חוסר האונים של המדינות הסוניות מול הנחישות האיראנית והאם הממשל האמריקאי החדש יוכל לשנות את המשוואה?

17-01-2017

בעוד ח’ומייני מקים החל מ-1979 את מדינת “מורה ההלכה” (ווילאיאת אלפקיה) המאגדת בתוכה מקור סמכות דתית ואזרחית כאחד נמשכת בעולם הסוני המסורת של סמכויות מבוזרות. כל אימאם יכול לפרסם פסק הלכה (פתוא) ויהיו תמיד מאמינים שיקבלו אותה. אחרים לא. כיום במדינות הסוניות קיים אומנם בית הלכה (דאר אלאפתא) שבראשו עומד מופתי הממונה ע”י הממשל, אך מבחינה הלכתית טהורה, אין חובה לקבל את פסיקותיו. אפילו לאל-אזהר אין סמכות של כפיית ההלכה. יתרונו של אזהר במוניטין ההיסטורי, אך הוא חסר סמכות משפטית. הראיה המעניית לכך היא ההכרזה על ראש חודש לקביעת תחילתו של צום הרמדאן, הממשיכה לפלג מידי שנה את כל העולם הסוני. הסונים מהווים לפחות 85% מן המוסלמים, אך העדר מקור סמכות מרכזי מבליט את חולשתם מול השיעה, על אף מספרם הקטן. אומנם למדינות הסוניות, למעט סעודיה וקטאר, מוסדות שילטון חילוניים על בסיס חוקה, בחירות לפרלמנט והפרדת רשויות, אך הבסיס האידיאולוגי נשאר האסלאם וחוקי השריעה, שהם המקור המרכזי לתחיקה בכל אותן המדינות. נוצר איפוא מצב, שאיראן השיעית המאוחדת, על בסיס תורתו/פרשנותו של ח’ומייני, הקימה מערכת צבאית תוקפנית כדי להגן על עצמה ולקדם את שאיפותיה, בשעה שהמדינות הסוניות ובמיוחד טורקיה, מצרים וערב הסעודית, שלוש המדינות הסוניות הגדולות באזור, מפולגות ללא תקנה ועומדות חסרות אונים מול התוקפנות האיראנית.

המערכת הצבאית המרשימה של איראן מיועדת לפעול לקידום בכוח של ייצוא המהפכה האסלאמית, כלומר כפיית שלטון מורה ההלכה על מדינות האזור הסוניות, כשלב ראשון לפני המלחמה עם השטן הגדול -ארה”ב ותומכיו. מערכת זו מורכבת ממיליציה עממית, המקיפה לפחות כמיליון איש – הבסיג’, צבא נוסף ונפרד מן הצבא הלאומי, המכונה “משמרות המפכה”, שראש החץ שלו הוא כוח אל-קודס, הפועל במזרח התיכון לאירגון ויישום שאיפותיה של טהרן באמצעות סוכניה, שאינם אלא אירגוני טרור הפועלים במטרה לקעקע את יציבות המשטרים הסונים.

איראן ושלוחותיה באזור

טהרן מצניעה את פעילותה הישירה ופועלת באמצעות אירגוני משנה שהקימה כבר החל משנות השמונים: חיזבאללה, אנסאר אללה (שיעים תימנים של אסכולת חמשת האיממים המכונים חות’ים) תנועת בדר, ובעיקר מיליציות המורכבות מ”מתנדבים” שיעים מארצות הסביבה, כגון אפגניסטאן ועיראק, המוצגות כ”התגייסות עממית” (חשד שעבי) כדי להסתיר את אופיין הטרוריסטי. כל האירגונים האלה מצויידים, מאומנים, ממומנים ומופעלים ע”י טהרן, כפי שהודה בהצהרה גלויה חסן נאסראללה, לפני מספר חודשים. הרוח החיה של ארגוני טרור אלה הוא גנרל קאסם סוליימני, מפקד כוח אלקודס של משמרות המהפכה, המבלה את רוב זמנו בעיראק ובסוריה להדרכתם והכוונתם. לאיראן חלק גדול ואולי מרכזי בהתפרקותן של עיראק, סוריה ותימן וערעורה של מערכת השלטון בלבנון. ארה”ב ניסתה לשתף פעולה עם איראן נגד אל-קאעידה בעיראק, אחרי מלחמת המפרץ, אך זו התחמקה מתוך מחשבה שעיראק בלתי יציבה היא כר נוח לחתרנותה והגברת השפעתה באמצעות הממשל השיעי שהקימו האמריקאים. בסוריה הייתה זו איראן שסייעה לאסד מול ההתנגדות העממית כבר בתחילתה, בעוד ארה”ב מתעלמת מן האפשרות ההיסטורית שנוצרה לסייע לאופוזיציה הסונית, להביא לסילוקו של אסד ולניתוק סוריה מאיראן.

