עבור לתוכן העמוד
תפריט

הפערים באמירות בכירי הרשות כלפי חוץ וכלפי פנים

המאמץ של הפלסטינים לשכנע אותנו ואת טראמפ שהם פרטנר לשלום, עשוי להתקבל בברכה על ידי אלה שבלאו הכי משוכנעים שהבעיה היא השליטה הישראלית המתמשכת בשטחים והעמדה הפלסטינית לא באמת חשובה להם. אבל מי שסבור שהמכשול לשלום הוא המדיניות הפלסטינית מבקש הוכחות ניצחות להתנערות פלסטינית מעיקרי הנראטיב הפלסטיני

המסר של אבו מאזן לוועידת הארץ לשלום משתלב היטב במאמץ הפלסטיני לשכנע את הישראלים והאמריקאים שיש פרטנר, אך הוא נעדר חידושים. זאת לעומת ההבטחה הפלסטינית לכאורה לאמריקאים לשנות את מדיניותם בנושא תשלום המשכורות למחבלים במאסר, שהוכחשה מידית, ודבריו המרגשים של ג'בריל רג'וב ("פגוש את העיתונות", 3 ביוני), לפיהם הכותל צריך להישאר בריבונות יהודית והפלסטינים תומכים, בהתאם להחלטות הועידה השביעית של הפת"ח, בפתרון שתי המדינות לשני עמים ובהתנגדות עממית ללא אלימות. הנה בכיר פלסטיני מעז לחרוג מעקרונות היסוד של הנראטיב הפלסטיני.

"חמא"ס" זעמה, יועץ אבו מאזן לענייני דתות קצף ונחמיה שטרסלר קבע שג'בריל "מחרחר שלום". היחיד שלא הבין על מה המהומה היה רג'וב עצמו, שנחפז להבהיר בערבית (בדף הפייסבוק שלו ובטלוויזיה הפלסטינית) שדבריו עוותו ושהוא דבק בנראטיב הפלסטיני ומתנגד לריבונות ישראלית על גרגר של מזרח ירושלים, אך סבור שלאחר שהיא תעבור לריבונות פלסטינית יש להבטיח שבני הדת היהודית ייהנו מחופש פולחן. הוא הקפיד גם להטעים שהוא ממשיך להיות מחויב ל"שהידים". בעוד שבערוץ 2 הוא אמר שוב ושוב "שתי מדינות לשני עמים", הרי שבערבית לא היה זכר לנוסחה זו. לצערי, מצליח לא שאלה אותו לאלו שני עמים הוא מתכוון, שהרי הפלסטינים אינם מכירים בקיומו של עם יהודי, ובראייתם ישראל היא מדינת העם הישראלי, כלומר מדינת כל אזרחיה. חבל!

עיון בהחלטות הכינוס השביעי של הפת"ח מגלה שאין שם זכר למונח "שני עמים", אלא תמיכה ביוזמה הערבית ובזכות השיבה. יתר על כן בעיני פת"ח משמעות המונח "התנגדות עממית בדרכי שלום" היא אלימות ללא שימוש בחומרי נפץ ובאש חיה, קרי דריסות, דקירות, בקבוקי תבערה ואבנים. בראיון לטלוויזיה הפלסטינית בינואר 2016, על רקע גל הדקירות והדריסות, אמר רג'וב שמבצעי פיגועי הדקירה, או כהגדרתו מעשי הגבורה באופן אישי, הם מקור גאווה לפלסטינים וכתר לראשם ותנועת פת"ח מברכת ומעודדת אותם, בקיצור, ההתלהבות מדבריו למצליח היתה חסרת בסיס.

