1933 הפך על פניה את הפוליטיקה של      כל הצדדים המעורבים. ההנהגה הערבית הפלסטינית, שראתה עד אז בציונות איּום לאומי מטריד, אך לא רציני, הכירה לראשונה בכך שההתפתחויות עלולות להפוך את היהודים לרוב בארץ. "המרד הערבי" של ,1939-1936 שהיה מכוון נגד    בריטניה אך לווה בטרור נגד היהודים, היה בעל מטרה כפולה: ללחוץ על בריטניה להגביל את העלייה היהודית, ובה בעת לסכן את חיי היהודים בארץ, כדי להרתיע את היהודים שברחו מאירופה מלחפש להם מקלט בפלשתינה. ההנהגה חבר הציונית הבינה אף היא שלאור הנסיבות המשתנות אין לדחות עוד את המטרות הסופיות של הציונות. הממשלה הבריטית מ ִצדה — שהאמינה עד אז בדשדוש במקום על ידי איזון בין התביעות היהודיות והערביות, תחת מטריית המנדט של הלאומים  — הגיעה למסקנה כי עליה לנקוט גישה החלטית יותר.

זה היה הרקע למינויה ב1936- של הוועדה המלכותית לארץ-ישראל (ועדת ּפיל,) אשר פנתה לראשונה לשאלת מעמדה הסופי של הארץ. בבסיסה עמדה ההכרה שהמנדט לא יוכל להתקיים כפי שתוכנן במקורו, לנוכח השינוי בנסיבות ובעמדותיהן של שתי הקהילות שחיו בארץ. על כן הציע דוח ועדת פיל לחלק את הארץ לשתי מדינות — יהודית וערבית — ולהשאיר בשליטה בריטית את ירושלים ואת הפרוזדור שבינה לבין יפו.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה — עקב לחצם של ניצולים יהודים להגיע לארץ-ישראל חרף האיסור הבריטי על העלייה ולמרות מעצרם של 53 אלף עולים בלתי-חוקיים במחנות ההסגר בקפריסין — החזירה בריטניה את המנדט לאומות המאוחדות. ב29- בנובמבר 1947 הלכה העצרת הכללית של האו"ם בעקבות עקרונות ועדת פיל, אם כי במפה אחרת, וזאת לאחר ששלחה לאזור ועדת חקירה מיוחדת משלה (אונסקו"פ,) שהציעה שוב חלוקה והקמה של שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית (עם ירושלים כגוף בינלאומי נפרד.) בהצבעה הסופית הצביעו 33 מדינות בעד ההצעה, 13 הצביעו נגדה, 10 נמנעו ואחת נעדרה. העובדה שהן ארצות הברית והן רוסיה הסובייטית הצביעו בעד תכנית החלוקה, למרות העננים המתחשרים של המלחמה הקרה, העידה על עומקה ורוחבה של התמיכה הבינלאומית בפשרה זו. אין עוד סוגיה ששתי מעצמות העל הסכימו עליה ב.1947- למרות שהיו סיבות ברורות של ריאליזם פוליטי שהביאו להסכמה לא רגילה זו, בלטה בה היטב הקבלה הבסיסית של זכויות היסוד של היהודים — כמו גם של הערבים הפלסטינים — לחיות תחת ממשלות משלהם. אחרי הכול היתה זו גם התקופה בה ארגון האומות המאוחדות, שהוקם זה מקרוב, עסק ברוח דומה בסוגיות רבות אחרות של דה-קולוניזציה.

תגובתן של שתי הקהילות — היהודית והערבית — לרעיון החלוקה, שאומץ לראשונה על ידי ועדת פיל ולאחר מכן על ידי האו"ם, קבעה במידה רבה את ההיסטוריה של הארץ והאזור, כמו גם את העקרונות והשפה שעמדו בבסיס הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948.

בתחילה היו הן היהודים והן הערבים מזועזעים מרעיון החלוקה. התנועה הציונית ראתה את ארץ-ישראל כולה כנחלת אבות, והמאמץ להגיע לרוב יהודי, שלא עלה יפה עד 1939 והפך לדוחק ואפשרי יותר לאחר ,1945 כוון להעניק לגיטימציה בינלאומית לתביעה זו. התנועה הלאומית הפלסטינית העולה, שנתמכה על ידי מדינות-ערב השכנות ואורגנה כבר אז על ידי הליגה הערבית, ראתה בפלסטין חלק בלתי-נפרד מן המולדת הערבית הגדולה, כמו כל המדינות האחרות, ממרוקו עד עיראק. עם זאת, התגובות של שתי התנועות הלאומיות לעצם הרעיון של חלוקה התפתחו בדרכים שונות.

