העימות שהתפתח בימים האחרונים בין איראן השיעית לסעודיה הסונית על רקע הוצאתו להורג בסעודיה של נימר אל נימר איש דת שיעי אינו אלא המשך של סכסוך בין – אסלאמי משחר האסלאם. הוא אומנם קשור במצב הגיאו-פוליטי הנוכחי במזרח התיכון, אך מעוגן היטב באיבה עתיקת היומין בין השיעה לסונה שהיא המובילה את שני הצדדים להעצים את הסכסוכים ביניהם.
תקוותו של הנביא מחמד
הנביא מחמד שנואש מלאחד את השבטים הערבים קבע ב"עהד אלאומה" (חוזה הפיוס בין השבטים הערבים בית'ריב -מדינה) כי הם יהיו מאוחדים באסלאם. יורשיו יצאו לכבוש את העולם במטרה לאחדו תחת דגל האסלאם. הם דכאו את התרבויות העתיקות במזרח התיכון וצפון אפריקה שכמעט נכחדו לחלוטין וכפו את דת האסלאם והשפה הערבית. במזרח התיכון נשארו מעט מאד דוברי ארמית, נציגי אותן תרבויות מפוארות שלאחרונה מבקשים לנער את הכיבוש הערבי ולחזור לשפתם. העם הכורדי והעמים הברברים של צפון אפריקה, אף שאוסלמו ושיתפו פעולה עם הערבים במלחמותיהם, הצליחו לשמור על זהותם ועכשיו הם מבקשים לצאת מן החיבוק הערבי ולהקים מדינות עצמאיות או אוטונומיות נרחבות.
מכל מקום תיקוותו של הנביא מחמד ויורשיו נכזבה. העולם האסלאמי מפורד יותר מתמיד – תהליך שהתחיל מיד עם מותו של הנביא וחילק את האסלאם לשתי כיתות – סונים ושיעים הנלחמים זה בזה 1400 שנים בעצימות משתנה. אומנם השתים מכירות בנביא ובקוראן אך פיתחו אתוס נפרד המונע מהן כל פיוס. הסונה גברה על השיעה וכ-85% מן המוסלמים כיום הם סונים. מכל מקום הפירוד הוא מאפיין חשוב בהיסטוריה של האסלאם שקיבל ביטוי בהקמת הח'ליפויות שהתחרו על הבכורה בדמשק, בבגדאד, בקהיר, בספרד, בצפון אפריקה ולבסוף באיסטנבול. כיום התפתח גם הפירוד בתוך הסונה שמשתקף בהקמת אירגונים רדיקליים הקוראים לחידוש הח'ליפות באמצעות הג'יהאד המוכרים בשם הכולל "אסלאמיזם" להבדיל מן האסלאם, אם כי שניהם מבוססים על השריעה וספק אם יש הבדל בינהם במישור ההלכתי.
תוכניתו של ח'ומייני
ח'ומייני עם הגיעו לשלטון ב- 1979 כפה באלימות את תורתו שעיקרה שלטון אנשי הדת המוכרת כ- "ווילאיאת אל פקיה" דהיינו שלטון מורה הדת וכך נפתח עידן חדש של מלחמות בין השיעה לסונה. הוא הכריז על מהפכה אסלאמית מתמדת לאכוף את משנתו, על המזרח התיכון תחילה, ולאחר מכן על העולם כולו. בספרי הלימוד האיראנים מכינים את הדורות הבאים להתנגשות עם השטן הגדול הוא ארה"ב. ח'ומייני מת ב- 1989, אך יורשו חמינאי התמיד ביישום תורתו ביתר שאת.