בשלב יותר מאוחר החל, מ-2013, מפעילה איראן את חיזבאללה לצידו של צבא אסד, כדי למנוע את מפלתו ומקימה את המיליציות העממיות המוזכרות לעיל. בתימן מרד החות’ים, המומן כולו ע”י איראן, מיועד לא רק להשתלט על תימן, אלא להשלים את המצור על ערב הסעודית, שבידודה הולך וגובר עם התפשטות ההשפעה האיראנית בעיראק ובסוריה. להביא לערעור שלטונה ונפילתו וגם לשלוט על מיצר באב אלמנדב, המהווה את הכניסה הדרומית לים סוף. מצרים הייתה יעד איראני חשוב והיא שיגרה למצרים בשנת 2008 תא של חיזבאללה, שאמור היה לחבל בתעלת סואץ, אחד ממקורות הכלכלה החשובים של מצרים, כדי לפגוע באושיות יציבותה. המזימה נחשפה וראש התא סמי שיהאב איש חיזבאללה נשפט ונידון לתקופת מאסר ארוכה, אך הצליח לברוח מכלאו במהלך פריצת בתי הסוהר במצרים על רקע אירועי האביב הערבי בינואר 2011. מאז מגלה איראן זהירות כלפי מצרים ואפילו מנסה לחזר אחריה. יחסה של איראן לטורקיה הוא אמביולנטי. מתקיים דיאלוג מאולץ ביניהן. טורקיה מניחה שאיראן תחשוש מלפעול נגדה ואילו איראן סבורה כנראה שאם תצליח למוטט את המשטרים הסונים במזרח התיכון תשאר טורקיה מבודדת. אלה כמובן מחשבות מרחיקות לכת, אך חתרנותה הבלתי פוסקת של איראן באזור, פיתוח טילים ארוכי טווח בעלי יכולת נשיאה של נשק גרעיני תוך המתנה לפקיעתו של ההסכם הגרעיני עם המערב כדי להמשיך את פיתוח הפוטנציאל הגרעיני מצביעים על כך שתורתו של ח’ומייני עדין תקפה.