העשור שבין 1937 ל1947- מייצג את השעות האפלות ביותר בהיסטוריה היהודית, ובהקשר זה התפתח ויכוח לוהט שפילג את התנועה הציונית ואת היישוב בתגובתם לרעיון החלוקה: הגאו-פוליטיקה המקומית, כמו גם המפלצתיות של השואה, לא  ִאפשרו עוד לדחות את הדיון על המטרה הסופית. בעוד שמאות אלפי ניצולי השואה ראו בפלשתינה את יעדם היחיד, ולנוכח הסירוב המוחלט של הערבים להסכים לעלייה יהודית כלשהי, הפך הוויכוח על החלוקה לסעיף המרכזי שעל סדר היום הפוליטי של היישוב היהודי בארץ-ישראל ושל התנועה הציונית העולמית. מאמרים, ספרים, ביישוב נאומים, עלונים ומנשרי-בחירות הופיעו באותן שנים גורליות, כאשר סוגיה זו עמדה במרכז הדיון, בשיח פוליטי נרגש תומכי ּו ַוּכחני ביותר. מפלגות התפצלו, משפחות נחלקו, ארגונים צבאיים-למחצה נוצרו ועוצבו מחדש. לבסוף קיבל הרוב ובתנועה הציונית את רעיון החלוקה — גם אם ברגשות מעורבים. על כן מעניין ביותר לעקוב אחר הטיעונים שהעלו החלוקה — האגפים הליברליים והסוציאל-דמוקרטיים בתנועה הציונית.

אפשר להבחין בין שתי מערכות טיעונים — האחת נבעה מערכים אוניברסליסטיים, הומניסטיים ומוסריים, והשנייה הושתתה על שיקולים של ריאליזם פוליטי. מכיוון ששתי מערכות טיעונים אלו הובילו ככלל למסקנות סותרות, מעניין לבחון אותן פוליטית ואינטלקטואלית, מאחר שבסופו של דבר שתיהן הובילו לאותה מסקנה — קבלת רעיון החלוקה.

הטיעון האוניברסליסטי, ההומניסטי והמוסרי הותווה בהתאם לתביעה היהודית לעצמאות, למעמד של מדינה ולריבונות המבוססת על רעיון ההגדרה העצמית ועל האמונה שהיהודים זכאים לשלטון עצמי. עם זאת, רעיון זה — שהתבסס על מורשת ההשכלה — הוא אוניברסליסטי; מכאן שאם תתבע זכות זו לעצמך, אינך זכאי לשלול אותה מאחרים. אם הציונות תובעת את זכותם של היהודים שלא להיות נשלטים על ידי הערבים, הרי שגם לערבים עומדת הזכות שלא להיות נשלטים על ידי היהודים. כתוצאה מכך נדרשת פשרה, וחלוקה היא האמצעי שיאפשר להעניק לערבים וליהודים כאחד את הזכות להגדרה עצמית שלא תחת שלטון זר. גישה זו בוטאה היטב באמרה שיוחסה לחיים ויצמן, המנהיג הבכיר של הציונות ולאחר מכן הנשיא הראשון של מדינת ישראל. לאחר שפירט את עומק הזיקה של היהודים לארץ-ישראל ואת זכויות היהודים בארץ, נשאל אם לערבים אין זכויות בארץ. לפי המסופר השיב כך: "כמובן שיש להם זכויות; הסכסוך בפלשתינה אינו בין צדק לאי-צדק, אלא בין צדק לצדק."

המערכת השנייה של טיעונים הושתתה על שיקולים של ריאליזם פוליטי: כדי להקים מדינה יהודית, הציונות זקוקה לתמיכה בינלאומית מוסרית, פוליטית, דיפלומטית ואולי גם צבאית. ברור שהיא לא תזכה לתמיכה כזו אם תטען כי ל600,000- יהודים בארץ-ישראל יש הזכות לשלוט ב1,100,000- ערבים. תמיכה בינלאומית כזו ניתן להשיג רק אם התנועה הציונית תקבל את רעיון החלוקה ותגביל את תביעתה לחבלי-ארץ בהם קיים רוב יהודי.