אולי אפשר להתעודד מדברי יועצו של אבו מאזן, מצטפא, בראיון ל"בלומברג" ולפיהם עבאס מוכן לוותר על הקפאת ההתנחלויות כתנאי לחידוש המו"מ? גם לא. מצטפא הכחיש מידית בתקשורת הפלסטינית את דבריו. נותר רק להתלהב מהמאמר המשותף של אברהם בורג ואחמד מג'דלאני (הארץ, 5 יוני). הנה מג'דלאני מכיר בעם היהודי ובזיקות ובזכות שלו לחדש את חייו על האדמה הזו (בורג השתמש כמובן בנוסח מרחיב יותר לגבי זכויות העם הפלסטיני, שלו יש זכות ושייכות ולא רק זיקות). באמת נפלא. מג'דלאני, בניגוד לרג'וב, לא מייצג אף אחד (הוא עומד בראש ארגון קיקיוני בשם "חזית המאבק העממי" שבימי זהרו ביצע פיגועים קשים אך מאז בעצם נעלם), אך הוא חבר הועד הפועל של אש"פ ומבצע לעתים משימות מטעם אבו מאזן.  למיטב ידיעתי, המאמר לא פורסם בערבית בכלי תקשורת פלסטיני, ומג'דלאני היה אחד הפלסטינים שקבעו שהפסקת התשלומים למחבלים היא "קו אדום"..

המאמץ של הפלסטינים לשכנע אותנו ואת טראמפ שהם פרטנר לשלום, עשוי להתקבל בברכה על ידי אלה שבלאו הכי משוכנעים שהבעיה היא השליטה הישראלית המתמשכת בשטחים והעמדה הפלסטינית לא באמת חשובה להם. אבל מי שסבור שהמכשול לשלום הוא המדיניות הפלסטינית מבקש הוכחות ניצחות להתנערות פלסטינית מעיקרי הנראטיב הפלסטיני (אין עם יהודי. היהדות היא רק דת; ליהודים לא הייתה ריבונות בפלסטין, ולפיכך אין הצדקה לתביעתם להקים בה מחדש מדינת לאום יהודית. רק לעם הפלסטיני השוכן בארץ מקדמת דנא זכות למדינת לאום על כל שטחה של הארץ; הציונים (ובעצם היהודים) הם נקלים; המאבק נגד הציונות צריך להימשך עד ביטולה, וכל דרכי המאבק המדיניות והאלימות מוצדקות כשבכל עת יש לאמץ דרכי מאבק שתועלתן רבה מעלותן; הפלסטינים הם הקרבנות היחידים של הסכסוך ולכן אין לצפות מהם לנהוג באחריות; המאבק הפלסטיני בציונות הוא לאומי ודתי גם יחד, ואי אפשר להפריד בין השנים; והיעד ארוך הטווח הוא פלסטין כולה וגם משום כך אין להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי).

מה ניתן ללמוד מהמאמץ המוגבר והבלתי משכנע להציג דימוי שלומי? ראשית, שצריך להיזהר מאד לפני שמייחסים לכך אמינות. שנית, שהפלסטינים מודעים לבעייתיות של הנראטיב שלהם ולכך שאין טעם לנסות למכור אותו לישראל ולארה"ב. ושלישית וחשוב מכל, שהם בלחץ. בדבריו בישראל וברשות סתר טראמפ כל אחד מעיקרי הנראטיב הפלסטיני ותבע מהפלסטינים להפסיק לתמוך בטרור, ובישראל הציבור מאבד בהם אמון והחל תהליך חקיקה שיקצץ באופן משמעותי את העברות הכספים אליהם כל עוד ימשיכו לשלם משכורות למחבלים. לראשונה נדרשים הפלסטינים להשתנות ולעדכן את היעדים הלאומיים. הם מנסים למתן את הלחצים באמירות כלפי חוץ, אבל לא בטוח שגם הפעם זה יספיק. מקרה קטר והחקיקה בכנסת (ואולי גם בקונגרס האמריקאי) הם איתות לפלסטינים שהמציאות השתנתה. אם הלחץ הזה יצליח אזי ישראל תנצח סוף סוף את מלחמת "ששת הימים" ואפשר יהיה להתקדם לשלום שהוא ניצחון לשני הצדדים, ואם לא נצטרך להתאים את ציפיותינו, להתמקד בשיפור המציאות הקיימת ובבמקביל לגייס גורמים נוספים (אירופה, הודו, מדינות ערב הפרגמטיות) למאמץ לשכנע את הפלסטינים לשנות את יעדיהם