עבור לתוכן העמוד
תפריט

שמונה מיתוסים על "כיבוש" ירושלים

  סוגיית ירושלים היא רגישה במיוחד ונושא למחלוקת בכל משא-ומתן אזורי. סביב מאבק זה וזכותה של ישראל על ירושלים, מושמעים לעתים קרובות סילופים, חצאי-אמיתויות ושקרים. זאת למרות שמאז הקמת המדינה, ואף לפני כן, היו זכויותיה של ישראל לריבונות בירושלים מעוגנות היטב בהיסטוריה ובחוק הבינלאומי. ישנם אף ישראלים רבים שאינם מודעים מספיק לזכויותיהם גם על-פי המשפט […]

 

סוגיית ירושלים היא רגישה במיוחד ונושא למחלוקת בכל משא-ומתן אזורי. סביב מאבק זה וזכותה של ישראל על ירושלים, מושמעים לעתים קרובות סילופים, חצאי-אמיתויות ושקרים. זאת למרות שמאז הקמת המדינה, ואף לפני כן, היו זכויותיה של ישראל לריבונות בירושלים מעוגנות היטב בהיסטוריה ובחוק הבינלאומי. ישנם אף ישראלים רבים שאינם מודעים מספיק לזכויותיהם גם על-פי המשפט הבינלאומי. הנה 8 נקודות שכדאי לדעת סביב המאבק על ירושלים.

 

  • רוב יהודי בירושלים כבר למעלה ממאה שנה לפני איחוד העיר

במהלך תקופת מאה השנים שקדמו להקמת המדינה, היה רוב יהודי בירושלים. כל המקורות מאשרים שעד לשנות ה-60 של המאה ה-19 היוו היהודים רוב בעיר. נתונים מתקופת המנדט הבריטי, מערב פרוץ מלחה"ע הראשונה, מלמדים שהיהודים היוו קרוב ל-60% מהאוכלוסייה הכוללת של העיר, כאשר יתרת האוכלוסייה נחלקה בשווה בין נוצרים ומוסלמים. על פי מפקדי האוכלוסין (הנפרדים) שבוצעו על-ידי ירדן וישראל, כל אחת מהן בשטח שבשליטתה, בשנת 1961 מנתה אוכלוסייתה הכוללת של העיר 72% יהודים, 22% מוסלמים ו-5% נוצרים.

 

  • החלטה 181 ובינאום ירושלים – החלטה שהוסרה מן השולחן עם פלישת מדינות ערב לישראל

הצעת האו"ם מ-1947 לבנאם את העיר כ"גוף נפרד" (corpus separatum), במסגרת החלטה 181 של העצרת הכללית, הייתה אך ורק בגדר המלצה לא-מחייבת. לאחר 10 שנים הייתה אמורה להיערך הצבעה בקרב תושבי העיר בנושא הריבונות. כאשר הוטל מצור על התושבים היהודים בידי צבאות ערב הפולשים ב-1948, האו"ם לא הגיב כלל – וישראל לכן התייחסה להצעת הבינאום כחסרת בסיס מוסרי וכ"בטלה ומבוטלת", כלשון ראש הממשלה דאז בן-גוריון.

 

  • הצד הערבי הוגדר כתוקפן גם ב-48' וגם ב-67' על ידי גורמים בינלאומיים

פלישתן של מדינות ערב ב-1948 הוגדרה כתוקפנות על-ידי מזכ"ל האו"ם דאז. גם ב-1967 היו אלה הירדנים שפתחו את המלחמה בחזית המזרחית. הם הזמינו גדודים מצריים ליהודה ושומרון ונתנו לצבא עיראק לחצות את הממלכה לכיוון הגדה המערבית. פעמיים שיגרה ישראל דרישות להפסקת התוקפנות באמצעות פקידים מקומיים של האו"ם במזרח התיכון, אך הירדנים רק הגבירו את האש. כאשר החליטה ישראל להיכנס לירושלים המזרחית, היה זה מעשה של הגנה עצמית.