שתי מערכות טיעונים אלו הוצעו לעתים בנפרד, לעתים ביחד, אך הצירוף של שיקולים אתיים עם שיקולי ריאליזם פוליטי של עוצמה, העניק להם קסם רב שהצליח לחצות גבולות מפלגתיים ולהביא להסכמה בין שמאלנים וימנים, חילונים ודתיים, ריאליסטים מושבעים ואידאליסטים חולמנים. זה היה היסוד האיתן של הגמישות רבת העוצמה שסייעה להנעת היישוב בשנים הקשות של המאבק לעצמאות.

למרבה הצער לא התחולל ויכוח מקביל בקרב הקהילה הערבית. כאן המשיכה למשול בכיפה העמדה האבסולוטיסטית:

לנו כל הזכויות וליהודים אין זכות כלשהי. ולא זו בלבד: ערביי ארץ-ישראל, וכן מדינות ערביות (אחדות מהן חברות באו"ם,) יצאו למלחמה לא רק נגד המדינה היהודית בהתהוותה, אלא גם נגד החלטת האו"ם. היה זה המקרה היחיד המוכר לי, בו מדינות החברות באו"ם לא זו בלבד שלא קיימו החלטה של הארגון, אלא אף יצאו נגדה למלחמה.

יכול היה להיות גם אחרת: בסירוב הערבי לא היה מן הדטרמיניזם או מן הגזור מראש. אפשר היה לשער שהקהילה הערבית, כמו הקהילה היהודית, תקיים דיון פנימי נוקב ותקבל לבסוף, גם אם בחוסר רצון, את רעיון הּפשרה של חלוקת הארץ, מסיבות מוסריות, ריאליסטיות, או מכולן גם יחד.

דבר כזה עשוי היה לקרות — אך לא קרה. אילו קרה — והאחריות הפוליטית והמוסרית לכך שהדבר לא קרה מוטלת כולה על כתפי הצד הערבי — יכלה ההיסטוריה להיות אחרת: ב15- במאי 1948 היו מּוקמות שתי מדינות — ישראל ופלסטין. מלחמת 1948 לא היתה פורצת, לא היו פליטים פלסטינים, לא היתה "נּכבה," מלחמות בין הערבים לישראל לא היו פורצות, לא היה טרור, לא היו פעולות-תגמול ישראליות. אילו בחרו הערבים הפלסטינים ומדינות הליגה הערבית בנתיב הזה — היה המזרח התיכון הופך לאזור של שגשוג, כבוד הדדי והכרה,  ִקדמה ושפע לכל הצדדים.

לגבי היישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית היתה תכנית החלוקה של האו"ם צידוד בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות. עם זאת, האישור מצד הקהילה הבינלאומית ללגיטימיות ההיסטורית הושג במחיר של הסכמה כואבת לפשרה, אף כי הכרחית. פשרה זו היתה קשה במיוחד כי ירושלים — על משמעותה העמוקה בהיסטוריה ובדת היהודית — נותרה מחוץ לגבולות המדינה היהודית שעמדה על הפרק. אבל היהודים ראו בהחלטה פריצת-דרך כמו-משיחית, במיוחד  ִמשּבאה שנתיים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שגרמה להשמדה כמעט מלאה של יהדות אירופה. האו"ם ציין בדיוניו את סבלם של ניצולי השואה (שרבים מהם נדחסו למחנות העקורים באזורי הכיבוש המערביים של גרמניה המובסת) כאחת הסיבות לצורך ההיסטורי לכונן מדינה יהודית. לפיכך גם הוקצה הנגב — שהיה רובו ככולו בלתי-מיושב — למדינה היהודית, כדי לאפשר קליטת מהגרים רבים ככל האפשר. 

הדיונים באו"ם, כמו גם תכנית החלוקה עצמה (החלטה 181 של העצרת הכללית,) הוכיחו את מודעותה של הקהילה הבינלאומית למורכבות הסוגיות הכרוכות בכל החלטה בדבר עתידו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. בהתוויית קווי הגבול של שתי מדינות הלאום המתוכננות, היה ניסיון לכלול ערבים ויהודים רבים ככל האפשר בתחומי מדינותיהם, וכך הותוותה צורתן המוזרה של שתי המדינות לעתיד. בה בעת היה האו"ם ער לעובדה שבכל מתווה של גבולות יישארו מיעוטים ערביים ויהודיים במדינה הריבונית של הצד השני. מסיבה זו הקפידה החלטה 181 על הבטחת זכויות המיעוטים, וציינה במפורט את זכויותיו של כל מיעוט לאומי שיחיה במדינת הלאום של הצד השני. האו"ם לא רק דרש זכויות אזרחיות שוות וזכות-הצבעה, אלא גם ערבויות לזכויות לשפה, לחופש דת, לחינוך, לבעלות על קרקע וכדומה. כך, כמו בהכרה בזכותם של שני הלאומים להגדרה עצמית, בוטאו האידאלים הנשגבים של ארגון האומות המאוחדות שהיה אז בראשית דרכו, בהשראת מגילת היסוד שלו, שנחתמה בסן-פרנסיסקו.