תוכניתו של ח'ומיני התמקדה בהפעלת המיעוטים השיעים במדינות המזרח התיכון במטרה לפגוע ביציבותן, לגרום להפלת משטריהם, לבנות מזרח תיכון שיעי ולהעמיד את איראן בעמדה של כוח מול מדינות האסלאם והמערב. במסגרת תוכניתו זו הוא הפך את אסד העלאווי לבן ברית לאחר שדאג כי העדה העלאווית, המוחרמת ע"י האסלאם, תוכר כנגזרת שיעית לגיטימית ע"י חכמי האסלאם השיעי בלבנון ובאיראן. צעד נוסף היה להקים את אירגון חיזבאללה תוך ניצול מעמדה הנמוך של העדה השיעית בלבנון ותחושת הדיכוי של מאמיניה. חיזבאללה נועד להיות סוכנה של איראן לקדם את מטרותיה כגון השתלטות על לבנון, לאיים על ישראל ולזעזע את המשטרים של ירדן ומצרים. ב-2008 נתפס תא של חיזבאללה במצרים שעמד לפגוע בתעלת סואץ. כידוע פועל כיום חיזבאללה בסוריה כזרוע של איראן.
האויב מספר אחת
במפרץ, המכשול העיקרי המונע את חדירתה של איראן היא סעודיה, שמבחינתו של ח'ומייני הפכה לאוייב מספר אחד. היא נראתה כ"חסינה" בהיותה שומרת שני המקומות הקדושים של האסלאם, מכה ומדינה, בעלת רזרבות נפט הגדולות בעולם וידידתה של ארה"ב. הטקטיקה של איראן התמקדה לכן בחתירה הדרגתית באמצעות המיעוטים השיעים במדינות האזור כגון כוויית, בחריין שם דווקא השיעים הם הרוב, אך נשלטים ע"י משפחה סונית. במדינות אלה דאגו האיראנים לפתח מחאה שיעית שנועדה לפגוע ביציבות השלטון. לאורך השנים נחשפו במדינות אלה גם מספר חוליות טרור איראניות. בחריין הוכרזה אף כמחוז מספר 14 של איראן – מה שהביא את הנשיא מבארק בזמנו להגיע במהירות למנמה כדי להבהיר לאיראנים כי בטחון המפרץ הוא בטחונה של מצרים.
משפחת ח'ליפה הסונית השלטת בבחריין כמעט שהופלה ע"י הפגנות של השיעים ב-2011 . היא ניצלה ע"י סעודיה שהפעילה את כוח המגן של מדינות המפרץ ושיגרה לשטחה כוחות צבא יחד עם אלה של מדינת האמירויות.
מאמץ מיוחד עשתה איראן להסית את המיעוט השיעי הגדול בסעודיה, השוכן בעיקר במזרח המדינה שם שנמצאים שדות הנפט הגדולים. שייח' אל נימר אל נימר שהוצא להורג בשבוע שעבר היה ממנהיגי המיעוט השיעי ומגדולי המסיתים שפעל באופן בוטה נגד משפחת סעוד מאז שנות ה-90 ונכלא מספר פעמים. הוא נעצר ונידון למות ב-2012 לאחר שניהל את ההפגנות נגד המלך בתקופה שכונתה בטעות האביב הערבי. העבירות בהם נאשם לא הצדיקו אומנם עונש מות, אך ההסתה נגד משפחת המלוכה הייתה כה עזה ונמשכה ללא הרף עד שהשלטון חש כי יש כאן המרדה המסכנת את יציבותו ומערכת המשפט הסעודית המבוססת על השריעה מצאה את הפסוקים המתאימים בקוראן המחייבים עונש מוות.
ברור שיש כאן הבט פוליטי ואזהרה למיעוט השיעי אבל במיוחד לאיראן שמשמעותו כי סעודיה לא תסתפק יותר בעמדה פסיבית מול החתירה האיראנית ולשון האיומים בה היא נוקטת נגדה ומדינות המפרץ בני בריתה. איומים אלה הפכו בשנים האחרונות למעשים כאשר איראן התערבה בסוריה להצלתו של אסד, העמיקה את השפעתה בעיראק באמצעות המפלגות השיעיות ובהקמת המיליציות השיעיות שהחליפו את הצבא העיראקי שהתמוסס מול דאע"ש ובעידוד והספקת נשק לשבט החות'י (זיידים תימנים שהם שיעים של אסכולת חמשת האימאמים) בתימן המנסה להשתלט על המדינה.
בכך השלימה איראן את כיתורה של סעודיה והעמידה אותה במצב בלתי נסבל.
