חזונו של סאדאת: שיתוף פעולה מסחרי-תעשייתי בין ישראל למצרים
ב-26 במרס מלאו 35 שנים לשלום בין ישראל למצרים. הסכם שלום זה החזיק מעמד, למרות החששות שליוו אותו לאורך שנות קיומו. הוא אכן עבר משברים רבים, אך נשאר על כנו. לא רק שלא הביא לפריצת דרך ביחסים עם כלל העולם הערבי, אלא שמדינות ערב, מלבד סודאן וסומליה, החרימו את מצרים והיא אפילו גורשה מהליגה הערבית, ומשרדיה הועברו מקהיר לטוניס. גם בתוך מוסדות השלטון המצריים עצמם, היו רבים שהסתייגו ממנו. אולם החמור מכל הוא שהשלום מעולם לא המריא ליחסים חמים בין שני העמים. הוא נשאר מוגבל לקשרים בין הממשלות. הנשיא מובארק לא ניסה להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים, התרבותיים והדתיים, שמנעו את הקמתם של יחסים משמעותיים בין שתי המדינוית. שיתוף פעולה מגוון בתחומי כלכלה ומדע, היה יכול להביא להיוווצרותו של אזור של יציבות, שגשוג ורווחה, למשוך השקעות וטכנולוגיה מן המערב ולהיות לתועלת גדולה לשתי המדינות. הצלחתו היתה גורמת אולי לשינוים גם אצל שאר מדינות ערב. בהתאם למסמכים שפורסמו לאחרונה על השיחות בין מנהיגי ישראל ומצרים בזמן המו"מ בשנים 1977-79, התברר כי היה זה חזונו של סאדאת. ג'קי חוגי, כתב גלי צה"ל לענייני ערב, מצטט במאמרו במוסף "סוף שבוע" ב-04/04/14, את סאדאת שרצה בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל בתחומי הכלכלה והמדע, ואמר כי "עלינו לחפש דרך להוכיח כי אנו יותר מידידים טובים. יש לשני העמים והדתות הרבה מן המשותף".
חזונו של מובארק: שלום קר עם ישראל והחזרת מצרים לזרועות הליגה הערבית
מובארק, שתפס את מקומו של סאדאת בנסיבות טרגיות, הסתפק בשמירה על הקיים, כלומר "ניהול השלום", שמבחינתו היה קידום היחסים עם ארה"ב מצד אחד ומצד שני הגבלת הקשרים עם ישראל – מצב שהוגדר בזמנו כשלום קר, ואשר נמשך עד עכשיו. מובארק הסתייג משיתוף פעולה מסחרי ותעשייתי בממדים משמעותים, אך איפשר את ביצוען של שתי תוכניות גדולות, כגון בניית בית זיקוק באלכסנדריה והספקת גז לישראל. אלה ללא ספק היו תוכניות חשובות – פרי שיתוף פעולה בין חברות ישראליות למצריות, אך הן היו מנותקות מן ההווי של העם המצרי ולא תרמו מאומה לנורמליזציה בין שתי המדינות. זו גם הסיבה ששתי התוכניות כבר אינן קיימות. בית הזיקוק הישראלי-מצרי נמכר לכוויתים, והספקת הגז פסקה לאחר 14 התקפות על צינור הגז בסיני וחוסר האונים של המועצה הצבאית העליונה, שניהלה את מצרים אחרי נפילתו של מובארק, לתת מענה למצב זה.
עיקר פעולתו של מובארק כוּונה להחזרת מצרים לליגה הערבית, במקום להגשים חזון שהיה גורם לליגה הערבית לבקש לחזור למצרים. ואכן, ב- 1989, אחרי שהוכיח מובארק לערבים כי השלום עם ישראל הוגבל למינימום, החזירה הליגה את מצרים לחיקה וגם פתחה מחדש את משרדיה בקהיר. אמנם מובארק היה יכול לטעון כי מצרים "תפסה מחדש את מקומה בעולם הערבי", אך מעמד זה לא הביא לה מאומה בתחום הפיתוח הכלכלי-חברתי, וזו הסיבה הבסיסית שהביאה להפלתו אחרי 30 שנות שלטון יציב אך עקר.
עם זאת, בתחום אחד – תחום החקלאות – התקיים שיתוף פעולה משמעותי בין ישראל למצרים, וזאת בזכות אדם אחד בעל חזון – יוסוף וואלי, שהיה שר החקלאות המצרי, מוסלמי אדוק ובעל אמונה בקרבה בין שתי הדתות. בשנות ה-80 וה-90 העמידה ישראל לרשותה של מצרים את מיטב הטכנולוגיה שלה בהשקיה, טפטוף וגידול פירות וירקות באדמות הקלות של המדבר. לשם כך נשלחו למצרים יועצים חקלאיים, הוקמו חוות לדוגמה ואלפי מצרים שוגרו לקיבוץ ברור חיל ללמוד טכנולוגיה חקלאית מתקדמת. זו הייתה הצלחה מסחררת שהביאה את מצרים להיות כמעט עצמאית בגידול פירות וירקות. שיתוף הפעולה חשוב זה נעשה בדיסקרטיות, על רקע השלום הקר והתנגדות גורמי האופוזיציה, כגון מפלגת הוופד, מפלגת השמאל (תגמע), הממסד האסלאמי והאחים המוסלמים. הללו האשימו את ישראל "בהרעלת אדמותיה של מצרים באמצעות ההשקיה בטפטוף" ומחירת דשנים מורעלים לחקלאים המצרים. אחרי המהפכה הואשם יוסוף וואלי בשחיתות ונידון למאסר, ולפי מה שידוע כעת הוא עדיין "מרצה את עונשו".