חשוב לציין שהצעה חלופית הוגשה לאו"ם ונדחתה. היתה זו תכנית מורכבת למדינה דו-לאומית פדרלית — או למעשה קונפדרלית. הצעה זו הוגשה על ידי חבר יוגוסלבי באונסקו"פ, בהשראה ברורה של דגם "הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה," שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה בהנהגת המרשל הגיבור טיטו. היה זה דגם אטרקטיבי: יוגוסלביה היתה אז פופולרית למדי, לא רק בגוש הקומוניסטי אלא גם בקרב ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מערביים רבים, שראו במבנה הרב-לאומי שלה הישג יצירתי והיסטורי. אך מרבית החברים באו"ם הבינו שהצעה זו לא היתה מתקבלת על דעת שני הצדדים לסכסוך בארץ-ישראל, כי שניהם היו חשים תסכול מכך ששאיפתם להגדרה עצמית לא התגשמה. במבט לאחור אפשר לציין היום שהדגם המושך של יוגוסלביה נתמך בדיעבד רק על ידי הדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית בראשות טיטו, ונחל לבסוף כישלון מחפיר כשהביא למעשי-זוועה מן הנוראים ביותר שקרו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה: בשנות ה90- התפרקה יוגוסלביה לגורמים והתוצאה היתה שורה של מלחמות אתניות-דתיות שהביאו לזוועות בהיקף של רצח-עם כמעט, כולל רציחות המוניות, טיהורים אתניים, אונס המוני, מחנות ריכוז והתערבות צבאית בינלאומית.

עם כל הרצון הטוב כלפי שתי התנועות הלאומיות בארץ-ישראל, לא היה בכוחו של האו"ם לעמוד מול הסירוב הערבי לקבל את רעיון הּפשרה של החלוקה. הערבים הפלסטינים והמדינות הערביות השכנות, המאוגדות בליגה הערבית, ביטאו את התנגדותם לתכנית החלוקה במונחים צבאיים: בתחילה מצד מיליציות של ערבים פלסטינים, ולאחר סיום המנדט הבריטי, ב15- במאי ,1948 גם מצד המדינות הערביות השכנות — מצרים, סוריה, לבנון ואפילו עיראק הנידחת — שיצאו למלחמה נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל ונגד הלגיטימציה הבינלאומית שבוטאה בתכנית החלוקה, ושלחו את צבאותיהן כדי למחוץ את המדינה היהודית המתהווה. הסירוב הערבי היה כללי כמעט. רק קבוצות קטנות של קומוניסטים ערבים בא"י, במצרים ובעיראק התנגדו להתערבות הצבאית הערבית וחבריהן נאסרו על ידי המשטרים הערביים שיצאו למלחמה. הקומוניסטים הערבים תמכו בחלוקה, בעיקר מפני שהיתה זו העמדה הסובייטית, אך היא גם התאימה היטב לאידאולוגיה הבינלאומית שקיבלה את רעיון ההגדרה העצמית לכל הלאומים. קבוצה קטנה של קומוניסטים פלסטינים בחרה להישאר בישראל ופעלה לייסד בה מפלגה קומוניסטית אשר יוחדה במשך עשורים אחדים בשני מאפיינים: היא היתה המפלגה היחידה בישראל שהיתה באמת יהודית-ערבית, והיא היתה המפלגה הקומוניסטית החוקית היחידה באזור כולו. כל המשטרים הערביים, הן המונרכיות השמרניות והן הרפובליקות הלאומניות-מהפכניות, החרימו את הקומוניסטים, רדפו ואסרו אותם.

