המראות חוזרים על עצמם בעיראק, בסוריה ובעזה. המונים מתאספים בכיכרות, תופסים מקום כמו ביציע של מגרש כדורגל ומחכים להצגה הטובה ביותר בהתאם להודעת השלטונות, המוקראת בידי רעולי הפנים. הנידונים למוות מובלים אל הקיר כשפניהם מכוסות וידיהם כבולות, ובחייהם ובמותם הם ממלאים בעל כורחם את התפקיד הראשי במחזה. לבושי השחורים מפלחים את גופם בעופרת לוהטת ומותירים את גופותיהם על הבמה כדי שהקהל יוכל להתקרב, לחזות ולהריח את דמם הניגר ולצלם תמונות למזכרת.
כך הוצאו להורג בעזה בסוף השבוע שעבר 21 פלסטינים ש"הורשעו" בבית דין שדה בשיתוף פעולה עם ישראל. לא מכבר דווח על הוצאה להורג של למעלה מ-30 פלסטינים בעזה על רקע דומה.
בכל עימות עם ישראל נוהג חמאס בדרך דומה. במהלך מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012) הגדילו אנשי חמאס לעשות בגרירתם את אחת הגופות בתהלוכת אופנועים צוהלת בחוצות העיר. במבצע "עופרת יצוקה" (ינואר 2009) הוציא חמאס להורג לפחות 32 פלסטינים שהואשמו ב"ריגול".
חשבון הדמים ארוך וכולל גם יריבים פוליטיים. ארגון פתח מונה 465 קורבנות, שנרצחו בידי חמאס בעטיו של הסכסוך בין הארגונים, שהוביל להשתלטות חמאס על רצועת עזה. בשבועות האחרונים דווח על ירי ברגליהם של פעילי פתח, שסירבו להנחיות חמאס להישאר בבתיהם. הוצאות להורג היו מנת חלקם גם של פעילים אסלאמיסטיים קיצוניים, שהעזו להמרות את פי חמאס.
חמאס מתגאה בעליונותו על היהודים בהצהירו שוב ושוב כי "אנו חושקים במוות יותר מאשר אתם אוהבים את החיים". השאיפה למות מות קדושים למען אללה ותאוות הרצח הפכה להיות חלק מהתרבות המזרח תיכונית ומחמאס, הג'יהאד האסלאמי, אלקאעידה והמדינה האסלאמית (דאעש).
מאז המהפכה האסלאמית באיראן בסוף שנות השבעים עברה החברה הפלסטינית תהליך מואץ של רדיקליזציה אסלאמית. תחת שלטון חמאס בעזה הושם דגש על בנייתו של "דור חדש" שעבר אינדוקטרינציה אסלאמית קיצונית, כדי שיוביל את משימת השחרור של פלסטין. במציאות הנוכחית, בה האסלאם הקיצוני מהווה מקור השראה ומשיכה לאלפי צעירים מכל רחבי העולם הנוהרים לזירות הג'יהאד, הסיכוי לצמיחתם של כוחות ליברליים ושוחרי שלום בעזה מצטיירת כמדע בדיוני.
