עבור לתוכן העמוד
תפריט

מה למדנו מועידת פריז?

שר החוץ הצרפתי, איירו, ראה לנכון להסביר לנו ("הארץ", 13 ינואר) מדוע ארצו מתעקשת על כינוס ועידת השלום בפריז. ובאמת, המטרה של הצלת פתרון שתי המדינות היא נעלה ובכלל "ברוכים הם עושי השלום כי הם ייקראו בני אלהים" (מתי 5, 9). אבל אנחנו אסירי תודה גם על ההזדמנות הנוספת להכיר את הבורות, התמימות וחד הצדדיות […]

שר החוץ הצרפתי, איירו, ראה לנכון להסביר לנו ("הארץ", 13 ינואר) מדוע ארצו מתעקשת על כינוס ועידת השלום בפריז. ובאמת, המטרה של הצלת פתרון שתי המדינות היא נעלה ובכלל "ברוכים הם עושי השלום כי הם ייקראו בני אלהים" (מתי 5, 9). אבל אנחנו אסירי תודה גם על ההזדמנות הנוספת להכיר את הבורות, התמימות וחד הצדדיות של אלה שאיפשרו את אימוץ החלטת מועצת הביטחון 2334, שבמקום לקדם את השלום, רק מרחיקה אותו עוד יותר. בורותם נחשפת בטענה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הוותיק שבסכסוכים במזה"ת ובלי פתרונו אי אפשר יהיה להרגיע את הסכסוכים האחרים. על הסונים והשיעים איירו וקרי לא קראו, ומהעוינות הבסיסית למערב ולמה שתרבותו מסמלת הם מעדיפים להתעלם. הסכסוך שלנו, לעומת זאת, הוא רק בן 120 שנה ופתרונו המיוחל לא יפתור דבר. התמימות והחד צדדיות משתקפות בשימוש במונח "שתי מדינות" במקום "שתי מדינות לשני עמים". הרי זהו לב הסכסוך – סירובם של הפלסטינים לקבל מדינת לאום  (דמוקרטית) לעם היהודי (שהם אינם מכירים בקיומו ובכך שיש לו היסטוריה ריבונית כאן) בחלק כלשהו של פלסטין המנדטורית.

האמת היא שהתמיכה הגורפת לה זכתה החלטה 2334 מלמדת עד כמה רחבה התמיכה במערכת הבינ"ל בעמדות הגופים הישראליים המנהלים את המערכה למען נסיגה של ישראל מהשטחים ללא תנאי, תוך השחרת דמותה של ישראל, ככלי להפעלת לחץ עליה כדי לחייבה לאמץ מדיניות זו, ומה רבה הסכנה לישראל מהסימביוזה (שתשתנה ב-20 בינואר) בין המערכת הבינ"ל לבין הגופים הישראליים העוסקים בקידום רעיון זה, שכן הנשיא אובמה וצוותו לסכסוך הישראלי-פלסטיני מחזיקים בתפיסות דומות ל"קרן החדשה" ו"שלום עכשיו" ושמונה שנים בשלטון שינו רק במעט את תובנותיהם לגבי הסכסוך.    

                                                         

הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס סימביוזה זו הם שהשטחים עליהם השתלטה ישראל ב-67' הם שטחים פלסטיניים; שלישראל אין בסיס לתביעה לריבונות לגביהם; שההתעקשות הישראלית להמשיך ולהחזיק בשטחים אלה ולהעמיק אחיזתה בהם באמצעות ההתנחלויות היא המכשול העיקרי בדרך להשגת השלום במתכונת 6 הנקודות של קרי (לגבי האחריות הפלסטינית מסתפקים בעלי עמדות אלה במס שפתים מגוחך); שהכיבוש השחית את ישראל וממשיך להשחית אותה ולכן על ישראל לסיימו גם ללא הסכם או תמורה; שכל סידור שאיננו כזה משמעותו שישראל תיאלץ להכריע אם להפסיק להיות יהודית או להפסיק להיות דמוקרטית; ושישראל איננה יכולה לקבל בכוחות עצמה את ההכרעות הקשות האלה ולכן על הקהילה הבינ"ל לכפות עליה לסגת. רעיונות אלה אומצו בחלקם גם על ידי המרכז-שמאל הישראלי, המעלה לאחרונה שוב את ההצעה לנסיגה חד-צדדית מהשטחים.

מופרכות רעיונות אלה היא לכאורה ברורה, אבל הניסיונות להסביר זאת לגופים הישראליים התומכים בהם ולמערב נופלים על אזנים ערלות. השטחים לא היו מעולם בשליטת הפלסטינים, וכשהיו בשליטה ערבית או מוסלמית איש לא הציע להעמידם תחת שליטה פלסטינית. לציונות, כתנועה השחרור הלאומי של העם היהודי, יש תביעות הסטוריות לריבונות על שטח זה, שזכו לגיבוי במשפט הבינ"ל בהצהרת בלפור ובנוסח המנדט הבריטי. למרות זאת, ישראל מוכנה לפשרה מרחיקת לכת לגבי השטחים בהקשר של הסכם שלום שיביא את הסכסוך לקיצו, אלא שהפלסטינים – הדבקים בנראטיב המקסימליסטי שלהם (המצדיק את המאבק בציונות, כולל באמצעות טרור) – דחו כל הצעה שיש בה הכרה בישראל כמדינה יהודית ובכך סיכלו כל מאמץ להשיג שלום (כולל הניסיון של אובמה וקרי, שנדחה על ידי הפלסטינים בשל ההתייחסות למדינה יהודית שנכללה בו). השליטה הישראלית בשטח נמשכת אך ורק בגלל העקשנות הפלסטינית הזו (לו היו הפלסטינים מקבלים את הצעות ברק ואולמרט היא הייתה נפסקת מזמן). זהו כורח המציאות, שבה אין פרטנר פלסטיני לשלום אמת, הנותן מענה לדרישות הביטחון של ישראל, והסדר שאין בו שלום אמת יעמיד בסכנה את המפעל הציוני כולו. יתר על כן, אין שום צורך לבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית, במיוחד מכיוון שבשום אופן ישראל לא מתכוונת לשלוט בפלסטינים תושבי יהו"ש ועזה, החיים כיום במסגרת פוליטית עצמאית, גם אם זו איננה מדינה ולישראל יש שליטה בענייני הביטחון הנוגעים לה. ומעל הכול, ישראל היא דמוקרטיה והיא יכולה לקבל בכוחות עצמה את ההחלטות הנוגעות לביטחונה ולעתידה. הניסיון של הגופים המובילים את התפיסה של "להציל את ישראל מעצמה" לכפות על ישראל מבחוץ את משנתם נובע ממשקלם הזניח באלקטורט הישראלי והוא אנטי-דמוקרטי באופן מובהק.

לאחרונה מנסים גורמים אלה לרתום גם את פרשת אלאור אזריה לקידום תפיסותיהם. הפרשה מוכיחה, לטענתם, שהכיבוש משחית ושההתנחלויות הן המכשול לשלום. גם טיעונים אלה הם מופרכים לחלוטין. אזריה הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. לאורך גל טרור הסכינים והדריסות גילו חיילי צה"ל משמעת גבוהה ודבקות מרשימה באתיקה המצופה מהם. אזריה, שהיה נתון בלחץ לאחר הפגיעה בחברו, לא עמד בכך ונהג שלא כמצופה מחייל צה"ל ובניגוד לחוק. אבל יש בשטחים אלפי חיילים, והם לא עושים זאת, למרות שגם הם נתונים במצבים דומים ובסערת רגשות דומה לזו שבסופו של דבר גרמה לאזריה לאבד את השליטה העצמית ואת מחויבותו לפקודות ולאתיקה. הדבר המקומם בגופים הישראליים המובילים גישה זו איננו רק שלל העיוותים בתפיסותיהם, אלא בעיקר נסיונם להציג כל חריגה מהנורמה כמאפיינת את הכלל הישראלי. זו הבעיה עם "שוברים שתיקה". הם אינם מנסים להצביע על כך שחייל מסוים התנהג שלא כראוי אלא לקבוע על סמך התנהלותו שכל חיילי צה"ל הם פושעים. זו הכללה מסוכנת שיש להתנגד לה בחומרה.

פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב נתפס בידי גורמים אלה כתוצאה של "הכיבוש" ולא כפי שהוא באמת, קרי חלק מהמאבק הפלסטיני בציונות. זאת למרות שלאחרונה שבו דוברי הפת"ח והדגישו, גם בעקבות החלטת מועבי"ט, את מחויבותם להגברת המאבק עממי, המובן כהפעלת אלימות שאיננה כרוכה בהפעלת נשק חם (למשל דקירות, דריסות, בקבוקי תבערה ויידוי אבנים). אבו מאזן כמובן לא גינה את הפיגוע, שמבצעו מוגדר כ"שהיד" באמצעי התקשורת של "הרשות הפלסטינית", ומשפחתו תזכה לפיצוי מטעם "הרשות", המשלמת מדי שנה למעלה ממיליארד שקלים כמשכורות למחבלים אסורים ומענקים למשפחות החללים.

.

ב"וועידת פריז" עומדות תפיסות אלה לקבל חיזוק נוסף, גם אם נוסח ההחלטות מקפיד לשלם את מס השפתים המקובל לצרכי הביטחון של ישראל, לחשיבות המו"מ הישיר ולשימור פתרון שתי המדינות.