בלוגים

ניסיון “יצירת כיכר תחריר” בשער האריות נכשל – לעת עתה …

30/07/2017

תפילות יום השישי שעבר במסגד אל-אקצא היו מעין מבחן לאחים המוסלמים ולרשות הפלסטינית, עד כמה הם יכולים לעורר רגשות סביב סיסמת “לשמור על אל-אקצא” והתוצאות היו גרועות. בהיבטים רבים, הם נגעו ב”תקרת זכוכית” כרגע, והם לא יכולים לפרוץ אותה.

היה גם מבחן נסתר לתפילות יום השישי – האם שער האריות יהפוך להיות “כיכר תחריר” שיכולה לגייס המונים מהעולם הערבי ובמיוחד בסביבה הקרובה: הרשות הפלסטינית וירדן?

נכון לעכשיו – הנוכחות ביום שישי בשער האריות ואל-אקצא עצמה לא היתה מרשימה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שישראל ביטלה את כל הצעדים שנקטה בהם והוציאה את המצלמות והמגנומטרים משער האריות. המטרה היתה לנטרל את הפוטנציאל של המקום להפוך ל”כיכר תחריר” נוספת ולהעביר את חומרת הבעיה ל”חראם” (רחבת המסגד וכיפת הסלע) הרחק מהרחובות. עד עכשיו זה הצליח. נכון לעכשיו המצב ברחובות הוא טוב יותר וגם בתוך השטח המוקף של “חראם” – המצב, בגדול, תחת שליטה.

ישראל גם הוכיחה שהיא אינה מהססת לתפוס את גגות המסגד. כשהתחילה “אינתיפאדת הפגיון” והצעירים הסתתרו בתוך המסגד – המשטרה הישראלית לא היססה להסתער פנימה.

הצפת והעלאת רגשות באמצעות שימוש בסוגיית אל-אקצא נחשבת כ”פצצה אטומית” שיכולה להביא לכאוס ברחבי המזרח התיכון כולו ומחוצה לו, וכל עוד הקליע היה בקנה זה היה איום קונקרטי, אבל ברגע שהקליע נורה – הוא החטיא את המטרה.

קודם כל – הסולידריות עם אל-אקצא באזור לא היתה ספונטאנית, כמו שחששו שתהיה, אלא יותר מאורגנת – והארגון הגיע בעיקר מחלקם של האחים המוסלמים: באיסטנבול ובעמאן – בעיקר. הפגנה ענקית התקיימה גם בצנעא בירת תימן, באירוע שאורגן על ידי מפלגת החות’ים השיעית, אך היא הייתה חלק מהמלחמה עם ערב הסעודית, ששמרה על נייטרליות פורמלית, בעוד כמה אימאמים סעודים הביעו אהדה… לישראל!

אז, חוץ מהאחים המוסלמים, הרחוב הערבי, ברובו, היה אדיש והפלסטינים לא הסתיר את אכזבתם מהערבים שהפנו אליהם עורף. אז מה קרה ביום שישי? יום קודם לכן פתחה ישראל את השערים בפני כולם, והקהל שזרם אל תוך “חראם” החל להתפרע ולהאפיל על התפילה שנעשתה במסגד, מבלי שאיש שם לב אליה.

לכן, כאשר ישראל הגבילה שוב את גילאי המתפללים המורשים להכנס למתחם ביום שישי, לבני חמישים ומעלה בלבד – לא הייתה זעקה “מדוע ישראל פוגעת בחופש התפילה” ואפילו סגירתם של כמה שערים לא נתקלה בזעם, כמו יום קודם. בשורה התחתונה, ישראל קיבלה על עצמה את האחריות על ביטחון מתחם חראם שוב בידי כל הצדדים, למעט האחים המוסלמים כמובן והרשות הפלסטינית.

משטרת ישראל שומרת על הצד החיצוני של החומה. זה מביא לידי ביטוי את ההנחה כי הצד החיצוני הוא לא “חלק מחראם”, הנמצא תחת אחריות הווקף לפי הסטטוס-קוו, כפי שטוענים הווקף וירדן. המגעים מאחורי הקלעים כדי לנטרל את המתחים כללו את הווקף, ירדן ומצרים, בעוד שארה”ב מילאה תפקיד מרכזי במיוחד עם ירדן.

הרשות הפלסטינית מילאה תפקיד קטן, אך נשמרה בתמונה של ירדן וישראל. למרות הההבטחה הבוטה של ​​אבו מאזן לנתק את המגעים הביטחוניים עם ישראל – עדיין נמשכים המגעים. הפגישות בוטלו – אך התיאום נמשך דרך הטלפון והתקנים אחרים. עם זאת, הרשות הפלסטינית עדיין רואה בסוגיית ירושלים שדה פעולה מרכזי, והם לא יאפשרו לנושא לגוועה לאיטו – זהו ניגוד של האופן שבו מדינות ערב האחרות תופסות אותו.

לכן, אפשר לסכם כי בצד אחד עומדים ישראל, הווקף, ירדן, מצרים וסעודיה ומצד שני עומדים הרשות הפלסטינית האחים המוסלמים, טורקיה וקטאר. הסכנה היא כי שני הצדדים אינם מוכנים לוותר והאחים המוסלמים, כעת כשהניסיון ליצור “כיכר תחריר” בשער האריות נכשל – יוכלו להשתמש בטרור, בארץ או בחו”ל.

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in אבו מאזן, אסלאם רדיקלי, בטחון ישראל, האחים המוסלמים, הר הבית, הרשות הפלסטינית, חמאס, טורקיה, ירושלים, ישראל, מזרח תיכון, מצרים, פלסטינים. Bookmark the permalink.