ה"תרומה" האמריקאית
מה שהחריף עוד יותר את המצב הייתה מדיניותו של אובמה שהותירה את סעודיה לבדה ללא התמיכה האמריקאית שהיתה חלק ממעמדה האסטרטגי באזור. אובמה פתח בשיחות סודיות בעומאן עם איראן, אוייבתה המוצהרת, ולבסוף חתם עימה על הסכם לדחייה זמנית של ייצור הנשק הגרעיני למספר שנים, אבל בעיקר מבלי שהעמיד כתנאי את הפסקת הטרור האיראני במזרח התיכון. במהלכים אלה הכתירה ארה"ב את איראן כמדינה הגמונית במזרח התיכון על חשבון בעלות בריתה הסוניות.
סעודיה מצידה עשתה ככל שיכולה לעמוד מול האיראנים. היא הצטרפה לקואליציה שהקימה ארה"ב להפצצות מן האוויר על המדינה האסלאמית. היא עצמה הקימה קואליציה למאבק בחות'ים בתימן, ולאחרונה גם קואליציה של מדינות מוסלמיות נגד דעא"ש. היא גם פועלה לחיזוקה הכלכלי של מצרים הנחשבת כבעלת ברית נגד איראן עוד מתקופתו של מבארק אם כי התקררות יחסיה עם ארה"ב הובילה אותה לנתיב הרוסי הדוגל במדיניות של פתרון פוליטי בסוריה המנוגד לעמדתה של סעודיה.
המשבר האחרון
המשבר שהתפתח בימים האחרונים בין סעודיה לאיראן הוא אכן תולדה של המהלכים הפוליטים והצבאיים של איראן במזרח התיכון, ובמפרץ בפרט, הנמשכים מזה זמן רב. הם לא הותירו לסעודיה אלא את הברירה לבצע מספר מהלכים שהתחילו בהוצאתו להורג של המטיף השיעי ולאחר מכן, נמשכו בניתוק הקשרים הדיפלומטים וקשרי המסחר עם איראן בתגובה לשריפת נציגויותיה בטהרן ובמשהאד. אלה מהלכים בעלי משמעות כפולה: אזהרה לאיראן וגם נסיון לגייס לתמיכתה את המדינות הסוניות שהן כאמור הרוב המכריע באסלאם. השאלה היא האם מדיניות זו היא ברת ביצוע על רקע האינטרסים הפרטיקולרים של כל מדינה ומדינה. אומנם מספר מדינות הצטרפו למהלך הסעודי כגון בחריין, סודאן וג'יבוטי שניתקו את יחסיהן הדיפלומטים עם איראן ובחריין אף הפסיקה את הסחר עימה, אך מדינות אחרות כגון כוויית והאמירויות הסתפקו במהלכים צנועים יותר. מעניין שגם קטר המנסה להלך על חבל דק בין סעודיה ואיראן החליטה להחזיר את שגרירה מטהרן, כנראה לאחר שחשה בצורך לנקוט בעמדה של סולידריות סונית. עם זאת יהיה צורך להמתין לתגובת הליגה הערבית המתכנסת לדיון חרום ביום א' הקרוב ולהתפתחויות בשטח.
ארה"ב קראה כרגיל לאיפוק, אך איש אינו לוקח את דבריה ברצינות שהרי ברור לכל שיש לה חלק חשוב בהחלשתם של סעודיה ומדינות המפרץ ובחיזוקה של איראן. רוסיה לעומת זאת שהתערבותה באזור מורגשת היטב הציעה את תיווכה.
מאידך, לאיראן, הפועלת במספר חזיתות ומשאביה אינם בלתי נדלים, אין אינטרס להחריף את יחסיה עם סעודיה בשעה זו ולהרע את קשריה עם המדינות הסוניות שבלאו הכי גרועים. המלחמה בדעא"ש ושימור השפעתה בסוריה ובעיראק חשובות יותר.
אולם לבסוף כולם יודעים כי הכוח המניע של המשבר ושורשיו העמוקים מצויים בסכסוך עתיק הימים על מורשתו של הנביא מחמד שהתחיל לפני 1383 שנים ולא נראה שהוא עומד להסתיים.