בסופו של דבר, למרות תמיכת האו"ם בהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, נדרשו היהודים להגן על עצמם. האו"ם קיים דיונים ומושבי-חירום רבים אל מול תקיפת מדינות-ערב, גינה חד-משמעית את הסירוב הערבי-פלסטיני לקבל את החלוקה ויצא נגד הפלישה של מדינות-ערב לאחר 15 במאי .1948 לבסוף שרד היישוב היהודי בארץ-ישראל רק בזכות יכולתו להגן על עצמו בכוח הנשק. לא היתה זו הפעם האחרונה שהאו"ם הוכיח כי אינו מסוגל לקיים את ייעודו ולממש את חזונו ואת החלטותיו בעולם האמתי ולא רק באולמות הדיונים.

הכרזת העצמאות של ישראל, ב14- במאי ,1948 ניסתה להביא בחשבון מציאות סבוכה זו: מצד אחד התקיימה המדינה החדשה על סמך לגיטימציה בינלאומית של האומות המאוחדות; מצד שני, העצמאות לא הושגה כמקּווה בדרכי-שלום, כשהיהודים והערבים זוכים כאחד למקום תחת השמש — אף כי אך בחלק ממה שכל קבוצה ראתה כביתה הלאומי — אלא במלחמה על עצם קיומה של המולדת היהודית.

האתגר, שהתפתחויות סותרות אלו הציבו, נשקף בבירור מן הנוסח הזהיר של הכרזת העצמאות, המונה את הרמות ההיסטוריות השונות שמהן ישראל שואבת לגיטימציה. היא פותחת בתפקידה של ארץ-ישראל בעיצובו ובהקמתו של העם היהודי; היא מזכירה את התפילה והתקווה של דורות רבים לחזור לארץ אבותיהם, שתורגמו למישור ההיסטורי על ידי התנועה הציונית וגלי העלייה לארץ מאז המאה ה,19- וכן את השינויים שהתרחשו בהמשך להתפתחויות אלו. ההכרזה ממשיכה באזכור השואה והניסיון של המוני ניצולים יהודים להגיע לארץ-ישראל חרף החוקים הבריטיים שהדירו אותם ממנה, והיא מסיימת בתכנית החלוקה של האו"ם כהצדקת "הזכות הטבעית וההיסטורית" של העם היהודי למדינה ִאתם בשלום בארץ אבותיו. חרף מצב המלחמה, מושיטה ההכרזה יד לשכנים הערבים בארץ ובאזור כולו, ומקווה לחיות ובשגשוג הדדי.

הכרזת העצמאות נאמנה לאידאלים המייסדים של הציונות, כמו גם לתנאי תכנית החלוקה, ומבטיחה שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, ללא אפליה, וזכויות תרבותיות ודתיות לכל הקהילות. ועוד, מתוך מה שהיה חיוני למאבק הציוני בשלטון הבריטי, היא מכריזה שהמדינה החדשה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות — עיקרון שיונצח לאחר מכן בחוק יסודי של המדינה: חוק השבות, המבטיח את זכות ההגירה והאזרחות לכל יהודי הרוצה לעלות לישראל. חוק זה, כפי שנתפס בשיח הישראלי והציוני, מבוסס על סולידריות עם הנרדפים והנרמסים. זהו גם אחד הביטויים העמוקים

ביותר של אפליה מתקנת ושל מימוש העיקרון של "לעולם לא:" לעולם לא ייחשפו עוד יהודים נרדפים למצב בו לא יהיה להם מפלט ומחסה שיוכלו לכנותו בית, כפי שקרה במלחמת העולם השנייה, כשרבים ניסו להימלט מאירופה הכבושה ולא מצאו מפלט.

עם זאת, מ ֵעבר לעקרונות שבוטאו בהכרזה, שיקפו הצעדים הממשיים שנקטה ישראל העצמאית, שאך זה הוקמה, נכונות לקיים הן את ההתחייבויות שנקבעו בתכנית החלוקה של האו"ם והן את עקרונות הציונות הליברלית, חרף מצב המלחמה. הדרך הטובה ביותר להעריך צעדים אלה, היא אולי להתייחס להחלטות שישראל לא קיבלה.