המשך קיומו של השלום: ביטוי לאינטרס המצרי להתרחק מסוגית הסכסוך
השלום גם עבר מבחנים חיצוניים קשים כגון מלחמות ישראל בלבנון, שתי האינתיפאדות והעימותים עם חמאס בעזה. מצרים החזירה שלוש פעמים את שגרירה לקהיר, כביטוי למחאתה, והיחסים בין שתי המדינות נעו בין קר לקר עוד יותר. על כן, עמידותו של השלום בתוך כל זאת – וזו הנקודה החשובה – היא ביטוי לאינטרס העמוק של מצרים להתרחק מן הסכסוך עם הפלסטינים, שגרם לה להסתבך עם ישראל בחמש מלחמות, שהביאו, לפחות בחלקן, לפגיעה בפיתוחה הכלכלי ולהרג של עשרות אלפים מבניה ללא שום תמורה. העדר מלחמה עם ישראל פירושו תקווה שהמשאבים יופנו לפיתוח במקום למימון מלחמות – אם כי, כאמור, זה לא קרה.
התקשורת הישראלית נוהגת לציין, שאפילו האחים המוסלמים, בזמן שלטונו הקצר של מורסי, לא ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ואף שלחו שגריר חדש, שאמנם הוחזר למצרים בזמן מבצע עמוד ענן. על כך, יש להוסיף מיד כי מורסי מיקד את מדיניותו בהנחת יסודות לבניית דיקטטורה אסלאמית והנצחת שלטון האחים, ואם היה מצליח היה ללא ספק מנתק את הקשרים עם ישראל ויוזם פעולות טרור נגדה בהתאם לאידיאולוגיה אליה הוא משתייך. מהלך מסוג זה מנהלים האחים המוסלמים כיום נגד מצרים עצמה – מדינתם – בשיתוף עם הארגונים הג'יהאדיסטים.
לאן צועדת מצרים? העיניים נשואות אל אל-סיסי
השאלה המטרידה כיום היא לאן הולכת מצרים. זו המדינה היחידה שקיימת אלפי שנים, ערש התרבות האנושית וששדרה יציבות לאורך ההיסטוריה, אם כי ב-60 השנים האחרונות נשלטה על ידי דיקטטורות צבאיות שלא ידעו להצעידה לעבר הקדמה – מלבד סאדאת, שכנראה התכוון לכך אך נרצח לפני שזכה לקדם את חלומו.
כיום כל העיניים מופנות אל עבד אל-פתאח אל-סיסי, שלפני ימים ספורים התפטר מתפקידיו כמפקד הצבא ושר ההגנה והכריז על מועמדותו לנשיאות. הוא זוכה לפופולריות רבה, לאחר שנענה לרחשי הציבור וסייע לסילוקם של האחים המוסלמים מן השלטון, אחרי שנה של כישלונות רצופים. סיסי גילה אומץ לב ונחישות, ולמרות הסתייגויותיהם של ארה"ב והאיחוד האירופי מהדחתו של מורסי, הוא ממשיך לפעול בהתאם למפת הדרכים להקמת מוסדותיה הנבחרים של ארצו. הבחירות לנשיאות תתקיימנה ב-26-27 במאי. ההנחה היא כי הוא יזכה בהן.
העם המצרי העייף משלוש שנים של חוסר יציבות, הפגנות, הדרדרות כלכלית, וגם בפגיעה חמורה בביטחון הפנימי, סבור כי יש צורך "באיש חזק" כדי להחזיר את היציבות. סיסי נראה לעם המצרי ברגע זה כמנהיג האידיאלי, אולי התקווה האחרונה להחזיר את היציבות ולטפל בבעיותיה של המדינה, לפני שתשקע באנרכיה. אין ספק שסיסי מודע לגודל האחריות המוטלת עליו. הוא גם ער לכך כי העם יעניק לו תקופת מבחן של שנה-שנתיים ואם שלטונו ידרדר לדיקטטורה, שתזניח את הכלכלה, הוא ימצא את עצמו במצבם העגום של מובארק או מורסי.
בשלב הנוכחי היחסים עם ישראל אינם על סדר היום. אין שינוי בתכנים והשלום קר כשהיה. ידוע עם זאת, כי שתי המדינות משתפות פעולה במישור הביטחוני מול הטרור האסלאמי בסיני ומול חתרנותו של חמאס בעזה. שתיהן מתאמות מידע מודיעיני וישראל התירה למצרים להעביר לסיני כוחות צבא וציוד הדרושים להיאבק בטרור, תוך התעלמות מן הנספח הצבאי של הסכם השלום. בהנחה שסיסי יבחר להיות נשיא ומצרים תתגבר על הטרור, כפי שעשה מובארק בשנות ה-90, תעמודנה בפני שתי המדינות מספר דילמות, כגון באיזה תנאים, ואם בכלל, ישארו כוחות הצבא שלמצרים בסיני, בניגוד להסכם השלום. כמו כן, נשיאה החדש של מצרים יצטרך להחליט מה תהיה מסגרת היחסים עם ישראל – האם תימשך מתכונת השלום הקר או יקודם שיתוף הפעולה בין שתי המדינות למען רווחת שני העמים?
ימים יגידו.
