דורי גולד

המערכה הדיפלומטית על ירושלים

ועידת קמפ-דייוויד ביולי 2000 הוכחה ככישלון דיפלומטי ברור,שכן הציפיות להסכם שלום לא התממשו, ולעומת זאת פרצו אירועים אלימים ביזמה פלסטינית שנמשכים זה למעלה משנה. כישלון זה נבע בעיקר -- אם כי לא באורח בלעדי-- מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין ישראל לבין אש"ף בסוגיית ירושלים. ראש הממשלה דאז אהוד ברק והנשיא קלינטון התעקשו על קיום הוועידה, ככל הנראה בהנחה כי הפערים הדיפלומטיים ביןהצדדים יגושרו לבסוף.

הערכה מדויקת יותר של עמדות הצדדים העיקריים לגבי שאלת ירושלים הייתה מאפשרת להם להבין שהוועידה לא תסתיים בהצלחה. לגבי אש"ף, הצעותיו השונות של קלינטון לא שימשו אפילו נקודת מוצא. גם לגבי ישראל, עצם נכונותו של ברק לשקול ויתורים לגבי ירושלים הובילה לאבדן התמיכה הפרלמנטרית בממשלתו, להפגנות ציבוריות המוניות נגד הצעות ארצות הברית, ולבסוף -- בשילוב עם האלימות הפלסטינית -- להפסדו של ברק בבחירות ולניצחונו של אריאל שרון ברוב ללא תקדים.

ישראל סבלה מכשל דיפלומטי יסודי נוסף משל עצמה, מעבר לקריאה שגויה של עמדת הפלסטינים לגבי ירושלים: מבנה תהליך השלום, שבו מיקדה ישראל את כל מרצה ביעד של שלום ערטילאי, אם גם ראוי, בעוד שהפלסטינים מיקדו את מרצם הדיפלומטי ביעד ממשי של השגת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. דבר זה הטה בהכרח את המשא ומתן לשלום לכיוונו של הצד בעל המטרה הברורה יותר -- כלומר, היעד הפלסטיני של ריבונות בירושלים. חוסר הסימטרייה הדיפלומטי הוביל לכרסום משמעותי בתביעותיה של ישראל.

עם זאת, קריאה קפדנית של העדויות ההיסטוריות בדבר הנוכחות היהודית בירושלים והבנה של הזכויות הבין-לאומיות החוקיות של העם היהודי לבירתו ההיסטורית היו עשויות להוביל את מנהלי המשא ומתן לעמדה תקיפה יותר באשר לזכויותיה של ישראל על העיר. המחקר הנוכחי נועד להבנה מעמיקה יותר של עמדות הצדדים לגבי שאלת ירושלים ולהארת זכויותיה של ישראל על ירושלים, לצורך משא ומתן בעתיד.