בחקיקה המנדטורית הבריטית נקבעו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. ישראל ביטלה מיד את מעמדה של האנגלית כשפה רשמית, אך הותירה את שתי האחרות. הערבית, אפוא, הוכרזה כשפתה הרשמית השנייה של המדינה היהודית — מעמד השמור לה עד עצם היום הזה, כפי שאפשר להיווכח מן הבולים, שטרי הכסף וכדומה. העובדה המשמעותית ביותר לגבי המיעוט הערבי בישראל היא זכותו לשלוח את ילדיו לבתי-ספר המלמדים בשפה הערבית, שתכנית הלימודים שלהם תואמת את ההבדלים התרבותיים שבינו לבין הרוב היהודי. ישראל יכלה ללכת בעקבות מדינות דמוקרטיות כמו בריטניה, צרפת או גרמניה, לקבוע תכנית-לימודים אחידה בעברית בכל בתי הספר הממלכתיים, ואולי לאפשר למיעוט הערבי להקים בתי-ספר בשפתו שלו, אם יירצה בכך. ישראל בחרה אפוא בגישה רב-תרבותית (למרות שמונח זה לא היה קיים עדיין ב.)1948- אפשר היה גם אחרת. שכן החלטתה של ישראל להעניק לערבית מעמד של שפה רשמית — עם כל המשמעויות הכרוכות בכך, לא נדרשה בתנאי תכנית החלוקה של האו"ם.

זאת ועוד: בבחירות הראשונות לכנסת, בינואר ,1949 כשהמלחמה בעיצומה, העניקה ישראל זכות בחירה לערבים שנשארו בתחומיה והם השתתפו בבחירות על בסיס שוויוני. ישראל יכלה להחליט  — בשל מצב המלחמה ששרר אז  — שכל עוד שוררת מלחמה בינה לבין הערבים הפלסטינים ומדינות-ערב השכנות, לא יהיו הערבים החיים בישראל זכאים להצביע. אפשרות זו לא ננקטה ואף לא עלתה לדיון בממשלה הזמנית או במועצת המדינה הזמנית. צעד כזה היה עלול להתפרש כנוגד את תכנית החלוקה של האו"ם, אך יכול היה לזכות בהצדקה של המשפט הבינלאומי למצבי מלחמה. ישראל בחרה אפוא במדיניות מכילה — שהשראתה נבעה, לפחות בחלקּה, מן הזיכרון היהודי של מעמדו כמיעוט וממאמצי היהודים בגולה להבטיח לעצמם אזרחות שווה וזכות הצבעה.

אין ספק שהמיעוט הערבי בישראל נתון במצב קשה וסבוך, שמתעצם מכוח הסכסוך המתמשך שישראל נתונה בו. המצב אינו אידאלי. עם זאת, ישראל יכלה לקבל החלטות שלא היו שונות מן ההחלטות שקיבלו דמוקרטיות אחרות, במיוחד במצבי חירום או מלחמה (לדוגמה, יחסה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה אל אזרחיה ממוצא יפני.) יש להעריך את ישראל על כך שבסוגיה זו היא לא נקטה מדיניות מחמירה יותר.

המתיחות האפשרית בין ישראל כמדינת-לאום יהודית לבין התחייבויותיה כלפי ערכים ליברליים של שוויון אזרחי, עולים מדי פעם בפעם על פני השטח בשיח הפוליטי העכשווי שלה. עשרות שנים של מלחמה ועוינות לא  ִאפשרו לסוגיות אלו להיעלם, ואף היו מקרים שהחריפו אותן. עם זאת, המערכת הפוליטית שהתפתחה בישראל והתבססה על זכות היהודים להגדרה עצמית, לא רק העניקה זכויות-אזרח שוות לבני המיעוט, אלא גם הכירה רשמית בשפתם. תביעתה של ישראל להגדרה-עצמית יהודית, נתפסה תמיד בהקשר רחב וכוללני והבטיחה — גם בתקופות ובמצבים קשים — שמירה על נורמות בסיסיות של דמוקרטיה ליברלית.

ברור שכל עוד אין הסכם-שלום סופי בין ישראל לכל שכנותיה, וכל עוד שעתיד הפלסטינים לא הוסדר במשא-ומתן עם ישראל, כמה מן הסוגיות שנזכרו כאן אינן מוצאות את פתרונן ההולם. על כן השלום אינו רק סוגיה בינלאומית לגבי ישראל, אלא כורח חיוני לקיומה והתפתחותה כחברה דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית. הסכמתם של מרבית הישראלים לפתרון של שתי מדינות-לאום — יהודית ופלסטינית — שיחיו בשלום זו עם זו — היא עדות לכך שחרף עשרות שנים של מלחמה ומצור ולמרות כל הקשיים, החלטת היסוד שקיבל היישוב היהודי ב1947- ממשיכה לשמש מצפן מוסרי למדינת היהודים.