 

  • לאחר המלחמה האו"ם הצביע לטובת ישראל – נגד ברית-המועצות והערבים

לאחר מלחמת ששת הימים, הבינה ברית-המועצות שבמצב הנוכחי היא לא תוכל להגן על מדינות ערב שהיו מדינות החסות שלה, ולכן ניסתה להציג את ישראל כצד התוקפן. היא הגישה דרישה למועצת הביטחון של האו"ם ואחר-כך לעצרת הכללית של האו"ם לקבוע כי ישראל היא הצד התוקפן בסכסוך – ונכשלה בשני הניסיונות. אפילו בעצרת הכללית, שם התוצאה הייתה צריכה להיות ניצחון מובהק לטובתה, הצביעו 80 מדינות נגד הדרישה – ורק 36 תמכו בה. משמע: הקהילה הבינלאומית הבינה גם היא כי ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית. לדבר זה יש משמעויות מבחינת המשפט הבינלאומי והקנה לישראל זכויות מיוחדות.

 

  • לישראל זכות בעלות עדיפה בירושלים מאשר אחרים

המשמעות המשפטית של הכישלון לתאר את ישראל כמדינה תוקפנית הובהרה כעבור שנים, במאמר פורץ דרך שנכתב על ידי סטיבן שוובל, שלימים מונה לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בהאג. שוובל כתב: "יש לישראל זכות בעלות עדיפה בשטח שהיה פלשתינה לרבות ירושלים כולה מאשר זו של ירדן או מצרים".

"כאשר המחזיק הקודם בשטח תפס אותו בצורה בלתי חוקית, המדינה שנוטלת שטח זה מתוך הפעלה חוקית של זכות ההגנה העצמית, תהיה בעלת זכות בעלות טובה יותר לעומת המחזיק הקודם".

 

  • קווי 67' מעולם לא היו גבולות בינלאומיים מוכרים אלא קווי שביתת הנשק בלבד

יש לזכור כי הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתם ב-1949, לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים, אלא את קווי ההפרדה בין הצבאות בסיום מלחמת תש"ח. על-פי דרישת הצד הערבי, הסכמי שביתת הנשק כללו סעיף שהבהיר כי לא יהיה בהסכם כל תנאי שיקבע מראש את זכויותיו של צד כלשהו ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרכי שלום. כלומר, לא היה כל סטטוס מדיני לקווי 1967, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, כגבול בינלאומי.

 

  • החלטה 242 – ירושלים לא מוזכרת כלל ואין כל דרישה לחלוקתה מחדש

החלטה 242 של מועצת הביטחון, מ-22 נובמבר 1967, אף לא הזכירה את ירושלים ולא עמדה על נסיגה כוללת לקווים שלפני 1967 בלשון המחייבת של ההחלטה (אלא רק על נסיגה מ"שטחים" אל "גבולות בטוחים ומוכרים"). לורד קארדון, שגריר בריטניה לאו"ם שניסח את 242, דחה את הבקשה הסובייטית להוסיף את המילה "כל" לפני המילה "שטחים". מכיוון שההחלטה נוסחה על-ידי הבריטים, כוונתה ברורה מן השפה בנוסח האנגלי; כל פירוש חלופי של החלטה 242, הנובע מתרגום לשפה רשמית אחרת של האו"ם, אינו יכול להתקבל כמוסמך.

 

  • חופש הדת המלא בירושלים לכל הדתות נשמר רק תחת שלטון ישראלי

בין השנים 1967-1948 מנעו הירדנים מיהודים לבקר במקומות הקדושים בעיר העתיקה, כולל בכותל המערבי. הם הטילו מגבלות (ברכישת אדמות למשל) גם על הקהילה נוצרית באותה תקופה, וזו הלכה והידלדלה. גם בתקופת המנדט ובתקופה העותומאנית נאלצו היהודים להיאבק על זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי.