בכל מה שקשור בישראל- לא הייתה "פצצה" מיוחדת- בנאומו באום הזהיר אבו מאזן שאם ישראל תמשיך כדבריו להפר את הסכמי אוסלו- גם הפלסטינים לא יהיו מחוייבים אליהם. הוא גם שירטט מה פירוש הדברים—הפלסטינים יחזרו למצב שבו אשף הוא המסגרת שלהם, המועצה הלאומית היא הפרלמנט שלהם, והוועד הפועל של אשף הוא הוא הממשלה שלהם- ובמילים אחרות—פירוק הרשות הפלסטינית הלכה למעשה, וחזרה לימים שלפני אוסלו. בעניין זה חידד אבו מאזן מסרים ידועים.
אבל היו כמה "מטעני צד", ולאוו דווקא בכיוונה של ישראל, אלא בכיוונם של מדינות ערב, והפלסטינים עצמם. בדברי התודה למדינות התומכות במדינה הפלסטינית הוא פירט את מדינות אירופה, ולא הזכיר שום מדינה ערבית! כעסו על מדינות ערב היא תוצאה מעמדתם הפושרת בעניין הנפת דגל פלסטין ברחבת האום בניו יורק, ואכן בטקס הנפת הדגל ראינו בשורה הראשונה את מנהיגי אירופה חוגגים כאילו זה אירוע אירופי, ולא מנהיגים ערבים שכאילו ברחו מעדשת המצלמה—אם בכלל היו. המלך עבדאללה של ירדן בכלל לא הזכיר את הבעיה הפלסטינית בנאומו.
הפתעה שנייה הייתה בהתייחסות השבלונית לבעיית אל-אקסא. שלא כפי שהיה אפשר לצפות על סמך דוברים פלסטינים מוסמכים- שאלת אל-אקסא הייתה אמורה לעמוד "בראש שמחתו" של אבו מאזן, וזה לא קרה. קרוב לוודאי ירדן הזהירה אותו שלא ייטול מידיה את תפקיד שומר המקומות הקדושים- ואת החלק הזה מילא בנאומים עבדאללה מלך ירדן, והוא עשה זאת במתינות וללא הסתה.
מטען צד נוסף היה בהתעלמות הגמורה מכל מה שבאמת מעניין את הערבים- המצב בסוריה. הדבר היחיד שהוא אמר בעניין זה היה שהמלחמה בטרור מתחילה בפתרון הבעיה הפלסטינית.
אבל בעניין המלחמה בסוריה הוא דווקא פוצץ מטען צד בתוך המחנה הפלסטיני פנימה שכן לא התייחס בכלל למה שבאמת מעניין את הפלסטינים- האסון הגדול של מחנה ירמוכ, והסכנות הנשקפות למחנות הפליטים בלבנון, שלא לדבר על חורבן עזה. התחושה שהם עלולים לקבל הוא שמה שמעניין את רמאללה – זה רמאללה לבדה, ונוצרת סתירה בין הכוונה לחזור למסגרות של אשף מצד אחד, ולהתעלם מן המצוקות האמתיות של אשף מצד שני — חורבן הפזורה הפלסטינית, לעומת המצב היחסית טוב של הפלסטינית ברשות הפלסטינית.
