דו"ח עצמאי, שהזמין האו"ם, משווה את פעולות ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. מחבר הדו"ח ג'ון דוגארט, הידוע בגישתו האנטי-ישראלית הקיצונית, מסביר שמטרת ישראל היא "להשפיל את הפלסטינים על ידי התייחסות אליהם כיצורים נחותים". בדו"ח רצוף שקרים ודמגוגיה מגיע דוגארט למסקנה שהפרות זכויות האדם בשאר העולם למעשה תלויות במדיניות ישראל.
גישושי צפון קוריאה לעבר ישראל בשנת 1992 התבצעו בשני ערוצים וההתרשמות של הישראלים שניהלו מגעים אלה לא הייתה אחידה. אחת הקבוצות סברה שדרושה הסכמה אמריקנית לעסקה עם צפון קוריאה שכן מדובר במהלך שלו נגזרות אסטרטגיות מן המעלה הראשונה לארצות הברית. ארה"ב התנגדה למהלך. תגובה לרשומה מאת איתן בנצור (20.2.07).
עיון בנוסח ההודעה שפרסם הקוורטט לאחר פגישתו השבוע מראה תמונה שונה מהדיווחים שהופיעו בתקשורת הישראלית. הקריאה להמשך מו"מ תוך יצירת "אופק מדיני" והדגש על "אי אלימות" ולא על פירוק תשתיות הטרור מראה על נכונות לוויתור עתידי על השלב הראשון של מפת הדרכים והכרה בממשלת חמאס תמורת "הודנה" בלבד.
מול עלילות הדם הקלאסיות ועלילות "אלאקצא" קיימות גם עלילות מתוחכמות יותר דוגמת ספרו של ג'ימי קרטר "פלשתין. שלום –לא אפרטהייד". המכנה המשותף בין ההאשמות עמוק ומהותי. בשתיהן ישראל או היהודי הוא המקור הבלעדי לצרות של כולם והפיתרון הוא בחיסולו. ישראל צריכה לחשוף את עלילת הדם המודרנית. בנוסף, יש צורך בניצחון אמיתי מול אויב שאיננו יודע פשרה מהי.
מן הראוי להזכיר שנוסחת ההסכם המסתמנת כפי שהיא מתגלמת בהסכם בין צפון קוריאה ל 6 המדינות הייתה על הפרק כבר בתחילת שנות ה-90. ניתן היה למנוע את התחמשות של אויבנו ולנטרל איומים אזוריים וגלובליים ולחסוך סבל אין קץ מאוכלוסיית צפון קוריאה. בדיעבד יתברר שהחבלה של המוסד בראשות הלוי הייתה לא רק איוולת היסטורית אלא עוול היסטורי.
יתכן וביקור רייס מוקדם מדיי: מהסכם מכה ניתן להבין כי מאמציהם המשותפים של הפתח והחמאס לא יובילו לקבלת הסכמים קודמים, להפסקת האלימות או להכרה בישראל ; חמאס רואה את עצמו כחלק מהג'יהאד העולמי. אם ארה"ב תיכנס למו"מ עם החמאס, היא למעשה תהיה בקשר עם ארגון שרואה את עצמו כחלק מהמאמץ העולמי של הג'יהאד; השייח ראיד סלאח מנסה לעורר אינתיפאדה בירושלים ולהקים בה ח'ליפות. הניסיונות של ארה"ב ללחוץ על ישראל לסגת משטחים כאשר בצד השני יש אסלאם רדיקאלי, היא דיפלומטיה של "בומרנג".
במשך שנים רבות של מו"מ דרישות אש"ף והרש"פ היו ברורות: הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. מנגד, העמדה הישראלית הסתכמה ב:"אנחנו רוצים שלום". בהתבטאויותיהם של המשנה לרוה"מ ושר הביטחון היום קיימות הזדהות עם תביעות האויב וזניחה של האינטרס הבסיסי ביותר, שלא אמור להיות נדון במו"מ, והוא הזכות להתקיים בבטחה. הטענות הישראליות בצורך במדינה פלסטינית הן תוצאה של קיבעון מחשבתי למול שינויי 15 השנים האחרונות והן מדגישות את הצורך בפרדיגמה חדשה.
