רוב אלו המתעניינים בסכסוך הערבי-ישראלי מזהים את לינדן ג'ונסון כנשיא האמריקאי שכיהן בתקופת מלחמת ששת הימים. עם זאת, מעטים יודעים על מאמציו להציל יהודים 30 שנה קודם לכן, פעילות שהייתה עלולה להביא לגירושו מהקונגרס ואף לכליאתו.
דו"ח חדש של NGO-Monitor, הסוקר את פעילות אמנסטי בשנת 2007, מגלה שהארגון ממשיך להקדיש כמות חסרת פרופורציה של משאבים לשם הביקורת על ישראל, בעודו מעלים עין מפעילות ארגוני הטרור והפרת זכויות האדם במדינות ערב.
אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של הפליטים הפלשתינים מטעם האו"ם חורגת מסמכותה ומאמצת גישה פוליטית אנטי ישראלית מוצהרת. על ישראל לעקוב מקרוב אחר קשרי אונר"א עם חמאס ולמנוע את ניצול הסוכנות כפלטפורמה של ארגוני הטרור הפלשתיניים.
מאז הקמתה, מתמודדת מדינת ישראל עם א-סימטריה צבאית ודמוגרפית בינה לבין יריבותיה. האיום האיראני וההתקפות המתמשכות מצד חמאס וחזבאללה מוכיחים שגם היום, סביבתה הביטחונית של ישראל עודנה מסוכנת ובלתי יציבה. עם זאת, ישראל יכולה להביט לאחור בסיפוק על 60 שנות לחימה עיקשת ומוצלחת בטרור.
שאלת השאלות העולה מן השיחות עם סוריה היא האם חל שינוי יסודי במדיניות הסורית והאם שותפותה עם איראן ניתנת לפירוק. בשלב זה, לאיש אין תשובה. נהפוך הוא: התעלומה מתעבה לאור הצהרותיהם החוזרות ונשנות של אישים סוריים כי הקשר עם איראן יישמר.
עם היווסדה בשנת 1994, אחת המטרות העיקריות של הרשות הפלשתינית הייתה לעשות דה-לגיטימציה לישראל. האנטישמיות שעוררה הרשות פושה כעת בכל חלקיה של החברה הפלשתינית וכוללת גם את הקהילה האקדמית. העולם נותר בעיקר אדיש לעניין.
בספרו "יועץ לנשיא", מספר קלארק קליפורד, מי שהיה יועצו של הנשיא הארי טרומן, על הדרמה שהתחוללה בוושינגטון סביב החלטת הממשל להכיר במדינה היהודית החדשה ב- 1948.
ממשלת ישראל לא התרשמה במיוחד מנאומו של הנשיא בוש בכנסת והיא ממשיכה להשקיע את מירב מאמציה בהשגת הפסקת אש עם חמאס והשלמת המו"מ עם אבו מאזן. בוש היה חד משמעי בעידוד שנתן לישראל לנקוט מדיניות אקטיבית נגד הסכנות הנשקפות מאיראן, מחמאס ומחזבאללה. הערתו נגד הפייסנות מול הטרור הקיצוני, שעוררה סערה בארה"ב, כוונה למעשה גם כלפי ישראל.
העימותים האחרונים בלבנון מוכיחים שלבנון עברה שלב נוסף בדרך להפיכתה לגרורה איראנית-סורית. למי שעוד היה ספק, נתברר כי אין לסמוך על הצבא הלבנוני שיאבק בחיזבאללה, ובטח שלא יגן על הגבול עם ישראל.
מהגרים מוסלמים למערב התומכים בגלוי בארגוני אסלאם קיצוני אינם תופעה שולית, אלא חלק ממתקפה כוללת של האסלאם הרדיקלי, הפועל למוטט את הדמוקרטיות המערביות מבית.
האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה של חמאס וחיזבאללה, כמו גם אלו של הג'יהאד האסלאמי, שלוחות אל-קאעידה בעזה ושאר ארגוני הטרור, מוכיחים לעין כל כי אין בכוונתם לדבוק בערכיה של הדמוקרטיה המערבית, אלא לנצלה כפונדקאי נוח על מנת להשתלט בשעת כושר על הדמוקרטיה ולחסלה.
המשבר הלבנוני מהווה אבן בוחן לקהילייה הבינלאומית. מדינות ערב והמערב, שנכשלו בכל מאמציהן הדיפלומטיים, עומדות בפני שוקת שבורה. כולם ערים לסכנה המרחפת מעל לבנון ולאפשרות כי תיפול בידי איראן, אך נראה שלאיש אין פתרון למצב.
התובנה לפיה צירוף החמאס לתהליך הפוליטי יסייע בדיכוי שאיפתו להשמיד את ישראל היא במהותה סתירה. הענקת לגיטימציה לארגון ג'יהאדיסטי תערער ללא ספק את המאבק הכולל באסלאמיזם ותעמיק את ספקותיהם של אזרחי המזרח התיכון בנוגע לנחישותו של המערב לנטרל את האיום הנוכחי המוטל עליהם.
האם ייתכן שלאחר מאבק של עשרות שנים לעצמאות לאומית יסתפקו הפלסטינים במדינה דו-לאומית? הסיבה היחידה לדרישה לאזרחות קולקטיבית נעוצה בהצהרות הפנים-ערביות, בהן הם קוראים בעקביות ובמפורש לחיסול מדינת ישראל.
הסכם הרגיעה שהשיגה מצרים בין ישראל לחמאס אינו אלא פשרה ערבית קלאסית שאינה פותרת מאומה. מצרים, שסובלת ממתיחות פנימית הולכת וגוברת, נכנעה למעשה לתכתיבי החמאס.
הטריוויאליזציה של השואה היא תופעה שמתרחבת בשנים האחרונות. תופעה זו חמורה פחות מעיוותי שואה אחרים משום שהיא איננה מופנית כלפי יהודים או ישראל אלא מנוצלת למטרות אידאולוגיות פוליטיות או מסחריות. עם זאת, אין מנוס מלהלחם בתופעה זו.
ישראל והעולם החופשי נמצאים בשורה אחת במאבק בהתמודדות עם האיום הדמוגראפי המוסלמי. נפילתה של ישראל בידי כוחות האסלאם הרדיקלי עלולה לסמן את הגורל הצפוי לשאר הדמוקרטיות.
שלח לחבר
הדפס עמוד
