המלחמה בתימן היא כמובן בראש ובראשונה עימות ישיר בין העולם הסוני בהנהגת סעודיה ומצרים לבין איראן ובעלות בריתה. אבל למשבר בתימן יש גם היבט פלסטיני שיש לתת עליו את הדעת.
לאחר שהעימות הסוני-שיעי התעצם ועבר למעורבות ערבית ישירה, הפלסטינים נדרשו להכריז באיזה צד של המתרס הם נמצאים.
לגבי רמאללה, העניין נראה פשוט. אבו מאזן השמיע בוועידת הפסגה בשרם א-שיח' תמיכה ברורה בסעודיה ובעלות בריתה, אבל אוזן רגישה לא שמעה תמיכה במהלך הצבאי. כלומר: סעודיה עדיין ממתינה להתייצבות פלסטינית מלאה בצד שלה של המלחמה.
אשר לחמאס- המצב ברור יותר. הם לא תומכים בסעודיה ומצרים, והודיעו כי בכל מקרה לא ינטשו את היחסים המיוחדים עם איראן.
המלך סלמאן שינה מעט את מדיניותו של קודמו המלך עבדאללה. הוא לא האמין לאחים המוסלמים ובכלל זה חמאס, בעוד המלך החדש נותן הזדמנות לאחים המוסלמים להתייצב בצד הסוני של המתרס ולזנוח את איראן. קטאר נראית כמי שאכן עושה זאת, ושיח' קרדאווי שהוגדר במיפרץ עד לא מזמן כפעיל טרור, הביע תמיכה במהלך הצבאי, אבל איש החמאס, חאלד משעל לא הלך בדרכו ושמר על "ניטראליות".
אבל יש בעיה נוספת- בסוריה ובלבנון אש"ף קרוב יותר לאסד ולחיזבאללה מאשר לציר הסוני בגלל צורכי ההגנה על מחנות הפליטים המאויימים בידי נוסרה הקשורה בחמאס. במחנות הפליטים יש מעין מלחמת אזרחים פלסטינית כאשר אש"ף נעזר בחיזבאללה ובאירגונים התומכים באסד, ורוח הקרב עוברת כעת לשטחי הפלסטינים- רמאללה קוראת לצבא הערבי המאוחד החדש לתקוף גם את עזה, ורמאללה חושפת כל הזמן תאים של חמאס שרוצים להפיל את אבו מאזן.
וועידת הפסגה של שרם א-שיח' העניקה תשומת לב מרובה לבעיה הפלסטינית מתוך רצון לזכות באהדת ההמונים הערביים במהלכים הצבאיים בעולם הערבי, אבל במקביל היחסים בין עזה לגדה רק מתדרדרים כאשר רמאללה נמצאת בצד הסוני – חוץ ממחנות הפליטים – בעוד עזה נמצאת עם איראן.
