עבור לתוכן העמוד
תפריט

האם אבו-מאזן מבלף?

נראה שהדיווחים על כוונת מחמוד עבאס (אבו מאזן) להכריז באו"ם על ביטולם של הסכמי אוסלו, מהווה עוד אחד בשורה של "מעשי בלוף" המאפיינים את מדיניות החוץ של הרשות הפלסטינית בשנים האחרונות. בתקופה בה תשומת לבה של הקהילה הבינלאומית מרוכזת בענייני גל הפליטים המוסלמיים הסוחף את מדינות אירופה;  בסוגיית ההסכם הגרעין בין ארה"ב והמדינות האירופאיות עם […]

נראה שהדיווחים על כוונת מחמוד עבאס (אבו מאזן) להכריז באו"ם על ביטולם של הסכמי אוסלו, מהווה עוד אחד בשורה של "מעשי בלוף" המאפיינים את מדיניות החוץ של הרשות הפלסטינית בשנים האחרונות.

בתקופה בה תשומת לבה של הקהילה הבינלאומית מרוכזת בענייני גל הפליטים המוסלמיים הסוחף את מדינות אירופה;  בסוגיית ההסכם הגרעין בין ארה"ב והמדינות האירופאיות עם אירן; במעשי הזוועה של דאע"ש; ובשורה ארוכה של נושאים בוערים אחרים, מוצאים הפלסטינים – הרגילים לידה המלטפת של התקשורת- שעניינם נדחק לקרן זווית.

על כן הם מצאו לנכון ולנסות להסיט אליהם שוב את אור הזרקורים באמצעות עוד הכרזה המחוסרת כל משמעות מעשית. זאת בדומה להכרזות התקופתיות שלהם בדבר פנייתם לבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד מנהיגים ישראליים, וצעדים הפגנתיים כגון חתימתם על אמנות בינלאומיות ויזמת החלטות באו"ם והארגונים בינלאומיים נגד ישראל.

לכן בפשטות נראה שגם המהלך האחרון שלהם, קרי איום בביטול הסכמי אוסלו, איננו אלא תעלול נוסף, שלא יביא לידי כל שינוי מעשי במצב בשטחים ורק יזיק לפלסטינים עצמם.

מבחינה משפטית, השורה הארוכה של ההפרות היסודיות והבוטות במשך השנים, של הסכמי אוסלו על ידי הפלסטינים, הקנו לישראל את האופציה המשפטית, לראות בהסכמים אלה כבטלים, ולנקוט בכל צעד חד-צדדי משלה כדי לשמור על זכויותיה הבטחוניות והמדיניות. הפרות אלו באו לידי ביטוי הן בעידוד ההסתה נגד ישראל, בפניתם לאו"ם לשנות את מעמד השטח למדינה פלסטינית,  בהצטרפותם לאמנות בינלאומיות, בהמשך עידוד מעשי טרור.  

מבחינה מעשית, המשמעות של ביטול הסכמי אוסלו הוא ביטול הרשות הפלסטינית, ביטול משרתו של אבו מאזן כ-"ראיס", ביטול הפרלמנט, בתי המשפט ויתר מוסדות השלטון הפלסטיניים, ביטול המסגרת של שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ביטול המעטפה הכלכלית המשותפת, ביטול כל ההסדרים לגבי העברת כספי מיסים לידי הרשות הפלסטינית, וביטול שיתוף הפעולה בענייני מים וביטול המגבלות המוסכמות לגבי פעילותם ופעילות ישראל באזורים A, B, ו-C, על כל הכרוך בכך.

חומרת ההשלכות הללו – בעיקר לגבי הפלסטינים עצמם – רק מחזקת את הרושם שהמדובר ב"בלוף" לצרכים פנים-פלסטיניים וכתגובה לחוסר המעש של ההנהגה הפלסטינית, להמשך הניתוק הטוטאלי בינה לבין שלטון החמאס בעזה ולמבוי הסתום הקיים בכל הנוגע להמשך המו"מ עם ישראל.

יתכן שאבו מאזן גם מקווה שארה"ב והאירופאים, האו"ם – ואפילו ישראל – יזעקו ויתחננו שלא "ישבור כלים" ואולי יציעו לו אי-אלו פיתויים מדיניים על מנת שלא ינקוט בצעד של ביטול ההסכמים. ימים יגידו..

ועוד הערה לגבי האיום של אבו-מאזן להכריז על השטחים כ"מדינה פלסטינית כבושה": מבחינה משפטית להכרזה זו אין כל ערך, מהסיבה הפשוטה שעל מנת להיות מוגדר כמדינה כבושה, יש קודם כל להיות מוגדר כמדינה. בהקשר זה יש להזכיר כי: א. השדרוג בעצרת הכללית של האו"ם 2012 לא יצר מדינה פלסטינית. היא פשוט שדרגה את מעמדה כמשקיפה בתוך האו"ם. ב. המחויבות של אבו-מאזן בהסכמי אוסלו לנהל מו"מ סביב הסדר הקבע מהווה מצידו הודאה בכך שהוא איננו מייצג מדינה וכי הדבר תלוי בהסכם הקבע. דבר לא השתנה מבחינה זו.