בלוגים

תום עידן הנייטרליות של ישראל בסוריה?

19/01/2015

חיסול בכירי חיזבאללה בגולן, ובהם ג’יהאד, בנו של עימאד מורנייה, אם אכן יצא אל הפועל בידי ישראל, כפי שדווח, מלמד שוב כי תם פרק הנייטרליות של ישראל במלחמה בסוריה. כעת ברור שחיזבאללה ייעד לחזית הגולן תפקיד מרכזי במתקפה שלו על ישראל. דברי נסראללה כי ארגון הטרור שלו איננו פועל בגולן לא נועדו אלא לבלבל ולהסיח את הדעת. המשמעות היא שכבר לא מדובר במלחמת אזרחים בלבד, שכן לא הסורים מובילים כעת את המלחמה אלא זרים – ועל ישראל לנקוט עמדה. אמנם, טוב עשתה ישראל שלא התערבה עד כה, כי עדיף היה לבחון את ההתפתחויות קודם לגיבוש מדיניות. ועדיין, צריך  היה להיות ברור כי ישראל לא תוכל לעמוד מן הצד לאורך זמן משום שהיא, כמי שמחזיקה בגולן, מהווה חלק בלתי נפרד מן המאבק בסוריה.

 

נשאלת השאלה- אם כך, מה צריכה להיות מדיניות ישראל בסוריה? רוב הפרשנים הישראלים אומרים כי כעת “ברור” שישראל צריכה לתמוך באסד, ואחרים דווקא משבחים את הסיוע שישראל מעניקה בגבול הגולן ל”נוסרה”, כפי שדווח.

האמת היא שלא זה נכון, ולא זה נכון. הקשר עם המיעוטים הוא הדרך שעל ישראל ללכת בה. זאת לא רק דרך נכונה יותר להתמודד מול הסכנות בסוריה, אלא גם הדרך המוסרית יותר. אתמול התקיים בקול ישראל ראיון עם איש אגודת סיוע ישראלית שיצרה קשר עם היזידים בעיראק, ולדבריו הם מאוד מעוניינים בקשר עם ישראל- אך ישראל לא מגיבה לפניותיהם.

 

מדוע חיזבאללה, השקוע “עד צוואר” בלחימה בסוריה, ירצה לחולל פיגועים בישראל? יש לכך שתי סיבות: ראשית, יש מאפיין מטריד של ההתנהגות הקולקטיבית הערבית—יש תופעת התאבדות של מדינות ושל קהילות – הראשון היה סדאם חוסיין שהקריב את עיראק על מזבח דבר לא ברור כי הרי לא פיתח נשק להשמדה המונית. כל תופעת הסער הערבי היא התאבדות קולקטיבית. חורבן עזה ללא סיבה אף הוא התאבדות קולקטיבית, ומסעה של רמאללה לקראת חיסולה העצמי גם הוא התאבדות קולקטיבית. אם כך, גם ההתגרות של חיזבאללה בישראל היא התאבדות קולקטיבית. אי אפשר להבין תופעה זאת בכלים הגיוניים, אבל יש לקחת אותה בחשבון בחישוב התפתחויות עתידיות.

שנית- בכל זאת יש היגיון, ולו קלוש. יש כעת מגמה מדינית לחפש פתרון למשבר סוריה, ומי שמוביל אותה היא רוסיה בברכה שקטה של ארה”ב. בעיקרה היא נועדה להקים בדמשק ממשלת אחדות בין הבעת’ לבין האחים המוסלמים. על מנת לאפשר פתרון כזה יש לעורר מחדש את שנאת ישראל, כדי לחבר בין הדבקים.

 

מה על ישראל לעשות בהקשר המיידי? כעת ישראל שותקת – ואולי טוב שכך, כי אין טעם לחמם את הגזרה ללא צורך. אבל עקרונית על ישראל לחדול מלהתייחס ללבנון כאל מדינה- כי בפועל היא איננה כזו– ולחדול להתייחס לסוריה כמדינה—שם בוודאי שאין מדינה – אלא להתייחס למיעוטים החיים באזורים אלה. ובעיתוי מתאים, אולי אחרי עוד נאום שחצני של נסראללה, להשמיע איום- לא על לבנון אלא על העדה השיעית בלבנון. על השיעים להבין כי ההנהגה שלהם מוליכה אותם להתאבדות קולקטיבית, ואין שום סיבה להאמין כי כולם שם שטופי-מוח. ישנם סימנים של מורת-רוח עממית נגד חיזבאללה ואיומים ממוקדים על העדה יחזקו מגמת ביקורת זאת, וילכדו את המיעוטים האחרים בלבנון נגד חיזבאללה.

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in חזבאללה, ישראל, סוריה. Bookmark the permalink.