המדינות הסוניות מודעות היטב לסכנות, אך מעדיפות לקדם אינטרסים לאומים צרים ואינן מסוגלות להתאחד על מצע משותף, לעצירת הנגע האיראני ההולך ומתפשט. גם לא נגד דעא”ש, שעד עכשיו היו אלה דווקא הכוחות הכורדים שהוו את חוד החנית נגדו. טורקיה מעוניינת בעיקר להאבק בכורדים בסוריה, כדי למנוע הקמת אזור אוטונומי נושק לגבולה, האמור לחזק את המפלגה הכורדית בטורקיה (PKK) ומעדיפה להתעלם מחלקה של אירן במשבר הסורי. היא גם התעלמה מהגברת כוחו של דעא”ש, מתוך הנחה כי יתיש את הכורדים, עד שהבינה לאחרונה כי האירגון מאיים גם עליה. מצרים, שנזנחה ע”י ארה”ב, התקרבה לעמדה הרוסית הפועלת יחד עם איראן להגן על אסד ועוצמת את עיניה מול ההתערבות האיראנית. על כך יש להוסיף כי יחסי טורקיה-מצרים מנותקים, על רקע הדחתו של מחמד מורסי מן השלטון ותמיכתה של טורקיה באירגון האחים המוסלמים. ערב הסעודית הנמצאת תחת איום ישיר של טהרן, בשל קירבתה הגאוגרפית וחשיבותה לעולם הסוני כשומרת מכה ומדינה, תומכת ישירות במורדים בסוריה. היא מנסה אומנם לקיים דיאלוג עם מצרים וטורקיה, אך האינטרסים הפרטיקולרים של שתי מדינות אלה מונעות הקמת חזית אנטי-איראנית משותפת. בתקופת מובארכ הייתה קיימת חזית אנטי איראנית, שהובילו מצרים וסעודיה יחד עם מדינות המפרץ, ירדן ואפילו מרוקו. ישראל מלאה תפקיד אסטרטגי חשוב מאחורי הקלעים, מתוך הנחה כי היה בידה לאיים על איראן ואולי אף כי תפעל בכוח לעצירתה של תוכנית הגרעין שלה. המלט שהחזיק את החזית הזאת היתה ארה”ב, שחבריה האמינו כי הברית עימה מהווה מחסום אסטרטגי לפעילות האיראנית וכי היא תחוש לעזרתן ביום סגריר. השיחות הסודיות בין ארה”ב לאיראן בעומאן, מאחורי גבן של סעודיה וישראל ולאחר מכן חתימת הסכם הגרעין הביאו להתמוטטות הברית, הגברת החתרנות האיראנית באזור והתערבות רוסיה בסוריה.

העולם הסוני מפולג ומסוכסך ללא תקנה. נזכיר גם את צפון אפריקה, שם מרוקו ואלג’יריה מתקוטטות על גורלה של סהרה המערבית ולוב השקועה במלחמת אזרחים מורכבת. בנוסף, בל נשכח גם כי האירגונים הרדיקלים אל-קאעידה, דעא”ש ודומיהם הוקמו כדי להפיל את המשטרים של המדינות הסוניות ולהקים על חורבותיהם את ה’חליפות האגדית ומגבירים את המבוכה וחוסר היציבות באזור. בשלב זה, למרות הסכנות הברורות, אין מכנה משותף שיכול לאגד את המדינות הסוניות לפעולה משותפת. מצב זה מקל כמובן על איראן, הממשיכה לחתור ללא ליאות ליישם את ייצוא המהפכה האסלאמית ומפעילה את אירגוני הטרור שלה, המצייתים לפקודותיה ללא עוררין ומהווים קיר ברזל מול העולם הסוני. היתרון בשלב זה הוא בצד השיעי.

יתכן מאד שכאן יש מקום להתערבותו של הממשל האמריקאי החדש. הגברת התוהו ובוהו באזור היא סכנה ההולכת ומתעצמת לגבי המערב. היא טומנת בחובה אסונות הומניטרים נוספים, מיליוני פליטים שישעטו לאירופה וגם לארה”ב, טרור אסלאמי גובר ואולי גם שימוש בנשק להשמדה המונית. גם רוסיה אינה יכולה להתעלם ממצב זה, שהרי המזרח התיכון שוכן לא רחוק מגבולתיה הדרומיים והיא מונה מיעוטים מוסלמים גדולים, העלולים להיות לטרף קל בידי האסלאם הקיצוני ואיראן. נראה שלממשל האמריקאי החדש ולרוסיה אינטרס משותף להביא לרגיעה באזור. זו יכולה להתקיים רק אם יעשה מאמץ משותף לחסל את דעא”ש ולמצוא דרך להרחיק את אירן מסוריה המשמשת גשר לחתרנות האיראנית במזרח התיכון.

אודות המחבר צבי מזאל

השגריר צבי מזאל, מומחה לתקשורת ערבית, חוקר בכיר ומנהל האתר בערבית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ושירת בתפקידים בכירים במשרד החוץ, וביניהם סמנכ"ל משרד החוץ לענייני אפריקה.
This entry was posted in איראן, אלקאעידה, אסלאם, אסלאם רדיקלי, אפגניסטן, ארה"ב, בטחון ישראל, דאעש, העולם הערבי, חזבאללה, טורקיה, טראמפ, טרור איראני, לבנון, מזרח תיכון, מצרים, סיני, עיראק, ערב הסעודית. Bookmark the permalink.