ספרו של אריאל טואף "פסח של דם", שזה עתה ראה אור ועורר סערה עצומה באיטליה, טוען כי יש אמת במיתוס העתיק של עלילת הדם. הפרשנות והמתודה בה השתמש המחבר, הממחזר בספרו מסמכים ישנים נקטלו על ידי היסטוריונים באיטליה. ועם זאת הוויכוח איננו שייך להיסטוריה והעובדה שדווקא יהודי, פרופסור בעל שם כה מכובד, "הוכיח" את אמת עלילות הדם, תשמח כל האחמדינג‘אדים בעולם ויש הרבה.
יש לברך על כך שרוב הקולות בממשלה מציגים עד כה עמדה נחושה בנושא המשך העבודות במעלה המוגרבים וכן על היוזמה להציב מצלמות שישדרו לעולם את האמת על עלילות הדם המודרניות סביב הר הבית. בכל דיון עתידי על העבודות, על ישראל לשמור על מעמדה כריבון ולא להיהפך לצד במו"מ.
במקביל לדיונים בין הפתח לחמאס מלבים גורמים ברש"פ משני הצדדים את האש סביב השיפוצים במעלה המוגרבים בהר הבית. זו יכולה הייתה להיות ההזדמנות של אבו מאזן להראות שהוא איננו הולך בדרכו של ערפאת שניצל באכזריות את פתיחת מנהרת הכותל על מנת להסית את העולם הערבי נגד ישראל. מתן "אופק מדיני" נוצל פעמים רבות בעבר כדי להקים "אופק של טרור". לפני שהולכים שוב בדרך זו יש לדרוש מהצד השני להוכיח, במעשים ולא בדיבורים, כי האופק שלו כבר איננו כזה.
מדי פעם צץ ועולה פתרון הקסם לבעיות ישראל מול הרש"פ בדמות שחרורו של מרואן ברגותי. ראוי לשוב ולהזכיר את "מתינותו" של האיש שנשפט לחמישה מאסרי עולם על רצח אזרחים חפים מפשע. "מסמך האסירים" עליו הוא חתום מראה שהוא חרט על דגלו את המשך המאבק המזוין. שחרור ברגותי איננו מוסרי, איננו חכם ואיננו מועיל. טוב תעשה ההנהגה אם תקשיב לדברי השב"כ ותתמקד בהגנה מעשית על אזרחי ישראל במקום בחיפוש מחוות מתוקשרות המשוללות הצדקה מוסרית או ביטחונית.
זאת לא הפעם הראשונה ששיראק מחליק בלשונו ומתחרט מיד אחר כך על דבריו אך התבטאויותיו הפעם על איראן, חמורות ומדאיגות במיוחד. הדברים שנאמרו הם בניגוד מוחלט לעמדה הרשמית של צרפת ומהווים כתב- פלסתר להחלטת מועצת הביטחון 1737 שהתקבלה ב23 בדצמבר 2006 וקראה להטלת סנקציות על איראן. ההיסטוריה של שיראק וצרפת מוכיחה שיחסם האוהד לאסלאם הקיצוני גם תוך סיכון ישראל ופגיעה בקהילה הבינלאומית איננה תופעה חדשה.
ברש"פ מכינים כעת הצעת חוק שמטרתה להתיר לפליטים הפלסטינים המתגוררים בעיראק להיכנס לשטחי הרש"פ. ברש"פ מבינים שלצורך מהלך כזה תידרש הסכמה ישראלית ולא מן הנמנע שיעשה מאמץ להפעיל לחצים גם מצד הקהילייה הבינלאומית למען מטרה זו. על ישראל לחשוף את האבסורד במחוות הומניטאריות מצד רשות אלימה ומושחתת הגורמת לסבל לאזרחיה ולא לאפשר כבר עכשיו מהלך שיפתח פתח לזרימת פליטים מרחבי העולם הערבי בניגוד לכל ההסכמים שנחתמו עד.
שלח לחבר
הדפס עמוד
