במבט לאחור, ביקורו של הנשיא טראמפ במזרח התיכון היה פחות מוצלח ממה שנראה כאשר עדיין שהה באזורנו – חוץ כמובן מעסקת הנשק הענקית עם סעודיה.
מה רצה טראמפ להשיג בסופו של דבר? הקמת ציר סוני: ערבי-איסלאמי מתון מול איראן. אבו מאזן התבקש לתת את ברכת הפלסטינים לצירוף ישראל לציר החדש.
מייד אחרי שטראמפ עזב את אזורנו התברר כי הפסגה הערבית-איסלאמית שאירגנה סעודיה הייתה הרבה פחות חגיגית ממה שנדמה. קטר, כך התברר, העלתה את חמתם של סעודיה והמיפרץ כאשר האמיר תמים תהה מדוע משקיעים כל כך בטראמפ אם לא בטוח שיישאר נשיא לעוד הרבה זמן, וערער על הקביעה כי מקור הטרור הוא דווקא באיראן, 'שהיא גורם אחראי", ולא "בגורמים אחרים" תוך רמיזה למדרסות הסלפיות של סעודיה. לא זו בלבד, אתר אל-ג'זירה הביא דברים אלה לידי פרסום…
כתוצאה מכך, יש משבר בין קטר ליתר מדינות המיפרץ, כאשר עומאן הפרו איראנית צידדה בקטר, וקטר כבר נקטה צעדים ראשונים להתקרב לאיראן. במאמר מוסגר אפשר לומר כי התקרבות קטר לאיראן רק תחזק את הקשר המתחדש בין איראן לחמאס עזה.
עוד לפני שהגיע טראמפ היה סימן שאלה על השתתפותו של הנשיא סיסי. רק שיחת טלפון מיוחדת של טראמפ עם סיסי הביא את נשיא מצרים לריאד. בין מצרים לסעודיה יש מחלוקות חריפות ביחס לסודאן ולסוריה. מצרים עוקבת אחר הנעשה במעלה הנילוס והקשר המיוחד בין סודאן לסעודיה מטריד אותה. אשר לסוריה, מצרים רואה באופוזיציה האיסלאמית את הבעיה, בעוד סעודיה באסד ובשיעים. מכאן, שמצרים סירבה לתת את חלקה במלחמה בתימן נגד השיעים, כי בסדר העדיפויות שלה לא הם הבעיה, אלא דווקא הסלפים…. מכאן, שהקמת ציר אנטי שיעי עם מצרים איננו מובטח. אבל, בכל מה שקשור לקטר—מצרים והמפרץ שונאים את קטר, ומצרים מאשימה אותה בהרס מצרים. לא פחות.
עכשיו, הפלסטינים: משנתבקש אבו מאזן לתת את ברכתו להקמת הציר – הוא נקב במחיר, שאותו ישראל לא יכלה לשלם – שהיא תיסוג לקווי 1967, כולל בירושלים. כלומר: הם שם ברקס על המהלך. הוא גם לא היה מוכן לשלם מחיר כלשהו תמורת "העסקה".
אז מה יהיה עכשיו? טראמפ ייאלץ לזנוח את הצד "החגיגי" של יוזמתו. לא תהיה וועידה אזורית. הקוו יהיה להמשיך בשקט את מה שכבר עושים עכשיו: תיאומים וכו', מה שקרוי "נאטו הערבי".
אם אין "חגיגה" הפלסטינים איבדו את הקלף שלהם, ואין טעם ללחוץ על "תהליך מדיני" שהוא שולי לנוכח אתגרי האזור.
